וירד מצרימה

 

 

כיוון שאני מתגורר בישראל אך איני ישראלי, עלי לעזוב מידי פעם את הארץ לתקופה קצרה כדי לחדש חותמת של יציאה וכניסה בדרכון שלי. בדרך כלל אני נוסע לבקר את ההורים בחו"ל כך שממש לא אכפת לי, זו הזדמנות עבורי ועבורם, אך יש לעיתים שהתאריך בו פגה הוויזה שלי נופל בזמנים ממש לא נוחים ליציאה של למעלה משתים-עשרה שעות של טיסה לכיוון אחד בלבד, אז עלי למצוא פתרון זריז.

 

בשנים האחרונות, עם כניסתו של הסכם השלום עם מצרים ואחר כך עם ירדן לתוקפו, הבעיה הרבה יותר קלה לפתרון, צריך פשוט לצאת אל הגבול עם ירדן שאינו רחוק ממרכז הארץ, ובמקרים בהם המצב מתוח – אל מצרים. כמובן שאיני לובש את החליפה השחורה הקבועה שלי ואיני חובש את הכובע הישיבתי – כובע קסקט וחליפה אפורה הופכים אותי לתייר אמריקאי מצוי.

 

כך יצא שטסתי למצרים שנה וחצי קודם שמתרחש הסיפור שלי, שגם הוא כבר בן כמה שנים. זו הייתה הפעם הראשונה והחלטתי שאם אני כבר נוסע, לפחות אבקר באתרים הקרובים ללב היהודים, בבית הקברות הגדול ובבית הכנסת של קהיר. הייתי אמור לשהות יומיים בלבד, על כן לא התמהמהתי, ומיד אחרי שפרקתי את חפצי המועטים במלון נסעתי במונית אל בית הכנסת.

 

אינני יודע כמה אנשים מנתה הקהילה היהודית בקהיר באותו זמן, אבל בודאי שלא הרבה. בבית הכנסת, בזמן מנחה, פגשתי רק אדם אחד יושב ואומר תהלים. פתחנו בדברים ותוך כדי שיחה למדתי שהוא פנסיונר, נטול משפחה ושמח מאוד לראות יהודי מישראל. גם אני כמובן נהניתי לפגוש בבן המקום, ואת כל הערב העברתי עמו בסיפורים מרתקים על המקום ויושביו.

 

האיש עמו שוחחתי, נקרא לו כאן הרב סעיד, היה כבר אדם זקן. לא הייתה לו כל סיבה ללכת למקום אחר לא מוכר. בקהיר הרגיש עצמו בבית, השפה והמנהגים היו מוכרים לו, בית הכנסת היה המקום שלו מאז נולד. היו לו מכרים וחברים תושבי המקום, כולם קשישים שאין להם כוח לעזוב את פתח ביתם. לא כך הוא חשב שיעביר את שנותיו האחרונות, אבל אם זה מה שנגזר עליו הוא מקבל את הגזרה באהבה. רק דבר אחד מטריד אותו, כך אמר, איך ידעו שהוא נאסף לבית עולמו, ומי יטפל בקבורתו וידאג שהקבורה תהיה כהלכה.

 

לא היה לי להציע לו כל פתרון, מלבד לעלות לישראל ולהיכנס לבית אבות או לכל בית דיור מוגן אחר בו יודעים בכל רגע נתון מה קורה עם כל דייר. הוא דחה את הרעיון בנימוק שאיננו יכול להתרגל בגילו המופלג לארץ אחרת עם מנהגים ושפה משלה.

 

זה לא היה נושא עליז במיוחד, ושמחתי כשעברנו לנושא אחר ושונה. לאחר כמה שעות בהן מצאתי בו איש שיחה מרתק – נפרדתי מהרב סעיד בברכת שלום. לא אמרתי לו להתראות, כי ידעתי שאין סיכוי שאפגוש בו שוב, הנסיבות של פגישתנו כנראה לא יחזרו על עצמן. חזרתי לארץ, ומלבד תמונות של בית הכנסת לא נותר הביקור בזיכרוני.

 

שנה וחצי אחר כך יצא לי לנסוע לבקר את אחי שגר בצפונה של הארץ. אחים קרובים אנחנו בלב, אך לא מצליחים להיפגש אלא מעט. אני גר במרכז נוטה לדרומה של הארץ, אחי גר בצפון המרוחק. שנינו אנשים עסוקים עד מאוד, הוא בתורתו ובטיפול בקהילתו הגדולה ואני – בעסקי המסועפים, והיכולות שלנו להגיע זה אל זה מעטות עד מאוד. גם כאשר אנחנו נפגשים בשמחות הרי מדובר במפגש של כמה שעות כשעוד בני משפחה נמצאים בשטח, וזה לא הזמן לשיחות עמוקות אלא לשיחות משפחתיות קלילות וקלות. כשהייתה לנו הזדמנות ויכולנו להיות שלושה ימים ביחד, ואפילו עם כל השמחה מסביב והבלגן והמשפחה עוד נוכל למצוא לא מעט שעות לעצמנו – קפצנו על ההזדמנות ונסענו.

