לרדת מן המונית

 

 

שום דבר לא נתן לנו לנבא שהיציאה המשפחתית הנחמדה שתכננו, תסתיים בצורה שכזאת…

 

באחד מימי "בין הזמנים" (חופשת הקיץ) הנוטפים זיעה, החלטנו לנסוע לבני ברק, מביתנו השוכן באחת הקריות שבצפון, לביקור קצר אצל קרובי משפחה. התכוננו לנסוע בבוקר, להישאר בבני ברק עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות, ואז לחזור חזרה הביתה.

 

הביקור עבר כמצופה, נעים ונחמד, וכשהגיע הזמן ללכת, ארזנו את טפנו ומיטלטלינו, וירדנו ל’תפוס’ מונית למטה. בבני ברק, בשעות היום, ובעיקר בתקופות ‘הבוערות’ של בין הזמנים כמעט ואין צורך להזמין מונית, ולמה לשלם תוספת מחיר על הזמנה מיותרת? מניסיוננו, ידענו שלא נצטרך להמתין יותר משתי דקות למונית המיוחלת. אלא שכאן, התברר שטעינו בחשבון. ובגדול.

 

המשימה הסתמית, שבדרך כלל לא נמשכת יותר משתי דקות, לא עלתה בידינו משום מה. כל המוניות שחלפו על פנינו היו עמוסות נוסעים או הוזמנו על ידי אחרים, ואנחנו נשארנו עומדים כך, עם רביעיית ילדים עייפה ובוכייה, ומחכים, ומחכים, ומחכים…

 

עם כל דקה שעברה, נעשיתי יותר חסר סבלנות.

 

הצעתי לעלות להזמין מונית דרך הטלפון. אשתי נראתה סקפטית מעט. "עד שתעלה לבית הקרובים ותתקשר לתחנה, יכולות לעבור כאן שלוש מוניות, והזמן עובר", רמזה על השעון שעל ידה, שמחוגיו נעו בצורה מסוכנת לכיוון השעה בה אמורים היינו לעלות להסעה צפונה.

 

או-טו-טו השעה שש, וכנראה שעל חזרה לביתנו החמים באותו ערב נוכל רק לחלום…

 

אז מה נעשה? מוחי פעל בקדחתנות. הייתי חייב להתייצב למחרת במקום חשוב מאוד, בשעה תשע בבוקר בדיוק, וכמובן שאם נלון בבני ברק לא אוכל להתייצב בשעה היעודה. שלא לדבר על כך שלא לקחנו עמנו שום חפצים ללינה מחוץ לבית, והיו עמנו ארבעה ילדים בגילאי שנה עד חמש. בקיצור, ידענו שאין ברירה. אנחנו חייבים, אבל ממש חייבים, להגיע, ובכל מחיר, להסעה שתעבור בעוד עשר דקות בצומת המרכזית. השאלה איך עושים זאת?

 

ואז, כמו במענה לתפילתנו, הופיעה המונית הגואלת. היא נעצרה בחריקה קלה לידינו, ונהגה הזמין אותנו בהינף יד מלא אדיבות, או כך זה נראה לנו בכל אופן, להתמקם במושבים. מרוב להיטותנו לנסוע, לא שמנו לב שליד הנהג יושב אדם, וגם אם שמנו לב לכך, הרי שהנסיבות לא אפשרו לנו לייחס לפרט הזה חשיבות. מיהרנו להכניס את הזאטוטים פנימה.

 

"אנחנו צריכים להגיע לצומת המובילה לצפון", פלטתי בחטף, בעודי מרשה לעצמי להתרווח על המושב האחורי.

 

"אין בעיה", אמר הנהג האדיב.

 

לא חלמנו שעתידות לעבור עלינו דקות מתסכלות ומרגיזות. לאחר מספר שניות שקטות של נסיעה, ראינו את המונית פונה לכיוון סמטה בני-ברקית קטנה, שבכלל לא היתה בכיוון הצומת "שלנו".

 

"סליחה", הזכרתי לנהג, "אנחנו צריכים להגיע ליציאה מבני ברק, לא לרחוב פלוני".

