מצלמים את המחר

 

 

אחת מן המזכרות שנטלתי עמי מבית סבתי עליה השלום היתה – אלבום קטן עם כמה תמונות.

 

תמונות בשחור לבן מימי נעוריה של סבתא, מימי הורותה המוקדמים, וכאשר הילדים בוגרים יותר.

 

כל התמונות בשחור לבן, והאנשים בהן לבושים טיפ-טופ. ניכר היה שהם התכוננו היטב לצילום המרגש הזה.

 

לא תמצאו שם צילום של תינוק מרוח באוכל זוחל מתחת לשולחן, או תמונה של ילדים משחקים בכדור בסתם יום של חול. הילדים כולם לבושים בבגדי שבת ופניהם רחוצים ונקיים. הגברים חנוטים בחליפותיהם וחבושים במגבעותיהם, והנשים לבושות שיראין.

 

כל צילום של תמונה היה אירוע בזעיר אנפין.

 

באחד מן המכתבים ששלחה חברתי רוחמה שיין להוריה באמריקה, מכתב המתפרסם בספר ‘הכל לאדון הכל’, היא מוסיפה נ.ב. וכותבת כך: "אני מצרפת תמונה של בעלת הבית שלי ומשפחתה. ילדיה לבושים בבגדי שבת לכבוד המאורע. ישראל מאיר (בנה של רוחמה) היה בעיצומו של משחק ולא החלפתי את בגדיו".

 

שימו לב להתנצלות: הילד היה באמצע משחק, ולכן היא לא החליפה את בגדיו…

 

המצלמה באותם ימים לא היתה איזה אביזר קטן שאפשר לדחוף בתיק נסיעות. היה צורך להזמין את שירותיו של צלם מקצועי שהיה מעמיד אותה, גדולה ומסורבלת, על חצובה, ומכניס את ראשו לתוך שרוול שחור. הוא היה ממתין בסבלנות עד שכולם התארגנו היטב, ורק אז, כשהיה בטוח שהכל בסדר, היה מצלם.

 

את הצלם המיתולוגי הזה היו מזמינים לקראת מאורע חשוב כמו חתונה למשל, ולחנות הצילום היו הולכים כדי להכין תמונות פספורט.

 

אבל במהירות רבה השתכללה המצלמה והפכה למצרך שמצוי בהישג כל יד, וכשאני נישאתי, למשל, לפני יותר מעשר שנים, אחד הדברים שקניתי אחרי החתונה היה מצלמה.

 

כי איך אפשר בלי?

 

באותו זמן לא היתה כמובן מצלמה דיגיטאלית. אז, בעידן הקדום, היינו מכניסים למצלמה סרט צילום (ובתקופה מוקדמת יותר, שרובנו לא זוכרים, לוח זכוכית – אבל זה כבר סיפור אחר). סרט הצילום, או הפילם, הוא רצועת פלסטיק מצופה בחומרים כימיים. החומרים הכימיים האלה רגישים לאור. כאשר אור פוגע בסרט, מתרחשת תגובה כימית המשנה את החומרים ויוצרת תמונה בלתי נראית.

 

כעת אפשר להפעיל על הסרט תהליכים כימיים נוספים, ההופכים את התמונה לנראית לעין, תהליך זה נקרא פיתוח.

 

צילמתם סרט שלם? השלב הבא הוא, בדרך כלל, לתת אותו לפיתוח ולהדפסה באיכות צילום. אחרי שעה תקבלו שקית תמונות שבדרך כלל חלקן חשוכות מדי, חלקן מוארות מדי, ובאחת יש איזה מרפק מיותר של מישהו שבדיוק נכנס לאזור מבלי שהתבקש.

 

אם מתחשק לכם להבהיר או להכהות תמונה מסוימת, או להגדיל רק חלק ממנה, או להעלים שריטה – יש לכם בעיה. מעבדות צילום מקצועיות מסוגלות לבצע עבודה כזו, אבל גובות עליה הרבה מאוד כסף. כדי לעשות זאת בעצמכם תצטרכו להקים בבית מעבדת צילום קטנה, להשקיע כסף רב בציוד ובחומרי פיתוח, ואפילו אז תוכלו לעבד רק תצלומים בשחור-לבן. מעבדת צילום צבעונית היא משהו שכמעט שום חובב צילום, נלהב ככל שיהיה, לא מחזיק בביתו הפרטי.

 

לכן, באותם ימים קדומים, די היססנו לפני שלחצנו על הכפתור. האם אפשר לשפר משהו? הרי אחרי שנלחץ זה כבר יהיה מאוחר מדי… מה קורה, לעומת זאת בצילום הדיגיטאלי?

