שועל בהר הבית

 

 

באבל תשעה באב טמון פרדוכס. סתירה בולטת המזמינה שאלות.

 

אנו מתאבלים על חורבן ארץ ומקדש, ובו זמנית מכריזים כי ביום זה נולד…המשיח.

 

הוא היום הטראומטי ביותר בתולדות ישראל, אשר עוד במדבר הוכר כמועד לפורענות, ועם זאת מלווה אותנו הנבואה "כה אמר ה’… וצום החמישי… יהיה לבית יהודה לששון ולמועדים טובים" (זכריה ח, ט), לאמור, האבל ביום זה הוא זמני. לאמיתו של דבר, הינו יום חג ושמחה.

 

אף רבי עקיבא, כאשר נקלע עם חבריו אל הר הבית השומם, צחק בראותו שועל מטייל בין חורבות קודש הקדשים. צחק, בעוד רעיו התנאים היו מזועזעים עד כדי בכי.

 

גם אנו היום, מנציחים את הסתירה. קמים בתום היום מן הצום, סוגרים את ספרי הקינות, וכבר מתנערים מן הזיכרונות הכבדים. כאילו לפי פקודה משנים מצב רוח. ללא הפסק של זמן סביר, בלי אתנחתא ראויה להרהור ולמחשבה, נכנסים אל שבת "נחמו". שבת, ששמה כשם הפטרתה, "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם".

 

וכך, מול הכרזת הששון של הנביא, לנוכח קביעת תאריך הולדת הגואל ביום זה, לשמע צחוקו של רבי עקיבא ולמראה צמיחת ה"נחמו" מתוך הנחמה והגאולה בחורבן עצמו, הינך תאב לדעת למה צחק רבי עקיבא, למראה השועל שנבר במקום הקדוש, בו נכנס הכהן הגדול, רק פעם בשנה, ביום כיפור.

 

האמנם המוות עצמו, הוא הוא מבשרו הגדול של החיים?

 

* * *

 

אכן, זאת לימדו אותנו הקדמונים: חוקי רוח האדם וחוקי חייו החברתיים, כחוקי הטבע עצמו.

 

וכמו בעולם הסובב אותנו, צומח החדש רק מן הישן הכלה, כך בעולם הרוח.

 

כלילה, שהוא תמיד מבשרו של היום.

 

כריקבון הזרע כולו, במעבה האדמה, שהוא תנאי הכרחי לנביטת החיטה החדשה.

 

כעץ, המצמיח עלים ירוקים ורעננים באביב, רק אם נשרו עלי העונה הקודמת בשלכת הסתיו.

 

ואם כי, כללים אלו יפים גם בחיי אדם, בגורל עם וארץ, חשוב להדגיש את ההבדל המהותי.

 

בעוד שביצירי הטבע זהו חוק ולא יעבור, הרי אין האדם כפוף לו לחלוטין. הוא לא יכול להפר אותו, אבל בידו להתחמק מן המחזוריות של צמיחה – כליה – צמיחה, אם ירצה בכך. אם ידע לבנות כך את חייו, שלא יתבלו לעולם. אם חברתו ותרבותו יושתתו על יסודות שישמרו לנצח את רעננות העלה באביב. אם הרוח תשלוט במגמות החיים. אם הנשמה היא שתכתיב לאור התורה והמצוות מה רצוי ומה טוב, ולא האינטרס החומרי הצר, לא האינטרס הפרטי, לא המעמדי אף לא הלאומי. אז זוכים לנעורי נצח.

 

אולי לא מילים ריקות, מליצות שדופות של תיאוריה מופשטת. הן תמצית השקפת התורה על החיים, אשר הנביאים לא פסקו להתריע עליה, כל ימי הממלכתיות היהודית, ולתבוע את הגשמתה.

 

אבל הנס, כידוע, לא התרחש. העם לא רצה (יחידים כן, רבים רבים במשך הדורות), לא העפיל אל סטנדרטים גבוהים אלו של חיי רוח פעילים.

 

הוא הסתפק ביש הקיים (מבחינה רוחנית). די היה לו בחברה שהקים כמתכונת העמים מסביב, בשגרת החיים חסרי הרוח. חיים עייפים של רדיפה אחר תענוגות וקניינים חומריים, שיש בהם הנאה אך לא סיפוק, חיים מובהקים של ו"נושנתם".