 

"כן, כן, כבר", השיב הנהג, בנינוחות, "אני רק מוריד את האדון הזה ברחוב ברסלב, וכבר מוביל אתכם לצומת!"

 

החלפנו מבטים תמהים. רחוב ברסלב?! עכשיו? כשכל דקה יקרה לנו מפז?

 

מוחי נע בקצב של אוטוסטרדה חד-סטרית. אולי כדאי שנרד מן המונית עכשיו, לפני שהיא תכנס לרחוב הצדדי וזמן יקר ילך לאיבוד? יתכן שכך יהיה לנו סיכוי להגיע בזמן! אבל אם נעשה את העיקוף המיותר הזה, לרחוב ברסלב, הסיכוי שנתפוס את ההסעה הביתה הוא כמעט אפסי.

 

בתים ועצים חלפו מול עיני ביעף, אך בניגוד למחשבותיי הדוהרות, פי נשאר חתום. כוח האינרציה ריתק אותי למקומי, וכך נשארתי ישוב במונית הממוזגת, לחץ דמי עולה ויורד חליפות, לפי קצב פעימות ליבי. רק כדי להירגע מעט את עצבי המתוחים, פניתי לנהג, "אתה יודע, עלינו להיות בשעה שש בדיוק בצומת לצפון, נראה לך שנגיע בזמן?"

 

ההוא, מבלי להתבלבל, השיב לי בנימת ה’סמוך’ הידועה – "אל תדאג, אל תדאג, חביבי, אתם עוד תגיעו בזמן!"

 

בינתיים הרכב הגיע לכתובת אותה ביקש הנוסע הקודם. הוא ירד, שילם, וסוף סוף החלה המונית להתקדם לכיוון הרצוי לנו. התחלתי להסתכל על שעוני כמו על סטופר, כשאני מחשב במוחי את השניות החולפות. הדקות נעשו יקרות מאוד, רציתי לחסוך כל רגע, ולכן שאלתי את הנהג לפי תומי, כמה עלינו לשלם לו, כדי להכין את הסכום בידי, רק אז שמתי לב שהלה לא הפעיל את המונה. הנהג, עיניו מרותקות לכביש, פלט מספר באגביות. נדהמנו! הוא דרש כמעט פי שניים ממחיר הנסיעה הסטנדרטי!

 

זו לא הפעם הראשונה בה עשינו את המסלול הזה במונית, וידענו היטב את המחיר הרגיל. אשתי ואני הצלבנו מבטים. הבנו שכפי הנראה, המבטא האנגלי שלי "הסגיר" אותנו כמיליונרים (מה, לא ידעתם שהחו"צניקים יושבים על הררי זהב?)

 

ניסיתי להתמקח, לא יכולתי להרשות לעצמי "לנדב" לנהג אלמוני כמה עשרות שקלים, סתם כך, אך הנהג עמד על שלו. "אל תהיו רעים", התבכיין קולו, "זוהי פרנסתי, והמחירים שלי סבירים בהחלט", המשיך לטעון בלהט צדקני, "להיפך, כשיש לי נוסעים שבוכים לי שאין להם כסף, אני עוד עושה להם הנחה".

 

‘ממש כל הכבוד’, נאנחתי בסתר ליבי, ‘עושה ‘הנחה’ לאחר שהוא דורש מחירים מופרזים, ועוד מבלי להתבייש’. בשלב זה החלטתי להרפות. וכי יש מקום לדבר עם בן אדם שמרמה את העולם כולו, ובראש ובראשונה את עצמו? וכי מה הוא מצפה ממני, הנהג ה’נדיב’ הזה? ש’אבכה’ לפניו על מצב המינוס שלי בבנק, שבגינו דחוף לי כל כך לחזור לביתי שבצפון? שאשפוך לפניו את ליבי, וצרתי לפניו אגיד?

 

רק עתה הבנו, שנקלענו למונית עם נהג ‘מוסרי’ במיוחד, וזאת בלשון המעטה. לא רק שהוא הטעה אותנו בכך שלקח אותנו, כשהיה בדרך ליעד אחר, הוא עוד מפריז במחיר, ונותן לנו תחושה שאנו לא בסדר!

