ילדים כסף אין לי בשבילכם
"ילדי היקרים", היה כתוב שם. "צר לי שאני מאכזבת אתכם. כסף רב אין לי כדי להוריש לכם, וכל מה שדיברתי היה כדי לגרור את תשומת ליבכם ולעודד אתכם כדי שלא...
"ילדי היקרים", היה כתוב שם. "צר לי
שאני מאכזבת אתכם. כסף רב אין לי כדי
להוריש לכם, וכל מה שדיברתי היה כדי
לגרור את תשומת ליבכם ולעודד אתכם
כדי שלא תשאירו אותי לבד…"
אנחנו ‘משפחה מסחרית’. מן הרגע שבו נולדנו, חונכנו בבית לחשוב על מסחר ועל כסף.
אני חושב שהנקודה הזו לא נבעה בגלל שיקול דעת מוטעה של ההורים אלא בגלל העבר העצוב שלהם.
היה לנו בבית מזנון ענק, ובתוך המזנון היו נטו קופסאות שימורים. ככל שהתפתח ענף השימורים, כך רכשו הורי כמות ענקית של שימורים. שיהיה. שלא לדבר על מלחמת המפרץ. הם כבר חיתנו את כל ילדיהם, אך כמות השימורים שאגרו היתה אסטרונומית והם היו אוספים וקונים בשקדנות שלא תאמן.
נוסף על כך, הם תמיד חסכו כסף לעת צרה, וכל דבר בבית נשקל בהתאם לכסף. כל דבר היה שיקול וריווח של שווה או לא שווה. לדוגמה, אצלנו ללכת לקנות בסופר היה חוויה מתמטית שכל מורה לחשבון היתה גאה בה. היו מחלקים את הקילוגרמים של אבקת הכביסה, ומודדים מה שווה בכמה, מוצאים כמובן, כמה היצרנים שקרנים והצרכנים מסכנים, ובקיצור, היתה חגיגה של ממש בכל השקלא וטרייא של הכסף.
לא היינו ילדים רעים, גדלנו כמו בכל בית אחר, התחתנו, והבתים של כולנו הושתתו על מחשבה של כסף. אלא מה, שלא התברכנו בהרבה כסף. לאף אחד מאיתנו לא היה מזל גדול, איש לא הגריל בלוטו ואפילו אלו שפתחו עסק, אי אפשר לומר שהם התפרנסו בכבוד.
לכולנו היה קשה, והיינו מרבים לצחוק ולהתלוצץ על המצב שלנו ולנסות לקבל אותו בהשלמה ובהומור. לכולם היו ילדים טובים, לכולם היתה ברוך ה’ דירה, וכולם היו משפחות ברוכות ילדים. אמת, הורי היו אנשים אמידים, ככה הם נקראו כלפי חוץ וככה הם נתנו לנו להבין. לא היה ספק בכך. אבל הילדים לא ירשו את הנפש הסוחרת, וממילא הם לא הצליחו…
הורי היו אנשים פיקחים מאוד, אם כי מלומדי סבל. הם לא היו מרוצים מהמוטיב של ילדי הבית, שבחנו כל דבר בכסף, ועל כן, מידי פעם היו מתנצלים בפנינו שאילו יכלו היו מחנכים אותנו קצת אחרת היום, ולא שמים דגש על הכסף כפי ששמו בעבר. הם טענו שזו היתה האחיזה שלהם, ובהווה הם חשו שזאת היתה טעות.
אלא שיש טעויות שמאוחר מכדי לשנות.
אבי נפטר בגיל צעיר יחסית. הוא חלה במחלה קשה, וכשנודע לו שימיו ספורים האציל לאמי את כל הירושה, כך סיפר לנו, וביקש ממנה שהיא תחלק את הירושה כראות עיניה וכי הוא מקווה שהיא תאריך ימים וכך תוכל לתת למי שהכי נזקק וחשוב יהיה לתת לו.
מיד ידענו שהירושה לא תתחלק שווה בשווה. אבא אמר את זה באופן גלוי ובוטה. וכל הילדים נדרכו.
אחרי שאבא נפטר, לא קיבלנו מאום מן הירושה, כמובן, חוץ מאמא די צעירה, שהיה צריך להפיג את הכאב הנורא שלה. וכל אחד התאמץ קשות.
