המבצר הפנימי

 

 

 

האדם הוא יצור חברתי. הימצאותו בחברה והיותו מעורב עם הבריות היא לו עונג רב ואף צורך חיוני. אדם הראשון אמנם נברא יחידי, אך לא נשאר בודד אפילו יום אחד: עוד בו ביום סיפק לו בוראו חברה אנושית. אפילו את אסירי בית הסוהר ניתן עדיין לענוש בעונש נוסף ממנו הם יראים: צינוק מבודד.

 

הצורך בחברה, לכל אדם לפי דרגתו, הוא כה חיוני עד אשר בלעדיה חייו של המבודד אינם חיים. למצב כזה נקלע חוני המעגל, אשר עליו מסופר בתלמוד (תענית כג) כי נרדם לשבעים שנה. לאחר שנתו בת שבעים השנה, הקיץ לתוך עולם בו לא מצא את החברה שלו, בני דורו, ואף לא את בניהם. הגיעו דברים לידי כך שצדיק זה שאל את נפשו למות. בחוני באה לידי ביטוי האמרה התלמודית "או חברותא או מיתותא" (חברה או מוות) בצורתה הקיצונית.

 

 

האדם שוהה מרבית היום, אם לא כולו, בחברה האנושית שסביבו, כשהוא נושא ונותן, שומע ועונה, קולט ומגיב. מצב זה נמשך יום יום, שנה שנה, לאורך כל שנות חייו של כל אדם, משחר ינקותו ועד לשיבת זקנתו. כמעט תמיד עומד האדם ופניו אל החוץ. חושיו מופנים החוצה לקליטה, וכלי הביטוי הפיזיים שלו, על גיבויים הנפשי, עומדים הכן להגיב על מה שהוא קולט.

 

מגע בלתי פוסק זה עם החוץ, מטביע בהכרח את חותמו באדם. החוץ משתיל בו רעיונות יסוד, גישות והשקפות, ומרכיש לו את הנורמות לפיהן מודדת החברה כל נושא. כך טובעת החברה את חותמה ביחיד שבחברה, וכך מעוצב המכנה המשותף של היחידים שבאותה חברה. מכאן שבחירת חברה היא גורלית לאדם. אין הפרזה באמרה הקובעת: ‘אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה’. ואמנם, החלטה על מקום מגורים, מקום עבודה וכדומה היא אחת ההחלטות החשובות ביותר לאדם, באשר היא קובעת את החברה שלו, ותוצאותיה תהיינה ניכרות יפה באדם עצמו.

 

גם כאשר בחרת לך את החברה הטובה, עדיין לא פתרת בכך את כל בעיותיך. אינך יכול להשליך את כל יהבך על החברה בתקווה שהיא תנתב מעתה את כל דרכיך. יתירה מזו – אף סכנה טמונה בכך.

 

החברה היא צירוף של יחידים. אמנם כל יחיד ויחיד הוא עולם מלא ועמוק, אך המגע בין היחידים בחברה הוא, לרוב, בין המשטחים החיצוניים שלהם. עמוק הוא לב האדם עד אין חקר, אך החבר יראה רק לעיניים. חילופי הדברים בין אדם לחברו נוגעים בדרך כלל למעשים הנראים לעיניים ולכוונתם השקופה והברורה בלבד. אין אדם מכיר את חברו עד לתוך תוכה של פנימיותו אלא במקרים נדירים בלבד. היחסים בין היחידים המרכיבים את החברה הם בדרך כלל שטחיים, ואינם יחסים עמוקים בין נפשות הנוגעים בדבר.

 

המגע הבלתי פוסק עם הסביבה האנושית שסביבו, עלולה לקבוע בבן החברה את דרך ההסתכלות של החוץ עליו, דרך זו תיהפך לו לקניין קבע. עלול הוא להגיע לכך שכאשר יעביר תחת שבט הביקורת שלו את עצמו, יפעל במונחים ובאמות המידה הנקוטות בחברה ביחסים שבין אדם לאדם, והללו, כפי שאמרנו, הינם חיצוניים במהותם.

 

אדם רגיל, כאשר הוא כבר מגיע לשעת חשבון נפש, ובודק את עצמו ואת עשיותיו, בדיקה זו נעשית אצלו במונחים של החוץ. הוא אומר לעצמו: מה הייתי עונה לו הייתי צריך להסביר ולהצדיק מעשה זה שלי בפני מישהו? והוא בא על סיפוקו כאשר אכן יש לו הסבר כזה והצדקה כזאת. אין בדיקתו נעשית בערכים מוחלטים, פנימיים ואמיתיים, אלא באמות המידה החיצוניות המקובלות בחברה ביחסים הבין אישיים.

