כביש מספר 4

 

 

קריאה דחופה באינטרקום. ‘גברת לוי, גברת לוי, הילד שלך קורא לך’.

 

אז את קמה כמובן מהר, מה השינה הזו שנפלה עליך? את רק מקווה שהוא לא צורח שם הרבה זמן.

 

ילד הוא לא מספר, למרות שכולם שואלים אותך איזה מספר הוא בבית, ואת לעולם לא תתני לילד לבכות כמו שעושה השכנה מקומה רביעית.

 

במסדרון מתחככת העריסה בעריסה שבאה מן הכיוון הנגדי, מלווה פמליית כבוד של אב ואם צעירים, הסבא והסבתא מצד אחד, והסבא והסבתא ושתי נערות נלהבות מן הצד השני. מתחת לעריסה במסלול הנגדי מקופלת שמיכת שינה ורודה עם סרטי סאטן מבריקים, וכמה שקיות מרשרשות הנושאות את הלוגו של מותגים מפורסמים. החלוק שלך כבר מנוקד כדוריות בד, והמטפחת ראתה ימים טובים מאלה, ילד מספר ארבע הוא לא פחות יקר מן הילד הראשון, אז למה משהו מתחמץ בך קלות?…

 

בחדר את נוטלת את החבילה הקטנה בזרועותייך, ובוחנת מקרוב את התווים הזעירים.

 

הילד הראשון בדרך כלל דומה לאבא, השני בדרך כלל דומה לאמא, השלישי דומה לשניהם במעורבב או לא דומה לאף אחד. מהילד הרביעי הם מתחילים לשכפל את עצמם. משהו מוכר מציץ אליך מן החבילה הקטנה, לא כל כך חדש. פתאום עוד ילד אפור מהסריה. אפילו המבקרים לא מתלהבים במיוחד: הוא דומה לגדול, דומה לקטנה… ואת מערסלת אותו בזרועותייך, שואפת את הניחוח המעולה מן השערות הקיפודיות, מצמידה לחי אל לחי רכה, ומשעת האכלה לשעת האכלה אוהבת אותו יותר ויותר, ויודעת כמה הוא יקר לך בלי להצליח להתלהב ממנו…

 

בדרך חזור אל התינוקייה, כשהעגלה משתקשקת במסדרון, לאחר ששקלת עם בעלך בטלפון החירום שעל הקיר, אם להביא את הילדים היום או לא להביא (את כבר רוצה לראות אותם, וגם הם מאוד רוצים לראות את התינוק, אבל את עייפה ‘נורא’ וכל היום היו טלפונים) – מערכת הכריזה מזכירה לך לגשת לחדר האוכל. יש נשים שמארגנות שם ממש אסיפות שכונתיות, למה את רק רוצה לחזור לחדר לישון?

 

ואז, בדרך, בפינת הלובי, ליד הכורסאות והחלונות הגדולים הפונים אל החצר המטופחת, את פוגשת את הזוג ההוא, בעל צעיר עם פיאות מסתלסלות וכובע עגול, נרגש מן האבהות החדשה שנפלה עליו פתאום, עומד ליד העציץ ומחייך למצלמה שבידי אשתו היולדת.

 

ושוב צובט לך משהו.

 

מה יש בתמונה ההרמונית הזו והקצת מגוחכת בצד העציץ (תזוז טיפה, אברום. התמונה הזו נראית צומחת לך על הראש. לא ככה – כן, ככה, מול השמש, אחרת יוצא כהה, תלך עוד קצת מהצד שנראה את העריסה, תעמוד ישר, תחזיק ת’ילד קצת באלכסון, עכשיו תחייך…), שגורם לי להצטער על משהו שאינני יודעת מהו, לפני שאני ממהרת לחמוק מן הצביטות ומן הזיכרונות לתוך חדר האוכל.

 

אבל קשה לחמוק. כי בכל פינה עומדים אנשים ומזכירים לי בכל מיני פוזות אותי כאם לילדה ראשונה. האם הפסדתי משהו כשבאו האחרים גם כן? זו שאלה מגוחכת, וכאן, אני יודעת, עוד תחנה. וצריך לרדת אל עוד פיסת ארץ לא נודעת על הגלובוס של עצמי.

 

למה? שאלתי את עצמי והמפתח הסתובב לו במנעול בקול חריקה.

 

ובכן, זו הייצוגיות, זו שויתרת עליה מרצונך הטוב כבר מזמן. אחת החברות שלי התחתנה עם בן למשפחה מבוססת מחו"ל, והחתונה נערכה באולם המפואר של בית הכנסת הגדול. אין לי עניין כעת לתאר את האירוע הנוצץ, אבל היום מושלכים אלבומי חתונת הפאר שלה על הרצפה בחדר הילדים והם, שבעת הדרדקים, משתמשים בכרכים העבים המוזהבים כבסיס להעמדת מגדלי דופלו, גורדי שחקים, או סתם כדי לטפס אל המדפים הגבוהים.

 

ככה נרמסים הזיכרונות היפים והגדולים שלנו ברגליים של עצמנו, עם כל הצער, איננו יכולים לנהוג אחרת.

 

דווקא הבאתי איתי מצלמת זום משוכללת עם תאריכון להצנחה אופטימאלית, אבל אני מצלמת בה רק את ההעוויות והפיהוקים של התינוק. זו גם לא בושה גרידא, כי מה אכפת לי מהעוברים במסדרון?

 

אבל פתאום הייתי מבוגרת מדי. תמה התקופה שבה עשיתי דברים למען הרשם אחרים ולמען מה אראה לנכדי בעוד שלושים שנה. כי בעוד שלושים שנה כבר אהיה מבוגרת הרבה יותר, והדברים הללו לא ירשימו אותי ממילא.

 

אבל כנראה בגרתי מהר מדי. משהו משך אותי למעלה בעוד בתוכי רציתי עוד להישאר בקומת כניסה, הדברים האלו כבר אינם מלהיבים, כבר חסרי משמעות לגבי, אבל משהו בי מבכה קצת על כך.

 

למה לא נשארתי עוד קצת ילדה? אבל אי אפשר לרדת למטה לשחק, המשחקים ההם משעממים מדי. חבל. ויתרתי מרצוני על פוזות פוטוגניות חסרות שחר, על כל מה שלא ספונטאני ולא חלק זורם מן החיים, אבל לא ויתרתי כנראה על מה שהפוזה הזו מסמלת, והיא מסמלת התלהבות של הורים טריים וריח של פרחים ונכדה ראשונה, ואם צעירה וחסרת עול, שמקבלת מנות של תשומת לב והתפעלות בלי להצטרך לתת, כי עוד מעט שבת, צריך לראות איך הוא מסתדר שם עם הילדים, ולאסתי לקנות מתנה כי הרגשתי שהיא כבר קצת מקנאה, ומבחני המגן האלו, שאני צריכה לבדוק בבית ההחלמה, כי צריך כבר להגיש ציונים. החיים בחוץ זורמים הלאה, ולאמא אין אפשרות לבוא אלי עם ארוחות מבושלות, כי רוחי ילדה לפני שבועיים ואני לא המפונקת היחידה. לרוחי זו הילדה הראשונה.

 

ושוב את מגלגלת עריסה קטנטנה אל החדר, ושם, מתייחדת עם התינוק הקטן שלך עם הלחיים הרכות והאגרופים הקמוצים, אותו ילד שהוא שלישי או חמישי או עשירי, את נמסה לתוך השלווה הזו שלו כשהוא פוקח עיניים ממצמצות אל עולם חדש. השלווה הזו של ילדים שנולדו לחיים, ילדים שיודעים לחיות משום שמוטל עליהם לעשות כך, בלי חשבונות של תזמון, מיקום או כדאיות.

 

הרגעים שילדך פוקח את העיניים ומגלה את העולם, ואת נמצאת בו בעולם הזה וזה מה שעושה אותו כל כך יפה ומיוחד ומגונן, זו הכרה מפעימה בעומקה. הוא, הקטן הזה, נותן לך פתאום תפקיד: את אמא שלו. את בסדר, את יותר מבסדר, הוא עונה לך תשובה על השאלה שמעולם לא העזת לשאול את עצמך. ואם הקטן הזה חשוב לך ויקר ואהוב, אזי גם את יקרה וחשובה דרכו.

 

הוא לא עשה אותך כזאת, הוא פשוט גילה לך את זה.

 

לא משנה איזה מספר הוא, ואיזו משמעות יש להולדתו, אם הוא הבן הראשון אחרי ארבע בנות, או הילדה הראשונה שתיקרא על שם הסבתא, ועל כן היא יקירת המשפחה כולה.

 

פתאום את מבינה שילדים את מקבלת לא בשביל לשמח את השוויגר (החמות) ולא בשביל להרשים את הגיסות ולא בשביל לקשט את הבית בתלתלי זהב ולא בשביל שהשכנים יתמוגגו מ’חוכמות’.

 

ילדים מקבלים בשביל לאהוב אותם לא בשל מה שהם מסמלים לגביך, אלא כמות שהם, על הייחוד שכל אחד מהם מוריד איתו אל העולם, ובאמת כך את אוהבת אותם, רק שכל מיני שטויות קטנות הסתירו לך את האמת הזו. ואת מודה לה’ על המתנה הגדולה והמיוחדת הזו, על הכבשים השחורות שהקב"ה מכניס לכל משפחה, על הילדים הרגילים האלו, שבואם לא נועד לפרנס את האגו שלנו כי אם להפיק ממנו את המיטב.

 

פתאום את יודעת להודות על הילד ה’אפור’ הזה, שעזר לך לאהוב את ילדיך – את כל ילדיך – בשל מה שהם.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")