 

מחוגי השעון לא פסקו ממרוצתם אפילו לשניה, והשכיחו מאתנו במהרה את עגמת הנפש על הסכום המופרז, כי, מה הם עשרות שקלים, לעומת ההלוואה הגדולה שאני רוצה לבקש (ולקבל) מחר, בבנק?

 

אך, להוותנו, הסיפור עוד לא נגמר… משהגענו לתחנה שבצומת אמר אחד הממתינים שההסעה ‘שלנו’, חלפה בדיוק לפני שלוש דקות.

 

עמדנו לרדת מן המונית ולטכס עצה מה לעשות הלאה, כשאחד מהאנשים שבתחנה אשר הבחין בלחצנו, רכן לעבר חלוני ואמר: "אתה יודע, בעוד פחות מרבע שעה עוברת קרוב לפה הסעה העושה את אותו המסלול של ההסעה שהפסדת. מדובר בחברה מתחרה ולא מוכרת עדיין".

 

נשמנו לרווחה, והלה כיוון אותנו לתחנה שליד ‘אופטיקה משה’.

 

חסדי ה’! שמחנו. לא הכל אבוד, ויש סיכוי טוב, ואפילו טוב מאוד שנגיע בזמן הביתה!

 

שאלתי את הנהג אם הוא יוכל להסיע אותנו עד ל’אופטיקה משה’, וההוא נענה, ברוב טובו, לבקשתי.

 

כשהנהג התניע את האוטו, ראיתי את האיש שמסר לי את המידע על ההסעה השנייה, מנסה לאותת לי משהו, אך היה זה מאוחר מדי. המונית כבר הספיקה להתרחק מן המקום.

 

נהג המונית ביצע פרסה ונסע כמאה מטר, והנחית אותנו לא פחות מאשר בתחנת האוטובוס העומדת מול המקום בו עצרנו מקודם! נותרנו פעורי פה.

 

מה?! עשינו כעת נסיעה שתוסיף, לפי תעריפי הנהג, עוד עשרה שקלים (שני לחם+גביע לבן או לחם וחלב…) כשיכולנו פשוט לחצות את הכביש!!!

 

הפעם, לא יכולתי יותר. "סליחה, לא יכולת לומר לנו שאנחנו נמצאים מול התחנה הזו?" התרעמתי על הנהג.

 

"מה אתה רוצה ממני?" "התמסכן" הלה, "ביקשת להגיע לתחנה שליד ‘אופטיקה משה’, אז הבאתי אותך!" כן, ממש ילד טוב ירושלים וכאן הוא פלט מחיר מפולפל ביותר עבור הנסיעה ברכב שלו, כולל התוספת שהגיעה לו בגין התוספת.

 

די. זה כבר היה יותר מדי. העקמומיות וחוסר היושר של האדם הזה כבר עברו את כל הגבולות ותחושה קשה עלתה מתוכי. מיהרנו לרדת מן המונית, לשלם, ולהיפרד מן האדם אשר הדקות הספורות ש’בילינו’ בחברתו, סיפקו לנו עגמת נפש לא קטנה.

 

יתכן שחלק מן הקוראים יגיבו: "נו, מה הוא עושה מזה עניין. אז מה, הוא נתקל באדם לא הגון?" יחשבו, "מה הסיפור פה, מה הרעש? חסרים אנשים כאלה בעולמנו?" אך אצלי, האפיזודה הזו עוררה ריאקציה חזקה, חזקה מאוד אפילו, אולי בשל הסתירות הקיצוניות שבהתנהגותו של הנהג, או אולי בגלל המוצא האנגלי שלי, שלא "מעכל" עדיין התנהגות אנטי מוסרית שכזו.

 

לא יכולתי להבין כיצד בן אדם יכול להתנהג בצורה כה שפלה, ובו בזמן לחשוב על עצמו כצדיק מעונה, ובנוסף לכל עוד להאשים ולהתקיף את הזולת? אך מהר מאוד הגעתי למסקנה שצריך פשוט לרחם עליו, על אותו נהג. אם לנו היה קשה בהתמודדות קצרה עמו, אז מה הוא עצמו, שחי עם האופי שלו, עובר כל יום.