 

זו הייתה חוויה משפחתית לכל מי שהתאסף במקום, שמחה גדולה וגם מפגש שלא רבים כמוהו יוצאים לנו אפילו לא אחת לכמה שנים. הילדים פגשו בבני דודיהם והחליפו חוויות, הנשים בילו מרבית זמנן ביחד, וגם אני ואחי מצאנו את עצמנו יושבים שעות רבות בצוותא ומנצלים כל טיפת זמן להשלמת חורים בנושאים אותם קשה להעביר דרך שיחת טלפון רחוקה.

 

כמעט מיד כשנשארנו לראשונה באותו מפגש לבדנו סיפר לי אחי, הנושא בתואר תורני, שלאחרונה העמיק מאוד בדיני הלווית המת. הופתעתי, כי לא ידעתי שיש לו עניין דווקא בנושא זה, אך הוא אמר שעם המצב המתוח בארץ עולות וצצות כל מיני בעיות שלא היו צפויות ולא שיערום אבותינו, וכדי לפסוק ולדעת באופן מעשי מה צריך לעשות, הוא החליט לצלול אל עומק העניין הרבה יותר ממה שכרגיל היה עושה בנושא, שבעצם כמעט לא מזדמן לו לנגוע בו. ואז הוא אמר: "מה דעתך שנלמד קצת? תתפלא לראות כמה נושא זה יכול להיות מפותל וסבוך, למרות שברוך ה’ הוא יותר נדיר".

 

מאז ומתמיד אהבתי ללמוד חברותא עם אחי הגדול, גם כשהיינו ילדים קטנים הייתה לנו חיבה מיוחדת להתפלפלות בצוותא. למרות שלמדנו חומרים אחרים בתלמוד תורה היינו חוזרים זה עם זה על הלימוד, משננים בצוותא גמרא ותוספות, יורדים לעומקם של ראשונים ואחרונים.

 

בימי ‘בין הזמנים’ היינו שמים לנו למטרה ללמוד חומר מסוים שברגיל אין בני הישיבות מגיעים אליו בדרך שגרה. כך למשל למדנו פעם נ"ך. במשך יותר משבועיים הכרנו את הנביאים. העמקנו בהיסטוריה הקדומה של עם ישראל, החל מכיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, למדנו לעומק את פרשת יונה הנביא במעי הדג. בפעם אחרת לקחנו משנה ברורה והתעמקנו בדיני ברכות, שאותם אמנם למדנו ביסודיות כל כמה שנים אולם עתה ניערנו את הידע שלנו בדינים וגילינו כמה דברים שעוד איננו יודעים כמו שצריך. בחופשה אחרת החלטנו להעמיק בספרי המוסר של הגר"א דסלר. כך במשך השנים קנינו לעצמנו עניינים חשובים שהפכו לנכסים של ממש.

 

עם נישואינו נפסקו השיעורים המיוחדים הללו, וכל אחד מאיתנו פנה לדרכו – אחי צלל בתורה ובחכמה עד שזכה ב’ידין ידין’ ואילו אני הפכתי לאיש עסקים מן המנין, שלא מוותר כמובן על שיעור בדף יומי, אבל קשה להגיד שנשארתי בעולם התורה.

 

עתה, כשאחי הציע מה שהציע, קפצתי על המציאה כמוצא שלל רב. כך התחלנו לצלול אל עומק העניין, ספרים הלכו ונערמו על השולחן, ושנינו כאילו שכחנו את המציאות, וכשבאו להזכיר לנו אותה סימנו את המקום בו עמדנו, ביקשנו שלא יגעו לנו בספרים ויצאנו לעשות את מה שהיינו צריכים לעשות.

 

בשעת הכושר הראשונה חזרנו שוב אל השולחן וספריו, וצללנו שוב בנושא. באותם שלושה ימים ישנו מינימום של שעות, הקדשנו את עצמנו לשמחה שלשמה נפגשנו וללימוד משותף, וככל שעברו השעות הרגשתי איך חוזר אלי הטעם הישן והטוב של קניית תורה וחכמה. כשנסענו משם היה לי סיפוק אדיר, לא זו בלבד שהייתה שמחה, לא זו בלבד שהיה מפגש משפחתי יפה ושמח, גם הרווחתי קניין עולם אמיתי שהוא שלי לתמיד.

 

שבועיים אחר כך שוב נדרשתי לצאת מהארץ. באותו זמן היו מהומות בירדן, ובמשרד החוץ הזהירו שלא לנסוע לשם. כיוון שהייתי עלול להיקלע למצב לא חוקי ולא נעים בו אני בעצם שוהה בלתי חוקי על כל המשתמע מזה עד לגירוש! וכיוון שמסיבות שונות שלא כאן המקום לפרטן לא יכולתי וגם לא הייתי מעוניין להיהפך לתושב ישראל ולקבל מעמד של תושב קבע, ומצד שני איני יכול להרשות לעצמי להיות מגורש, כיוון שאת כל חיי בניתי בארץ, כל משפחתי גרה כאן, ילדי ואשתי ישראליים למהדרין ולא יוכלו לפתוח פתע פתאום חיים בארץ אחרת. על כן מובן מדוע הקפדתי לא להגיע למצב בו משרד הפנים יתחיל לשאול שאלות על שהייתי בארץ.

