מי רוצה להיות מיליונר?

 

 

זה התחיל כך, חברי חיים חזר אחרי החג מירושלים וסיפר לי שכאשר חיטט בספריה של סבא שלו, מצא בספר עתיק רשימה של סגולות מסגולות שונות. ביניהן היתה אחת שמשכה את תשומת ליבו: סגולה להתעשר!

 

הרעיון להתעשר הלהיב אותי. לא הרפיתי מחיים עד שהבטיח לי שיעתיק עבורי את הסגולה מתוך הספר מילה במילה. ואכן, כעבור שבועות אחדים מילא חיים את הבטחתו, והביא לי את העתק הסגולה.

 

התנפלתי על דף הנייר שהושיט לי חיים. וכי מי אינו רוצה להתעשר? ובפרט אם בשביל להשיג זאת אין צורך להתאמץ ודי בסגולה בלבד. פתחתי בזהירות ובהתרגשות את הדף וקראתי:

 

"סגולה להתעשר מהרה"ק חידא זצוק"ל נמצא בפירוש על הזוהר פרשת ויקהל הנקרא ניצוצי אורות: לברך ברכת המזון בקול ובשמחה, ונתן רמז לזה ממשלי (י): ברכת ה’ היא תעשיר".

 

התאכזבתי. זהו זה? ציפיתי לסגולה מהסוג של: ‘קח עין ימין של דג וכתוש אותה בתוך מרה של צפרדע זכר וכו”. אך הסגולה הזאת לא עשתה עלי כל רשום. וכי אינני מברך ברכת המזון אחר כל ארוחותיי? לומר את האמת: לא הרגשתי עד היום שאני מתעשר מזה. ובכלל מה הקשר בין ברכת המזון ובין עשירות??? כמעט ששמטתי את הדף מידי כאשר עלה בדעתי שאולי בכל זאת כדאי לפחות ללמוד את הנושא.

 

ראשית, טרחתי לברר את ראשי התיבות מהרה"ק זצוק"ל. בעזרת מילון ראשי תיבות גיליתי שהכוונה היא למילים: מהרב הקדוש (חידא) זכר צדיק וקדוש לברכה. נותרה רק חידה אחת, מיהו אותו "חידא" המתואר כאן כצדיק וקדוש? בירור קצר העלה שאף אלה ראשי תיבות של חיים יוסף דוד אזולאי, אחד מגדולי ישראל המופלגים שנפטר לפני כ-250 שנה. אומרים עליו שכתב כמאה ספרים שונים בכמה מענפי התורה, ושיד היתה לו בקבלה ובתורת הסוד.

 

יחסי לסגולה השתנה.  

 

אמרתי לעצמי שאדם כזה, דבריו בודאי רציניים, ומי אני שאתייחס בביטול לדבריו של אדם כה גדול עוד לפני שלמדתי בעיון מה הוא אומר.

 

לאחר קריאה נוספת בדברי הסגולה פניתי ללמוד את הפסוק מספר משלי במקורו, שהרי עליו מבסס החיד"א את סגולתו. ואלה דבריו של הפסוק: "ברכת ה’ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה" (משלי י, כב). אך מנין לו לחיד"א שברכת ה’ זו אינה אלא ברכת המזון? הרי לכאורה הפירוש הפשוט של ברכת ה’ הוא הברכה שה’ מברך את הראוי לכך, ומי שאכן ראוי לכך ברור שעושר ואושר יהיו מנת חלקו, ומה לזה ולברכת המזון?

 

חשבתי הרבה על שאלה זו. הטרחתי את עצמי לסקור מקומות שונים בתנ"ך בהם נזכרת ברכת ה’, ודומני שמצאתי תשובה לשאלתי. כאשר ראובן מברך את שמעון למשל, הרי ברכת ראובן אינה אלא פניה ותפילה לה’, אדון הכל, שיעניק לשמעון. לא כן הדבר בברכת ה’. ברכת ה’ היא הדבר עצמו המוענק למבורך, כמו למשל אצל יוסף: "ויהי ברכת ה’ בכל אשר יש לו בבית ובשדה" (בראשית לט, ה). או בברכות משה: "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה’" (דברים לג, כג). אם כך הדבר מדוע נאמר במשלי שברכת ה’ היא תעשיר, כלומר תגרום לעושר, הרי היא עצמה העושר?