 

הגענו לביתנו בשעת ערב מאוחרת, אך התסכול הרב שחשתי בזמן נסיעתי במונית, לא הרפה ממני.

 

"מה ה’ רצה ללמד אותי בנסיעה הזו?" שאלתי את עצמי שוב ושוב. כפרת עוונות היתה פה, זה ברור, אך איזה לקח אני יכול להפיק מכל הסיטואציה המרגיזה הזו?

 

דוד המלך אמר: "מכל מלמדי – השכלתי", וידעתי שגם הנהג הזה, ביכולתו ללמד אותי דבר מה על עצמי.

 

נזכרתי ש"בהכרות" עם אופיו של הנהג, בכניסה לרחוב ברסלב, חשבתי לרגע אחד, שכדאי לרדת מן המונית. לאחר מכן אמרתי לעצמי שנמשיך בנסיעה ודי. גרוע מזה לא יהיה, כך חשבתי, אז את ההמשך אתם כבר יודעים…

 

אך כעת, ביושבי על הספה הנוחה שבסלון ביתי, הבנתי שכל הסיפור שעברנו, הוא משל נפלא להרבה מהלכים שאנו חווים בחיים.

 

כמה פעמים אנו נמצאים בסיטואציה לא בריאה, כשמערכת יחסים עולה על שרטון, יהיה זה עם אחד הילדים, עם הגיס, או מי שלא יהיה, ואנו ממשיכים לרבוץ באותו מהלך, לרקוד את אותו ריקוד לא בריא, מבלי להתבונן ולחשוב מה אפשר לעשות כדי לעצור אותו? לפעמים הדבר מצריך רק שינוי קטן, אך יש מקרים בהם צריך פשוט לרדת מן המונית. חד וחלק.

 

קחו לדוגמא מצב בו נקטתם בגישה חינוכית מסוימת בבית, ולאחר כמה זמן, אתם רואים שהגישה לא רק שלא מוכיחה את עצמה, אלא מרבה מתחים בין בני הבית. אולי זה המקום לרדת מן המונית, קרי, להחליף את הגישה?

 

או לפעמים קורה שהתחלתם עסקה עם בן אדם, ועם הזמן מתברר שהשותפות לא מתאימה. מי אומר שחייבים להמשיך את השותפות הזו בכל מחיר? אולי עדיף לרדת מן המונית, להיפרד כידידים כבר עכשיו?

 

כמובן שלא כל המצבים בחיינו הם הפיכים, ויש גם הרבה פעמים שהדבר כלל לא תלוי בנו, אך כשהדבר אפשרי, עלינו לעשות הכל לצאת ממהלכים לא בריאים, כי הם לא נעשים מוצלחים יותר עם הזמן, להיפך!

 

כן, מאז אותה היתקלות, המשפט – "אפשר לרדת מן המונית" הפך למוטו קבוע בבית שלנו.

 

פעם רציתי להוכיח לבני, שרכש תדמית לא טובה בכיתה, שכדאי לו להיפטר מהתדמית הזו, אמרתי לו "הגיע הזמן לרדת מן המונית". פעם אחרת, אשתי התחילה בהכנת עוגה מסובכת במיוחד, והתברר שאם תמשיך באפיה, ארוחת צהריים לא תהיה. באותו רגע היא חשבה – "אפשר לרדת מן המונית" והפכה את העוגה המפוארת בעלת שלושת הקומות, לטורט משובח, וכך יכלה להתארגן לקראת הצהריים. אני גם נזכר במקרה בו הבכורה שלנו הסתכסכה עם חברתה הטובה. אחרי יומיים, היא החליטה שהגיע הזמן לרדת מן המונית, ולהשלים עם חברתה עכשיו, שאם לא, מי יודע להיכן הדברים יגיעו…

 

מה שמעניין בכל הסיפור הזה הוא, שברגע שהפקתי את הלקח מן האפיזודה המעצבנת הזו, כבר לא חשתי כל רוגז על הנהג. להיפך, במידה מסוימת, רכשתי לו הכרת הטוב…

 

הלימוד שהגיע בעקבות היכרותי איתו, שווה הון!

 

    

(מתוך מגזין "הבית שלנו" – המודיע)