בתחילה, זה היה ברור ומובן מאליו. היא אמא שלנו, הלא כן? פתאום כל הילדים התארגנו לבוא לבקר את אמא בתורנות, וכל אחד היה חשוב שאמא תקבל את מרב תשומת הלב. אלא שאחרי שנת האבל הראשונה בה היינו עסוקים מאוד באמא, התחיל מירוץ החיים שלנו. כבר התחלנו לחתן ילדים. היו לנו מחותנים על הראש, והרבה הרבה חובות. אמא לא היתה במצב נפשי של לתת, כפי שציפינו שזה מה שיהיה. אמא היתה שונה. ירודה מאוד.
הבנות, מטבע הדברים, היו יותר קשורות אליה בקשר רצוף, אנחנו הבנים היינו עסוקים. עלינו פעם בשבוע, באנו לבקר בשבתות אבל לא מעבר לכך. ובכל אופן, אמא שלנו התחילה לחוש בודדה. היא בשום אופן לא רצתה לדבר על נישואים שניים, הרעיון הזה לא היה נראה לה. ובנוסף לכך, היא ירדה בכל הפעילות שלה. למועדון הקשישים היא לא רצתה ללכת, וגם הפסיקה להתעניין בהשקעות.
לעומת זאת, אחרי חמש שנים בהם היתה אמא כמעט לא דומיננטית במשפחה וכמעט לא בשמחות, היא החלה לדרוש דרישות. היא סיפרה שחברותיה מתפלאות על כך שאיננו מגיעים לבקר אותה, שחברותיה מרימות גבה שאין תורנויות קבועות אצלנו לבוא ולהיות לצידה. בקיצור, היא החלה לרמוז לנו שהיא רוצה קצת יותר יחס. ואתם ידועים מה, עם יד על הלב – אני חושב שהיא צדקה בהחלט. אמא אחת יכולה לגדל עשרה ילדים ועשרה ילדים לא יכולים לדאוג לאמא אחת?
אלא שאנחנו היינו עסוקים מאוד. ואנחנו גם לא לבד. למשל, באותו יום שבו היתה התורנות שלי לבקר את אמא בערב, התברר פתאום שרעייתי אינה מרגישה טוב והיא היתה ממש מספר ימים לפני לידה. היא ביקשה שלא אלך. מה עלי לעשות? להישאר בבית ולעזור לה או ללכת לאמא שלי? הרגשתי שאני נקרע.
ואחר כך היה טלפון ממחותן שרצה שאבוא לראות דירה. וכבר אישתי התאוששה והיא כן רצתה שאלך לראות דירה, כי המחותן ההוא מאוד עסוק ואם כבר התפנה לו זמן, אז חבל לפספס את ההזמדנות.
ואמא?
אם בתחילה שמעה שאני לא מגיע בגלל שרעייתי אינה חשה בטוב, היא הבינה, אבל אחר כך הגיעה אחותי שסיפרה לה שראתה אותי ואת אשתי בדרך. מיד אמא מתקשרת ואני מספר על על הדירה. היא כבר חשבה על לידה… היא נעלבת וכועסת.
דירה כן ואמא לא?
וככה זה לאורך כל הדרך. אנחנו בעיצומם של החיים הגועשים, ואמא מן הצד, מצפה שנעצור אותם. והיא צודקת. היא באמת צודקת. זה כיבוד הורים אמיתי, אבל אנחנו או שהיינו צעירים מידי או שהיינו נחפזים מידי, כך או כך יצא שאמא קצת היתה ירודה לאחרונה, ובכל אופן, אחרי שחברותיה החלו לטפטף לה שזה לא בסדר, אמא שלנו התעשתה.
ויום אחד, זה קרה בסעודה שלישית בה נפגשת כמעט כל המשפחה בבית של אמא, הזכירה אמא לתומה את הירושה שאבא השאיר לה, וכי ציוה עליה שלא תחלק את הירושה שווה בשווה אלא תחלק אותה כפי ראות עיניה.
"והיום אני חושבת…" אמרה אמא בקול רב משמעות. "שלא רק מי שצריך – ראוי שיקבל אלא גם מי שראוי לו לקבל…"
וזהו. אלו היו המילים.