 

באותו זמן היינו לפני שמחה במשפחה וזו לא הייתה העת לנסוע למקום שיחייב שהייה של יותר ממינימום, החלטתי שוב להדרים ולטוס לקהיר, שם אשהה כמה שעות ואחזור בטיסה של יום המחרת.

 

וכיוון שכבר עברתי את הפעם הראשונה, כבר היה לי יותר קל לחזור ולנסוע, וכך מצאתי את עצמי שוב במלון קהירי, מסדר את חפצי המועטים ונוסע במונית אל בית הכנסת, אולי אפגוש שם יהודים ותתאפשר תפילה במנין.

 

כשהגעתי אל בית הכנסת הייתה שם התקהלות קטנה, נראה היה שמתנהל בתוכו ויכוח רציני. הייתי חייב לעבור לידם כי הם חסמו את הגישה אל בית הכנסת. אמרתי: "תסלחו לי", באנגלית מנומסת וחיכיתי שיפנו את הדרך, אך אז שאל אחד מהם באנגלית מגומגמת אם אני יהודי.

 

היה לי פחות משניה לחשוב מה לענות, מצד אחד הרי לא רציתי להזדהות כיהודי, מי יודע מי הם השואלים ומה כוונתם בשאלה זו, ועד כמה אזיק לעצמי אם אשיב בחיוב. מצד שני, אם אני לא יהודי, מה אני עושה על השביל של בית הכנסת היהודי, ואם יבקשו דרכון – הרי שמי יסגיר אותי מיד, למרות שהדרכון אינו ישראלי. החלטתי ללכת על האמת בתקווה שמדובר בשאלה תמימה ועניתי שכן, אני יהודי. מיד איתרתי כמה מהנוכחים שנושמים בהקלה, והבנתי כי לא מדובר באויבים.

 

"ואתם?" העזתי לשאול שאלה לא מנומסת. התברר כי חלק מהם היו יהודים וחלקם לא, והם עסקו בסוגיה קשה: נפטר יהודי קשיש מהמקום והם לא יודעים מה לעשות, איפה לקבור אותו וגם איך, לאף אחד מהם לא היה צל של מושג מה עושים בקבורה יהודית, ואולי בכלל עדיף לקבור אותו כמנהג המקום בבית קברות ציבורי וזהו. אין לו קרובים, הוא לא השאיר הוראות, והם עצמם היו מעדיפים להיפטר כמה שיותר מהר מהגופה ולעבור לסדר היום.

 

התברר לאחר שאלה או שתיים שמדובר במכירי משכבר, הרב סעיד. עמדתי המום, יד ההשגחה הביאה אותי פעמיים לאותו מקום למפגש משונה עם הרב סעיד. פעם בחייו, כשהוא פרש בפני את הדאגה היחידה שמענה אותו, השאלה מה יקרה כשיעזוב את העולם, ופעם כשהדבר קרה למעשה והוא אכן נפטר, ולא זו בלבד אלא שבין שתי הפגישות הללו קרה דבר נוסף ונדיר עד מאוד: יצא לי ללמוד בחברותא עם אחי, ומה למדתי איתו? את דיני הלווית המת.

 

לא הייתי צריך להיות חכם גדול כדי להבין שזכיתי ונוכחתי ממש באצבע אלוקים, המורה על קיומו והנהגתו המופלאה של מנהיג העולם, שסובב את הסיבות במדויק למטרה אחת. הבנתי מיד שלא הגעתי סתם באותו עיתוי. אמרתי שאני יודע איך קוברים יהודי, ואני יודע בבירור שרצונו של המנוח היה להיקבר בקבר ישראל כדין. סיפרתי לנוכחים באנגלית קלה ופשוטה על פגישתי עם הרב סעיד שנה וחצי קודם לכן, והם היו המומים. בין רגע כולם ראו בי שליח מלמעלה, והיו מוכנים לעזור בכל מה שיצטרכו, גם המוסלמים שביניהם. לי נותרה רק בעיה אחת: מה עם מנין? ביקשתי מהנוכחים להזדהות מי מהם יהודי, והסברתי גם מדוע אני מבקש לדעת. בין רגע ספרתי אותם: תשעה יהודים נכחו במקום. אני הייתי עשירי. היה לנו גם מנין.

 

הרב סעיד נקבר כדת וכדין על פי כל דקדוקי ההלכות, והובא לקבר ישראל על ידי מנין יהודים כשרים שאמרו אחריו קדיש. על פי דרך הטבע פלא הוא שבכלל נודע שהוא נפטר, פלא עוד יותר שזה קרה בדיוק כפי שביקש לעצמו.

 

אינני יודע איזו מצוה עשה הרב סעיד בחייו ואיזו זכות עמדה לו שזכה להגיע למקום מנוחתו האחרונה כפי שביקשה נפשו, אבל עד היום הזה אני מלא התרגשות שזכיתי להיות השליח שיגרום לו נחת רוח בעת עלותו לעולם שכולו טוב.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")