 

יתכן שבגלל זה הסביר החיד"א שברכת ה’ הנזכרת בספר משלי כוונתה לברכה שאותה מברך האדם, וברכה זו היא שתגרום להעשירו. ברכה זו היא ברכת המזון ורק היא בלבד, כי חוץ מברכת כוהנים עליה נצטוו הכוהנים, יש רק ברכה אחת שציוונו עליה ה’ בתורתו, כנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת את ה’" (דברים ח, י). לכן נקראת ברכת המזון, ברכת ה’, כי היא הברכה שאותה ציוה ה’. בעוד שאר הברכות הן מתקנת חכמים.

 

במקביל לעיוני בפסוק שנמשך ימים אחדים, התחלתי לשים לב לתוכן הברכה הראשונה בברכת המזון, "ברכת הזן" שמה. מעניין הדבר שאותה ברכה שכבר ברכתי אותה בעבר פעמים כה רבות נראתה לי כחדשה כאשר התחלתי לעיין בתוכנה בתשומת לב. מה שבלט מתחילה מתוך הברכה היה המילה "כל": "הזן את העולם כולו". "הוא נותן לחם לכל בשר". "ומפרנס לכל, ומטיב לכל, ומכין מזון לכל בריותיו". והברכה חותמת ובה המילה המסיימת: "ברוך אתה ה’ הזן את הכל".

 

נזכרתי במה שקראתי בספר ביולוגיה על בעלי חים שונים הקיימים בעולם, ואשר מספר מיניהם עולה על מיליון וחצי. מין ומין והמזון המיוחד בו הוא ניזון, ולא הרי מאכלו של זה כמאכלו של זה. לא תצליח לשכנע תולעת משי לאכול חביתה, ופרפר פלוני שותה אך ורק צוף של פרחים מסוימים ובשום אופן לא משהו אחר. די בתקופה קצרה שבה מין מסוים של בעלי חיים לא ימצא את מאכלו המיוחד כדי שיגווע ויכחד מן העולם.

 

והנה, פלאי פלאים, העולם כבר קיים קרוב לששת אלפים שנה, וכל המגוון האדיר הזה של בעלי החיים על הצרכים שלהם השונים זה מזה והמגוונים כל כך, קיים, מתפתח, ומשגשג לנגד עינינו (במידה שהאדם עצמו לא השמיד מהם), ואת כל הבריות הללו, שמספרם מיליארדי מיליארדים, זן ומפרנס האב הטוב אשר בראם בחן, בחסד וברחמים. מה נפלא הדבר!

 

כל ציפור מצייצת, כל חתול נובר אשפתות, כל תולעת, כל חיפושית, כולם כולם מקבלים את מזונם, מקבלים אותו בכמות מספקת ומקבלים אותו בזמן. רק האדם מתרוצץ בעצבנות להשיג את פרנסתו כאילו קצרה ח"ו ידו של המפרנס מלפרנס גם אותו, וכאילו האדם הוא היצור היחיד בבריאה המפרנס את עצמו. אף אריה אינו עוסק בסבלות ולא שועל במסחר, אף בעל חיים אינו חורש, זורע, קוצר וכו’, על מנת להשיג את לחמו, ובכל זאת מקבלים הם כולם את מזונם מידו הפתוחה והגדושה של הזן את הכל.

 

הסתכלות זו בעולם ובהנהגתו די בה כדי להשרות בלב האדם רוגע ושלווה, שקט ובטחון, וידיעה ודאית ואיתנה, שהבורא דואג לבריותיו אשר ברא, ובתוכם בודאי לא יזנח את נזר הבריאה, האדם.

 

כמה חרשים אנחנו מלשמוע, הן הטבע כולו זועק כל יום במיליארדי פיות: ה’ הוא הזן, הוא המפרנס, הוא הנותן לחם לכל בשר. מה לך אדם שרק אתה מתרוצץ דואג ועצבני להשיג את פת לחמך? אין במי לבטוח?