כולנו הבטנו אחד בשני בתהייה. אמא לא היתה רגילה לדבר דיבורים שכאלה, היה בכך משהו פתוח מידי ולא נעים. אם בתחילה חשנו חוסר נעימות, הרי שלאחר מכן, ברגע שבו יצאנו החוצה, כל אחד עשה את חשבון הנפש לעצמו.
כפי שאמרתי, לא היינו אנשים משופעים בפרנסה, כולנו היינו זקוקים נואשות לכסף, וכולנו הסתבכנו בגמ"חים כשהתחלנו לחתן ילדים, כך שאי אפשר היה לזלזל בכסף של אמא, שגם והלוואי והיא תחיה עוד ארבעים שנה לפחות, אבל גם אחרי ארבעים שנה נצטרך את הכסף כדי לכסות חובות. וכל אחד החליט לפתוח במרדף אחרי אמא…
כל אחד שיתף את בן הזוג, וכל אחד עשה את חשבון הנפש לעצמו. אני חושב שכולנו, תשעת הילדים, היינו מודעים לכך חוץ מבן הזקונים, שלא שינה כלום מהיחס שלו, כי היה ברור לו ובטוח שחלקו לא יקופח, אמא ואבא אהבו אותו אהבת נפש מעל כולם, והיה לו ברור שהוא לא צריך להתאמץ, כמו בכל דבר, כדי לזכות בחלקו.
כל היתר פתחו במירוץ המטורף.
פתאום אשתי אפתה למחרת בבוקר פשטידה מיוחדת בלי סוכר ושלחה לאמא שלי יחד עם שתי הבנות הגדולות, שנשארו לשוחח מעט עם סבתא. ואת מי הן פוגשות אצל סבתא? כמובן, את הבנות של ציפי אחותי. הן סתם כך, קפצו לראות מה שלום סבתא. בערב כשהתקשרתי לאמא, להתעניין איך היתה הפשטידה, אמא היתה עסוקה מאוד כי הבנים של אריאל באו לבקר. "וחדווה אפתה עוגיות מצוינות", סיפרה לי אמא באושר, וכמובן, הודתה על הפשטידה של אישתי.
ככה התחילה להתפתח תחרות סמויה-גלויה בין כולם. היום אני חושב שזה קצת מכוער ולא יפה. הורים מכבדים בשביל כיבוד הורים ולא בשביל כסף. אבל אז, אף אחד לא עצר בשביל לחשוב. זה היה מירוץ החיים, ואנחנו היינו בתוך המירוץ. במבט מלמעלה קל מאוד לעשות חשבונות, אבל אנחנו היינו בתוך התמונה עצמה ולא ראינו את המכלול.
כל הילדים התחרו על תשומת ליבה של אמא. ואמא, מצידה, המשיכה לפזר הבטחות על הירושה. יום אחד היא אמר לציפי שבעצם, ברור לה שהירושה תתחלק שווה בשווה, כי איך אפשר לקפח שכר של אחד הילדים, וכולם כל כך נהדרים… ויום אחד היא אמרה לאריאל שהיא ממש מתלבטת לגבי הירושה, מה לעשות ואיך לחלק.
כעבור עשר שנים היא ביקשה ממני שאסיע אותה לעורך דין, וכמובן, נשארתי בחוץ לאורך כל הדיון.
וככה נמשכו להם הימים כשאנחנו מצידנו עושם הכל כדי להנעים לאמא את זמנה. זה היה אובייקט החסד של המשפחה ואני מוכרח לציין שגם אני וגם ילדי ובעצם, נראה כי כל המשפחה כמעט שכחה מן הכסף. זה כבר לא היה הכסף אלא התחרות – מי באמת יותר מכבד את אמא…
חלפו להן עשרים וחמש שנה, וזה קרה בפתאומיות. אמא כבר מבוגרת, גילה נושק לתשעים, ויום אחד היא לא קמה בבוקר. אחת הבנות של ציפי אחותי גילתה אותה בבוקר, שוכבת בנחת על המיטה. נפטרה מיטת נשיקה. היו הרבה דמעות והרבה בכי, והרבה חוסר יכולת לעכל.
אמא שלנו איחדה את כל המשפחה. היא היתה עמוד התווך. הכל היה סביבה. פתאום כבר לא היה צריך לדאוג שמישהו יהיה איתה. שמישהו ידבר איתה. הילדים, הנכדים שלנו שהם הנינים כבר לא היו צריכים לבוא לבקר. כל פרוייקט אמא הסתיים בבת אחת.