 

 

ה’ ברא אותנו כך שמעשינו, אם רק לא נעשו בסתר, הרי הם אמנם גלויים לעין כל, אך מחשבותינו, שלנו הן, שלנו בלבד. המראה החיצוני שלך שייך כביכול, לציבור, אך מחשבותיך הן אתה עצמך, הן מהותך הפנימית אשר זר אין לו חלק בה. מקור הימצאו באמת של האדם הוא במחשבתו, שם ישותו שוכנת. אמנם הוא יוצא ופועל בעולם החיצון, אך ביתו-מבצרו הולך איתו לכל מקום, ועומד תמיד הכן לשמש לו מחסה ומסתור ונמל מבטחים.

 

צנעת הפרט היא נושא שמגלגלים בו הרבה בשנים האחרונות, אך הקב"ה יוצר האדם, טבע צנעה זו של פרטיות בעצם בריאתו, ולא לשווא בראה. מדי פעם, הכרח הוא לנתק את המגע עם החברה שמסביב, לחזור אל הבסיס הפנימי, להסתגר, לבדוק ולהעמיד דברים על אמיתם.

 

אם יידו בך אבנים וביקורת, או, מה שמסוכן יותר, אם הציפו אותך בזרי פרחים ובתשבחות, חיוני הוא להתכנס פנימה, ולהעריך נכונה את המתרחש ואת עצמך. כיול מחודש של כלי ההערכה יבטיח את האמת בהמשך הפעילות, וימנע סטיה מצטברת, הולכת וגדלה אצל המוחצנים אשר במשך הזמן "מאבדים את הצפון" בעקבות האירועים שבינם לבין החוץ.

 

תפקוד זה של המבצר הפנימי יתכן רק אם הוא עמוק ומלא תוכן. אז משמש הוא נמל אם לספינה השבה מהפלגה בים הסוער, אז מתוקנים בה נזקי המסע הקודם, ומצטיידת היא לקראת המסע הבא. עולם פנימי שהוא רדוד, שטחי ופרוץ אל החוץ, אינו יכול לשמש בתפקיד שהועד לו בברייתו של אדם.

 

איש אינו רוצה לגור בדירה שחדריה הפנימיים פרוצים לרשות הרבים ללא דלת להצטנע מאחוריה לפרטיות. בעלי "פה פתוח" חיים את חייהם ברוחב. סתרם כגלויים. עולמם רדוד ושקוף. אין להם מה להסתיר כי אין להם פנימיות. ייחודם נמחה ופרטיותם חוללה על ידי עצמם.

 

גילוי עצמי עד הקרקעית חיובי הוא ובר תועלת רק כאשר הינך מוצא לך חבר של אמת. זוג חברים כזה יכול, בדיבוק חברים, לעזור זה לזה בלב ונפש ובחכמה, ולסייע איש לרעהו בשיפור עולמם הפנימי. "דוד ויהונתן" כאלה נדירים הם. בהגדרת הרחוב נחשב ל"חבר" מי שנעים לצאת איתו לטיול ומעניין לשוחח עמו. אלא שהמבדק לחבר אמת הינו אחר: האם חבר זה מקנא בך לו זכית בכל מה שהוא מאחל לעצמו, או שהיה שמח שמחת אמת באושרך?

 

רבו המובהק של אדם עומד במבחן כזה, מאחר שאין הרב מתקנא בתלמידו. על כן יש אמנם הזוכים בעצה ובהדרכה מרבותיהם, להם הם מגלים סתרי לבבם. כדי לזכות ברב מובהק צריך כמובן להיות תלמיד מובהק, וזה אינו דבר של מה בכך. למעשה זוכים מעטים בלבד למישהו הראוי לגלות לו סתרי צפונות הלב ולזכות בעזרתו. החכמים הפקחים שומרי פתחי פיהם כעצת הנביא (מיכה ז, ה).

 

 

החי את חייו הפנימיים במלוא עושרם ומילוי תכניהם הרוחניים, מבלי שהסביבה תפלוש לתוכם, הוא החי חיים נכונים. כל מה שהוא עושה, הרי זה משום שזה הדבר הנכון לעשותו במקום זה ובשעה זו, ולא משום שפלוני יאמר כך או אחרת. אין הוא מצפה להוקרת החברה על מעשיו ולא להערכתה. גם את תמתח עליו ביקורת, הוא לא יתרשם ממנה ולא ישתנה בגללה. הוא רק יבדוק אותה לאור ערכיו הפנימיים המנחים אותו.

 

* * *

העניו פועל מתוך אמיתו הפנימית. איש מן החוץ אינו יודע על מעשיו הטובים. את דרגתו בנבואה של משה רבינו, העניו מכל אדם, לא ידעו אפילו אחיו ואחותו האהובים שהיו הם עצמם נביאים. אם רוצה אני לבדוק האם אני שייך למבחר האנושות הזה, עלי לשאול את עצמי: מתי עשיתי מעשה טוב מבלי שאיש ידע על כך, ואפילו מבלי שאספר "כבדרך אגב" לידיד טוב שעשיתי מעשה טוב שאיש אינו יודע עליו…

 

נציג לדוגמא את המזכירה. היא מדקדקת למזוג לעצמה את התה קצת לפני ההפסקה בה כל העובדים צובאים על פינת התה היחידה. אם משום מה איחרה, לא תשתה תה עד תעבור כל הפסקת האוכל בת חצי השעה. אין היא רוצה להוסיף את עצמה לתור המחכים לתה ביודעה שהעובדים הפסקתם קצרה ושעתם דחוקה. היא תיקח לעצמה תה אחר כך.

 

 

מידת החסד של מזכירתנו היא פנימית, וסולדת היא למחשבה שמישהו מהנהנים ממנה ידע על כך. פעם שמעה שהבעיה הגדולה של חברת החשמל היא העומס הרב בשעות היום כאשר מפעלי ענק צורכים חשמל רב, בעוד שבשעות הערב והלילה הביקוש קטן. העומס ביום, כך הסבירו, הוא הסיבה העיקרית לתקלות ולהפסקות חשמל. מאז משתדלת היא להפעיל את מכונת הכביסה רק בשעות הערב. מי מאלפי הנהנים מכך יודע זאת?

 

בסיום העבודה, שהיא עוברת ליד חדר נטוש בו המזגן עדיין פועל, היא נכנסת בפשטות ומנתקת אותו, מבלי שאיש ידע על כך. (המזכירה השנייה, במקרה כזה, היתה באה למחרת והופכת עולמות). כשמישהו מותח ביקורת עליה, או מתריס כנגדה, היא איננה מתגוננת מיד, כדרך כל אדם, ובודאי שאינה מגיבה בהתקפת נגד כדרכם של אחרים. היא פשוט שומעת ושותקת. במוחה פנימה היא, כנראה, אומרת לעצמה: אולי הוא צודק? את תגובתה השקולה שומעים ממנה רק לאחר זמן. לעיתים תבליג, ולא תשיב לחורפה דבר.

 

היא אינה רבי מפורסם ולא ראש ישיבה ידוע. מי שלא ניחן בעין פקוחה ופקחית לא ראה בה משהו מיוחד. היא פועלת בהדרכת עולמה הפנימי שהפרסום מנוגד לעצמותו. האם לא מתחשק להיות כמותה?

 

 

כל מכשיר ומתקן שאנו מכירים פועל כלפי חוץ. סכין היכול לחתוך את עצמו אינו אלא אבסורד. מצלמה משוכללת יכולה לצלם את הכל חוץ מאשר את עצמה. טרם הומצא המטאטא המנקה לא רק את הרצפה אלא גם את עצמו. אין אנו מכירים כלי פעולה היכול לפעול, ולשמש גם מושא לפעולתו בעת ובעונה אחת.

 

יחידה במינה היא מחשבתו של אדם. יכול אתה לחשוב על כל דבר שבעולם וגם על מחשבתך עצמה. יתירה מזו, יכול אתה לחשוב עכשיו גם על מה שאתה חושב ברגע זה! קשה לבטא רעיון כה אבסורדי, אך כולנו מכירים אותו מניסיון אישי. האם מי שבראנו בעלי כושר מופלא זה, נטע בנו ללא צורך מנגנון סקירה פנימי מופלא כזה?

 

נגע הצרעת המוזכר בתורה הוא עונש על לשון הרע. על המצורע הוטל לשבת בדד מחוץ למחנה. ככל עונשיה של התורה בודאי גם עונש זה אינו סתם נקמה, אלא מכשיר חינוכי הקשור לחטא שעליו נענשים. נראה שעונש זה מאפשר לאדם לתקן את עצמו ואת הגורם לחטאו. הנה הוא יושב לו בדד מחוץ למחנה, בלי חברת בני אדם, לבד עם עצמו, והאפשרות בידו לסקור את פנימיותו ולטפל בסתימת הפרצה שבביתו, הפה שהחטיא אותו.

 

התבודדות שימשה מאז ומעולם את הצדיקים והחסידים כאמצעי לחדירה עצמית אל תוכיותם, לחידוש ולחיזוק עולמם הפנימי, כאשר הם מנותקים מן החברה. אין זו אנטי חברתיות, אלא מעין מילוי מצברים רוחני וטיפול תקופתי המאפשרים לשוב אחר כך ולשוט בים האנושי מתוך בטחון והרגשת גיבוי רוחני פנימי.

 

צורות שונות להתבודדות זו: זה יוצא למקום מבודד ביער, אחר ניגש ל"בית המוסר". אחרים פשוט התכסו בטליתם בבית הכנסת וניתקו מגע עם עולם ומלואו, או התיישבו בבית בפינה מבודדת להרהור, למחשבה, לאמת. (אנשי סגולה יכלו להתבודד גם בתוך ההמון). מהתבודדות כהלכתה בה סולקה הפסולת החוצה, יוצא האדם מחושל ומחוזק באמיתו נגד נחשולי החוץ ואילוציהם.

 

 

יושב לו אדם לעצמו ומהרהר. בודק ומשווה, בוחן ומפשפש וחותר אל קרקעית פנימיותו. הוא מבקר את העבר ומתווה דרך לעתיד. הוא עם עצמו, עם עצמו האמיתי בלבד. הוא משוחח ודן עם עצמו, ואין איש איתו. אך אם בעל שאר רוח הוא, יחוש במישהו המשגיח בו, המציץ אליו. דו-שיח זה עם עצמו נעשה לפני ה’ היודע מחשבות. זה אמנם שיח עם עצמו, אבל הוא נערך לפני ה’.

 

תפילה משמעה דין (פלילים). בתפילה, אדם, בין השאר, גם דן את עצמו. הוא בודק ומשווה את עצמו לנורמות מסוימות אותן הוא מוצא לפניו בסידור התפילה, (למשל: דרשו ה’…בקשו פניו תמיד. דברי נפלאותיך אשיחה. נותן לחם לרעבים. יתום ואלמנה יעודד. אל תבטחו בנדיבים, וכו’). אין זו פניה אל ה’. הוא עורך לעצמו משפט, כאשר הוא עצמו השופט והוא גם הנשפט, אלא שמשפט זה נערך לפני ה’ אלוקים אמת.

 

גם המתבודד המהורהר, עסוק הוא בעצם בתפילה. השיח עם עצמו הנעשה לפני ה’, הוא אותו דין הנעשה בתפילה. וכך, ללא טלית וללא סידור, כשהוא מחוץ לבית הכנסת, יכול אדם "להתפלל" תוך מחשבה ביקורתית ונוקבת על עצמו ועל מעשיו. יש תפילה ציבורית בתוף ומחול ובצלצלי תרועה, ויש תפילת נפש חרישית בקול דממה דקה. עיתים אדם מתפלל בבית ה’ בהמון חוגג, ועיתים הוא מתהלך לפני ה’ בארצות החיים, בשווקים וברחובות (יומא עא, א), ותפילתו נמשכת כל היום כולו (ברכות כא, א).

 

אני מציץ שוב באותו אדם היושב בחדר ההמתנה של רופא השיניים ונראה בוהה נכחו. האם אוכל לדעת מה באמת הוא עושה?

 

 

פנימי הוא עולמו-מקדשו של אדם, זר לא יבוא בו. הוא עצמו משרת בו את בוראו ככהן גדול לפני ולפנים, ואת ליבו יכוון כנגד בית קודש הקודשים. קטורת הרהורי תשובתו תעלה לרצון. אש תוקד על מזבחו, וזבחים עליו יקרבו.

 

כאשר אדם, מתוך חשבון נפש מעמיק, מוותר על רצון שלילי, על מילוי תשוקה אסורה, על משהו שהוא חפץ בו מאוד, אך שיקוליו הפנימיים פוסקים ואומרים: אסור! הרי זה ממש קרבן אותו הוא מעלה על מזבחו. קרבן זה של רצונו שלו, של יצרו, של עצמו, הוא המעולה שבקרבנות (סנהדרין מג, ב) עשן אינו נראה, דם אינו נשפך, איש מבחוץ אינו רואה דבר, אך במקדש הנעלם ממשיכה להתנהל עבודת הקרבנות כבימי קדם. אין תפילתו במקום קרבנות אלא היא עצמה הקרבת קרבנות היא.

 

לכל אחד מאיתנו מקדש החביון שבו. עבודתנו בו היא התפילה, היא עבודת המקדש, היא חיי האמת.

 

 

(מתוך "בעין יהודית" מאת המחבר)