 

בעזרת חיישן אלקטרוני ופילטרים, המצלמה מבחינה בעוצמת האור בצבעים השונים. מידע זה נשמר במצלמה באופן דיגיטאלי, כלומר, כקובץ תמונה. קובץ תמונה הוא קובץ מחשב המכיל מידע על כל תכונותיה של התמונה, כגון, אורך, רוחב ועוצמת שלושת הצבעים הבסיסיים (צהוב, כחול ואדום) בכל אחת מהמשבצות הזעירות שמהן מורכבת התמונה. ככל שהתמונה מורכבת ממספר גדול יותר של משבצות זעירות כאלה, הנקראות פיקסלים, הרזולוציה גבוהה יותר והתמונה היא באיכות טובה יותר, ואפשר להגדיל אותה מבלי שתהפוך למטושטשת.

 

לא יאמן, פשוט לא יאמן: מצלמים, מחברים למחשב, בודקים את התמונה על המסך ומשפרים כפי שרוצים, שולחים ב- Email לחנות הצילום הקרובה ומקבלים את התמונות המוכנות על ידי שליח, מאתחלים את כרטיס הזיכרון ומתחילים לצלם, מה שנקרא: "צלם כפי יכולתך", בלי חשבון.

 

אחד הדברים שהדהימו אותי במיוחד לאחר הפעם הראשונה שפיתחנו תמונות מהמצלמה הדיגיטאלית שלנו, היה שקיבלנו שקית תמונות בלי פילם. חצי שעה חיפשתי בהיסטריה את הפסים החומים והחלקלקים הללו, עד שנזכרתי שהם בכלל לא קיימים…

 

כמו כל הדברים הטובים, גם לקלות הצילום ישנו חיסרון, חיסרון מהותי.

 

לפעמים נדמה כי אנחנו מתעלמים לגמרי מההווה ולא חווים אותו בכלל. כל מטרתנו היא לצלם כדי לשמר את הזיכרונות לעתיד.

 

לא מזמן חגגה בתי את מסיבת בת-המצווה שלה ביחד עם כל בנות מחזורה בבית הספר. המסיבה היתה יפה ומרשימה, אבל רוב האימהות, חוץ מיוצאות מן הכלל, בודדות ממש, היו עסוקות בלצלם או בלהסריט את האירוע המרגש. ואלו שלא עשו זאת מפאת סיבה זו או אחרת, חיפשו מתנדבת שתואיל לצלם את בתן למזכרת…

 

היום כמעט אף אחד לא מסוגל לחוות חוויה בלי לצלם, ולכן, בכל מסיבה או אירוע הצלם הופך לדמות המרכזית.

 

הוא יחליט מתי לחייך ומתי לא. הוא יחליט על הזוית בה צריך לעמוד, והוא יכתיב את הקצב. פעם השתתפתי בחתונה, והתפתח איזה מעגל מרגש במיוחד, עם איזו סבתא ישישה במרכז רוקדת עם הכלה, מיד נשמעו קריאות בהולות: "צלם! איפה הצלם הזה? מהר! לצלם!"

 

ואל תשאלו איזה אסון הוא זה, כאשר חס וחלילה קורה משהו לתמונות. היתה לי חברה אחת כזו, שסרט שלם מהחתונה שלה נשרף, והיא מיאנה להתנחם על כך ימים רבים מאוד.

 

הפחד הזה, לחוות דברים בלי לצלם אותם, להתחתן ללא צלם, לטייל בלי לתפוס תמונה תחת כל עץ רענן, מן הסתם מנוון איזשהו קטע במוחנו המשוכלל, אותו קטע שהועיד הבורא יתברך לצריבת זיכרונות.

 

היום, כשרוצים להיזכר, לא מעלים זיכרונות, אלא פותחים אלבום תמונות…

 

בעידן הדיגיטאלי זו כבר ממש בדיחה: הילד מתוק כל כך עם הכובע המצחיק שחבש לראשו? את ממהרת להנציח אותו בתמונה, ותוך דקה את יכולה גם לראות אותו בגודל כמעט אמיתי על מסך המחשב. זה לא ממש מציאותי, אבל זו המציאות!

 

בקצב הזה, ולפי מה שסיפרו לנו בחנויות כאשר קנינו את המצלמה הדיגיטאלית שלנו, תהפוכנה בקרוב גם המצלמות הביתיות לאיזשהו שבב זעיר שניתן להחזיק אותו בכף היד בלי שיבלוט כלל החוצה. כל אנשי כדור הארץ יסתובבו ויצלמו זה את זה, ולאף אחד לא יהיה זמן להסתכל אחר כך בתמונות…

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")