חפש! אל תפסיק עד שתמצא

 

 

כדלקה בשדה קוצים פשטה בבניין השמועה: "וולוול קנה מכונית!"

 

רוב השומעים נהנו מהשמועה ושמחו בשמחתו ובשמחת משפחתו על הקניה. ‘הם באמת צריכים את זה’, העירו בטוב לב. ‘המכונית תסייע לו בעבודתו כאחראי בבית התבשיל לזקנים, וגם תשרת את משפחתו הגדולה בסידור ענייניהם’, אמרו.

 

רק השכן ממול, בעל מכונית היוקרה, שאל בגיחוך: "מה קנה וולוול, וולבו?"

 

השכן מן הקומה הרביעית וזה מן הקומה הראשונה נפגשו פעם בחדר המדרגות בצאתם לרחוב. כשעברו ליד החניה הם נתקלו בוולוול הטורח בחיבה יתירה ברחיצתה של מכונית אמריקאית גדולה וישנה, כשכל זאטוטיו, הקטנים עם הגדולים, מקיפים אותה מסביב ועיניהם בורקות.

 

"מה אתם אומרים על המכונית שקניתי?" שאל וולוול כשהוא תולה עיניים כמהות במוצא פיהם של שני השכנים. השכן מלמטה, שהיה בעצמו בעל מכונית, העיף מבט מזלזל במכונית המיושנת, על משטחי הפח הגדולים שלה המשופעים בשריטות, על הצבע המתקלף פה ושם ועל נקודות החלודה המכסות כל חלקה טוב. "כמה שילמת עליה?" שאל. בהיסוס מה ענה וולוול: "1,000$".

 

השכן עצר בקושי את מבטו המזלזל, סקר עוד פעם את הגרוטאה הענקית ועמד לפתוח את פיו, אך השכן מלמעלה הקדים ואמר: "וולוול, זו ממש מציאה! תוכל בסיבוב אחד בבוקר לקחת את הילדים לגן ולבתי הספר. זה נפלא, יש בפנים מקום לכולם. לא כמו במכוניות הקטנות החדשות שבקושי מכילות משפחה קטנה. מכונית כזאת גם יותר בטוחה, תראה איזה עובי של פחים! ממש ברזל! זה לא נייר כסף דק שממנו מייצרים היום מכוניות שבתאונה הכי קטנה, חס וחלילה, הן מתקפלות כמו אקורדיון…"

 

פניו של וולוול זהרו. הוא העביר ידו בלטיפה של חיבה על כנף המכונית ואמר לשכן מלמעלה: "אם פעם תצטרך איזו נסיעה דחופה או להעביר משהו גדול, אל תתבייש! אשמח להראות לך מה המכונית הזאת יודעת לעשות".

 

השכן מלמעלה מיהר לתפוס בשרוולו של חברו כדי שלא יקלקל את האווירה, ותוך שהוא מברך את וולוול בנסיעות בטוחות ושמחות משך את חברו והם עזבו יחד את המקום.

 

"אמור לי", אמר השכן מלמטה כשהתרחקו מעט, "איך אתה מסוגל לשבח קניה גרועה של גרוטאה כזו? הרי כל שני וחמישי הוא יצטרך לבקר במוסך. ואיזה מראה יש לה! אני לא הייתי מוכן לקבל דבר כזה אפילו בחינם. אתה משבח את עובי הפחים, אבל האם אתה יודע כמה בכלל שוקלת המכונית הזאת? אתה יודע כמה בנזין ‘שותה’ המנוע? הוא זקוק לבאר נפט פרטית שתיסע אחריו!"

         

"תראה", השיב השכן העליון, "אני מצווה ועומד על ידי חכמינו לשבח את המכונית. הגמרא אומרת כי הלוקח מקח רע מן השוק, ישבחנו (את המקח) בעיניו. אני אמור לחפש ולמצוא את שבחי המקח, על אף שהוא מקח רע, ולציין אותם באוזניו של הקונה כדי שישמח ויהיה מרוצה. לא אמרתי שזה קל, אבל זה בהחלט אפשרי".

 

"סליחה?!" טען השכן התחתון, "האם אני צריך להיות שקרן כדי לעשות לטיפש הזה את היום? הוא עשה עסק רע, רע מאוד! זו האמת. את זה הייתי אומר לו אילו בא להתייעץ איתי לפני הקניה. אז מדוע אני צריך לשקר?"

 

"מי אמר לך לשקר?" שאל השכן העליון. "האם בכל השבחים ששיבחתי אני את המכונית היה שמץ של שקר? לא! אתה מניח מראש שאם המקח הוא רע, בהכרח אין בו שום צד של שבח. אבל לאמתו של דבר יש בכל עניין בעולם צדדים רבים מאוד, חלקם חיוביים וחלקם שליליים. מי שהולך לעשות עסק, ראוי לו לשקול את כל הצדדים שדעתו יכולה להקיף, לשקלל אותם ולהחליט אם לבצע את העסקה או לדחותה. השורה התחתונה של סיכום כל הצדדים היא הקובעת אם היה זה מקח טוב או רע. אבל כאשר אדם כבר עשה עסקה וקנה את המקח ואין הוא יכול לחזור בו, והשאלה איננה אם להחזיר את המקח ולבטלו, במקרה כזה אנו חייבים לחפש ולמצוא את הצדדים החיוביים שבמקח ולומר אותם לקונה כדי לגרום לו למצב רוח טוב. זוהי באמת חובתנו. בשום מקום לא כתוב שאנו פטורים מחובה זו כלפי אדם שאינו די פיקח לפי תפישתנו".

 

"אבל", התפתל המקטרג, "איך אני יכול למצוא משהו חיובי בקניה טיפשית כזאת? הרי הוא זרק את כספו לפח, ועוד התנדב לפרנס בקביעות את בעלי המוסכים?"

 

השכן מלמעלה לא נסוג והסביר: "אילו אתה היית מוכר מכונית כזאת, והיית צריך לשכנע את הקונה לקנות אותה, בלי ספק היית מאמץ את כישרונך והיית מצליח למצוא מספר עצום של מעלות טובות במכונית, וכל זאת מבלי להוציא מילה אחת של שקר מפיך. זה פשוט עניין של אינטרס. ברגע שיש לך עניין להציג את הטוב שבממכר, ליבך נוטה באופן טבעי לכך ואתה מוצא כבר כל מיני מעלות שאדם מן הצד בהסתכלות שטחית לא היה מבחין בהן כלל.

 

את הכושר הזה הקיים בכל מאיתנו נצטווינו להפעיל כדי לגרום נחת רוח לקונה מקח, אף אם המקח הוא רע. הכושר והיכולת הזו למצוא בכל דבר את הצדדים החיוביים שבו, הם צורך חשוב מאוד לכל יהודי. לדוגמא, מצוות כיבוד הורים. יהודי חייב לכבד את הוריו. זוהי מצוה חשובה ביותר מכיוון שהיא מן המצוות הבודדות אשר שכרה המופלג נכתב בצידה ונכללת היא בעשרת הדברות. ברור שמצוה יקרה זו שמקיימים אותה כמי שכפאו שד, תחת איום של עונש, או משאיפה לשכר, אין זו מצוה מן המובחר, אם לא הרבה פחות מזה. כדי לקיים מצוה זו כהלכתה ובהידור יש צורך שהבן המכבד יחוש בליבו כבוד לאביו ולאמו ואז מעשה הכיבוד יעשה מצידו באופן טבעי מתוך הלב ומכל הלב.

 

חובת כיבוד הורים חלה כלפי כל ההורים כולם! בין אלה הנראים לחברה ראויים לכבוד ובין אלה שאינם נחשבים מכובדים. מה יעשה בן להורים שאינם נכללים בין המכובדים בעיני האחרים? וכי נגזר עליו שיקיים תמיד את מצוות כיבוד הורים שלו כאנוס העושה את המוטל עליו בלא חשק ובלי הכרה פנימית, וכל חפצו יהיה לעשות רק כדי לצאת ידי חובה?"

 

* * *

 

כאן המקום להשתמש ביכולת עליה מדבר השכן העליון, היכולת שיש בכל אחד ואחד מאיתנו.

 

כל אדם מורכב ממספר מרכיבים רב יותר ממכונית. הרכב תכונותיו של אדם וההיסטוריה שלו מספקים כר נרחב לעין הטובה שלנו. אין בנמצא אדם, אפילו אבא "רגיל" או אמא "רגילה", שאי אפשר להצביע על חלק ניכר מתכונותיו, סגולותיו האישיות, מעשיו ורגשותיו, דיבוריו ודעותיו, אשר הם טובים וייחודיים וראויים לציון של כבוד. מכיוון שבני אדם שונים זה מזה, הרי שכל אחד מהם נושא את ייחודו בו הוא מצטיין מיתר בני האדם. לא תמיד זה נראה לעין ובולט בסקירה שטחית. צריך לחפש. כל הזמן!

 

מי שמכיר את האדם ורוצה בכל ליבו למצוא את החיובי שבו, את הטוב שבו, את המיוחד לטובה שבו, אין ספק שאם יחפש – בודאי שימצא! ולא יהיה זה שקר, אלא האמת. אבל אמת חבויה במקצת הדורשת ממגליה פיתוח הכושר הזה של מציאת החיובי, הטוב והייחודי שבכל איש, בכל דבר.

 

הזדמנויות רבות ניתנות לנו בחיינו כדי לתרגל את העניין הזה. כך למשל, קראתי מאמר שלא לימד אותי שום דבר שלא ידעתי קודם. האם בכל זאת הוסיף לי משהו?

 

 

(מתוך "בעין יהודית")