 

צורת משטר זו ואופי חיים אלו, חייבים לחשוף במשך הזמן את הניגודים הקיימים מתחת לפני השטח, לפתוח את השער בפני כל מעשי השחיתות, הוללות, ופריצות, עושק דלים עיוות המשפט וריקנות הפולחן במקדש. כך פרחה לאיטה הנשמה מארץ יהודה והר השומרון, חרב המקדש בלבבות. מה פלא שעל חיים טבעיים ו"מקובלים" אלו חל חוק הכליה של הסתיו, והממלכה הישראלית ובית המקדש במרכזה, התמוטטו כבניין קלפים.

 

מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים.

 

מקדש שני מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם (יומא ט).

 

* * *

 

האם משום כך צחק רבי עקיבא?

 

הנה, כך ענה לחבריו הבוכים. לחכמים שקוננו: "מקום שכתוב בו ‘הזר הקרב יומת’, ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?!" – כך ענה להם בלשון התלמוד:

 

"אמר להם: לכך אני משחק, דכתוב: ‘ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו. וכי מה עניין אוריה אצל זכריה? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתוב: ‘לכן בגללכם ציון שדה תחרש’. בזכריה כתוב: ‘עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים’. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת" (מכות כד).

 

זהו צחוק שהוא השקפת עולם. החורבן, השממה שנתגלתה לעיניו, פצעה את לב רבי עקיבא, לא פחות מאשר את ליבם של רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע, שהיו בחברתו. אולם, הוא הבחין בשעת כאב זו בדבר נוסף. בקיומה המלא והמדויק של נבואת החורבן הקשורה בקשר הדוק אל נבואת התקווה בעתיד.

 

כל עוד – אמר להם התנא הגדול – כל עוד לא התקיימה הנבואה אפשר לתלות את המפלה הקשה בסיבות לוגיסטיות בלבד, בקונסטלציות צבאיות מקריות שאין שליטה עליהם, בתהליכים היסטוריים בלתי נמנעים, במחדלי מפקדים ובשיגיונות שליטים, הכל כמיטב מסורת מפרשי ומנתחי מאורעות העבר בעולם. (היסטוריונים, פילוסופים, אסטרטגים ועוד).

 

אולם, אם נבואה שהושמעה קודם להתרחשות התגשמה במלואה, ובעיקר ככתבה וכלשונה (עד לפרט הקטן, של "ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה וגו’", מיכה ב), הרי שאנרגיה סמויה קובעת את מסלולי המאורעות. הוכחה איפה צדקת המזהיר (ספר התורה) את האדם וחברה מפני סטייה ומרידה שתכוף אותם לבסוף לחוק הכליה הפועל בטבע.

 

על כן כליה זו מעוררת צחוק שמחה אף בתוך הצער. בחשיכה עצמה מצויה נקודת אור. התפרקות המדינה היהודית, פיזור העם כמוץ ברחבי תבל, אבדן השלטון החומרי, היו לתנאים הכרחיים לצמיחה המחודשת, ליצירת אפשרות להתפתחות החדשה, מבלי שלעולם המושגים המעוות הקודם, תהיה השפעה על המשך החיים.

 

* * *

 

כה היו דברי רבי עקיבא. ואנו, שנוספו לנו אלפיים שנות ניסיון, יכולים לדווח על חוקי קיום יהודיים נוספים השולטים בנו. חוקים שיסודם ימי קדם.

 

כחוק הפיזור ברחבי העולם, שאין לו דוגמא בתולדות העמים, או חוק השימור הלאומי, למרות כל ניסיונות ההתבוללות, והרי אף הוא חריג היסטורי. ("והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות", יחזקאל כ).

 

אף נזכיר את החוק המופלא, שניצניו נראו בארץ – חוק שיבת ציון. ("והוצאתים מן העמים וקיבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם", יחזקאל לד). דומה, שאין בעיה המסעירה עולם ומלואו – בעד ונגד – כתהליך ה"ושב ה’ את שבותך".

 

ממרחק הדורות משקיף עלינו רבי עקיבא, והצהרתו הבוטחת "עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה (נבואת החורבן), בידוע שנבואתו של זכריה (נבואת הנחמה) מתקיימת, משמעותית לגבינו אלפי מונים".

 

ואנו הרואים, החיים והמרגישים, קוראים ומבינים את תשובת החכמים באותו מעמד.

 

"עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו".

 

 

(מתוך "עת לחשוב" גליון מס’ 89)