 

אכן, אפשר לרכוש בטחון מתוך עיון בברכה ראשונה זו של ברכת המזון, ומתוך הסתכלות בטבע. הצורך להודות מציף אותי: סיימתי את הארוחה. אני שבע ורגוע. ה’ כבר זן ופרנס אותי. אני מביע את תודתי לה’ כאשר אני מברך את ברכת המזון. אך מדוע רוצה החיד"א שאומר את ברכת ה’ בקול ובשמחה דווקא?

 

את השמחה אני מבין. אילו הבטיח לי איזה עשיר גדול שפרנסתי היא על אחריותו, בודאי שהרגשת שמחה ותודה היתה מציפה אותי בכל פעם שפרנסה זו היתה ניתנת לי. לא יתכן לחוש שה’ הוא הזן והמפרנס מבלי לחוש ברגע של שמחה. אבל מדוע לקרוא את ברכת המזון בקול דווקא?

 

"מה אתה שקוע לך בחלומות באמצע ברכת המזון?", מעיר אותי קולה של אמי מתוך הרהורי. למען האמת אני עדיין לא באמצע ברכת המזון, בסך הכל סיימתי את הברכה הראשונה בלבד. אני מתנער ממחשבותי ורוצה להמשיך, אלא שקולה של אמי עורר בקרבי הד של קולה מימי ילדותי. מתוך נבכי זיכרונות הילדות אני נזכר בקולה של אמא: "אמור תודה לדוד, לא בשקט, בקול! תודה אומרים בקול!"

 

אמא הצדיקה את דבריו של החיד"א. תודה יש לומר בקול. בקול ובשמחה. מאוחר יותר מצאתי שבתנ"ך בולט הקשר בין תודה לקול ולשמחה. "מזמור לתודה. הריעו לה’… בשמחה…ברננה" (תהלים ק). "ששון ושמחה… תודה וקול זמרה" (ישעיהו נא, ג). כן, צודק החיד"א. כדי שברכת המזון תהיה מה שהיא באמת, היא חייב להיאמר בקול ובשמחה. זה תואם את תוכנה.

 

עברו כבר חודשים מספר מאז נודע לי על הסגולה הנפלאה של החיד"א. התקדמתי הרבה בהבנת ברכת המזון, ואני נמצא בתוך תהליך של שינוי יסודי בהבנת העולם וביחסי אל בעיית פחד הקיום ודאגת הפרנסה. נראה לי שרכשתי לעצמי איזה רוגע, איזו שלווה. אופף אותי לעיתים קרובות מין בטחון בתוך דאגות החיים ועצבנותם. זאת רכשתי בברכת המזון.

 

אחרי כל סעודה אני עוצר כאילו באיזו מין תחנה וממלא את המצבר הנפשי שלי בביטחון, בהרגשה שיש לי על מי לסמוך. אין מה לדאוג. אני אעשה את שלי, והוא יעשה את שלו. הוא יכול לפרנס אותי, הרי הוא כל יכול. הוא רוצה לפרנס אותי, הרי הוא ברא אותי. רק שלא אעשה להיפך מהדרוש. רק שלא אקלקל.

 

אתה שואל אם התעשרתי? באמת אינני יודע מה לענות לך. לא נהייתי רוטשילד, ואולי התקדמתי קצת, אבל זה לא העיקר. לא הייתי מחליף את מה שרכשתי לי בשום עושר. בשביל מה אדם צובר עושר? בשביל סיפוק צרכיו, בשביל בטחון לעצמו ולמשפחתו והבטחת העתיד. האם העשירים חשים בטחון? או אולי שרויים הם בפחד מתמיד שמא יישמט עושרם מידיהם.

 

לי יש בטחון. שום מצב כלכלי אינו יכול לשלול ממני בטחון זה. עשיר גדול אני.

 

הרבה דברים הובהרו לי, הרבה ספקות נפתרו לי. אני חש שאני בתחילתה של דרך, שכל התקדמות בה מבטיחה עליה בדרגה רוחנית. רק שאלה אחת יש לי, והיא הולכת ומתחזקת במשך הזמן: מדוע החליט מי שהחליט שברכת המזון בקול ובשמחה זוהי סגולה להתעשרות?

 

לא סגולה היא זו אלא דרך בטוחה, מובנת ומוכחת, מבחינה פסיכולוגית ומבחינה עובדתית, לביטחון, לשלווה ולעושר פנימי אמיתי.

 

 

(מתוך "בעין יהודית" מאת המחבר)