אמנם עדיין שקועים בחובות והיו לנו ילדים עם משכנתאות, אך הכסף איבד את ערכו בעינינו. ובכל אופן, עורך הדין ששמע על פטירתה, מיהר להגיע לדירה ואמר שהוא חייב ליידע אותנו שאמא ביקשה שנקרא את צוואתה עוד לפני הקבורה שלה. הסכמנו, בלי חשק רב. בתוך הצער העצום התגלגלה גם הסקרנות, אם כי ראוי לציין שזה לא היה העיתוי המתאים. על כל פנים, עורך הדין הקריא לנו צוואה בכמה משפטים קצרים:
"ילדי היקרים", היה כתוב שם. "צר לי שאני מאכזבת אתכם. כסף רב אין לי כדי להוריש לכם, וכל מה שדיברתי היה כדי לגרור את תשומת ליבכם ולעודד אתכם שלא להשאירני לבד. אני מספרת לכם זאת לפני שתרכשו לי חלקת קבר כיאה לכסף שחשבתם שיש לי. ובכן, אין לי. קחו זאת לשיקול דעתכם. בהרבה אהבה, אמא".
הדממה בזמן שעורך הדין הקריא את המכתב נמשכה ונמשכה. היה עלינו למהר. בעוד חצי שעה ההלוויה יוצאת לדרך. היינו צריכים להחליט. עורך הדין הסתכל עלינו בעניין. מבחינתו, זה היה סיפור מרתק ותו לא. אחרי מספק דקות אמרה אחותי: "טוב, מה עושים עם הקבר? קונים או קוברים בחלקת חינם?"
זו היתה שאלה מהותית. אם קונים, כל אחד נפרד מאלפיים דולר לפחות. כלומר, לא רק שלא מקבלים אלא גם מוציאים. ומצד שני, אמא לא הביעה התנגדות להקבר בחלקה זו.
הייתי בין המתחילים. אמרתי שזו הזדמנות אחרונה לכבד את אמא, ולא מפני הכסף. אחי הנהנו בראשם. גם אחיותי שהיו במצב קשה, הסכימו. אכן, מן ההלם הגדול הרגשנו בושה שאמא היתה צריכה להגיע למצב הזה כדי שנכבד אותה. הבנו את הטרגדיה בעניין, והחלטנו לכבד את אמא גם כאשר זה בלי תמורה.
קנינו קבר.
עלה לנו עשרים אלף דולר. מקום מכובד, ליד נשים צדקניות. חשבתי לעצמי אז, שזו מצוות כיבוד הורים אחרונה שאני יכול לגמול עם אמא. במשך השבעה לא היה לנו זמן לעכל את הירושה שאיננה. הכסף שהיה אמור לכסות את כל החובות שלקחנו, הכסף העצום שאמא אמרה שהוא ישנו והיא מתלבטת למי לחלק…
אבל אחרי השבעה הראש התרוקן וכבר נוצר לנו יותר זמן כדי לשוחח וגם להתבייש על המצב הזה ומצד שני גם להתאכזב. כי אחרי הכל אנחנו גם בני אדם.
כאשר עלינו מן הקבר ב"שלושים", והתאספנו בבית של אמא (שהיה בשכירות) הגיע לפתע עורך הדין.
"צוואה שנייה, לפי הסדר", הוא אמר ספק בצחוק ספק ברצינות, והתחיל להקריא:
"ילדי היקרים. אם אני מקריאה לכם את הצוואה הזו, זה אומר שאני שבעת רצון מכם. כיבדתם הורים באמת ובתמים. ובכן, ילדי, כל שרציתי לדעת אם כיבדתם אותי בגלל כסף או בגלל מצוות כיבוד הורים. והנה, גיליתי שאתם יודעים לכבד הורים.
עורך הדין הוא העד שלי. אמרתי לו, שאת הכסף יחלק שווה בשווה אם תרכשו לי חלקה מכובדת לאחר מותי. ואם לא – ביקשתי שיחלק את הכסף למוסדות צדקה מוכרים. זכיתם – וגם אני זכיתי לתת לילדי, ואני יודעת שאתם נזקקים לכסף, אני מאושרת לתת לכם, המשיכו להיות מאוחדים.
בהרבה אהבה, אמא".
(מתוך "שעה טובה")
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור