התרופה מרה? אל תיבהל
השלום והשלווה הפנימית מוציאים את כל עוקצם של הייסורים. אותו בר דעת שיודע שהכל לטובתו, מוכשר לסבול הכל ללא שום פגע. ואדרבה, רק יוצא נשכר!
השלום והשלווה הפנימית מוציאים את
כל עוקצם של הייסורים. אותו בר דעת
שיודע שהכל לטובתו, מוכשר לסבול הכל
ללא שום פגע. ואדרבה, רק יוצא נשכר!
לא מזמן, ערכתי ביקור חולים בבית חולים ברזילאי באשקלון, במחלקה פנימית/ כירורגית. בחדר 305, שכבו שני יהודים, מיטה ליד מיטה, ולשניהם תשעה תפרים בדיוק באותו מקום בבטן. שניהם עברו ניתוחים, ומסתמא לשניהם אותה רמה של כאב. שניהם בשנות השלושים פלוס-מינוס, והדמיון ביניהם די מדהים. רק הבדל אחד ניכר ביניהם – אחד מבסוט עד הגג ושופע צחוקים וחיוכים, ואילו ראש השני באדמה, שלעומתו, תשעה באב זה מסיבת יום הולדת.
שאלתי את עצמי מה קורה כאן, והחלטתי לחקור את התופעה המוזרה והמעניינת.
מסביר רבי נתן מברסלב זצ"ל (ליקוטי עצות – ערך סבלנות): "כמו שכל הרפואות הם בסמים מרים, כן רפואות הנפש צריכין לקבל על ידי מרירות, דהיינו המניעות שצריכין לשבר, והייסורים שצריכים לסבול קודם שזוכין לרפואת הנפש באמת וכו'. וזאת המרירות והייסורים וכו' שיש לו, בודאי הוא צריך לסבול ובודאי יש בכוחו לסובלו. כי השם יתברך אינו שולח על שום אדם מרירות ומניעות שאי אפשר לסבלם ולשברם".
נכון, ניתוח בבטן כואב וצורב, אך ישנן תרופות לנפש הרבה יותר כואבות וצורבות, לא עלינו. ככל שמבין האדם את הסגולות הנפלאות של הייסורים לרפואת הנפש, אזי מוכן לסבול בשמחה את הטעם המר של התרופה.
העיקר לחיות בשלום עם עצמו
כעת, אם יודע האדם, או לכל הפחות מאמין, שהכל מאת השם יתברך, כפי שאמרו חז"ל (חולין ז, ע"ב): "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", ואם הוא מבין שהכל הוא לתכלית הטובה, אז לא יהיה שום חילוק בהרגשותיו, בין טוב יותר ובין טוב פחות, ומה שבא הכל מאת השם יתברך והכל לטובה. כך, לא ייבהל ולא יתבלבל משום דבר שבעולם, כולל אשפוז או מה שלא יהיה. רק כל מה שעובר עליו בכל יום יהיה בעיניו כטובות מאת השם יתברך, כולל ייסורים וצרות וכל מיני הרפתקאות, חס ושלום, כי המסתכל בתכלית מחפש את ידו של הקדוש-ברוך-הוא בכל דבר, ומאמין שהכל לטובתו הנצחית. כך, לא תהיינה לו דאגות ולא מלחמות פנימיות, ויחיה בשלום עם עצמו.
אדם החי עם עצמו בשלום, בנקל חי בשלום עם הזולת. ואז, אפילו יסבול ממנו ייסורים ובזיונות, מתגבר ומשלים עם מצבו ושמח בחלקו. השלום והשלווה הפנימית מוציאים את כל עוקצם של הייסורים. אותו בר דעת שיודע שהכל לטובתו, מוכשר לסבול הכל ללא שום פגע. אדרבה, יוצא נשכר בכל התחומים – בשיפור המידות, בסייעתא-דשמיא (עזרה משמים) ברוחניות ובגשמיות, ובקניין עולם הבא.
זה לעומת זה
כעת, הבא נחזור למחלקה הפנימית של בית החולים ברזילאי, היכן ששכבו "ראובן" ו"שמעון" זה לצד זה. שניהם דומים להפליא, אותו גיל, אותו רקע, אותו מצב משפחתי, אותו מקצוע, ואף אותם תשעה תפרים בקיבה. ההבדל ביניהם, שראובן שר ניגון "כל העולם שלי" של עדי רן ומפזר חיוכים לכל הסביבה, ושמעון עם הראש בכרית גונח ומתלונן, כועס על כל העולם בכלל ועל הקדוש-ברוך-הוא בפרט, לא עלינו. מדוע ולמה?
ראובן ניצל ברגע אחרון מ"אפנדיציט" שעמד להתפוצץ בקרבו ולהרעיל את כל גופו. הניתוח עבר בהצלחה, ולמרות שנשאר עם צלקת ותשעה תפרים בכרסו, החלמתו היא עניין של ימים ספורים. תוך זמן קצר בעזרת השם, יחזור לפעילות שגרתית עם בריאות מחודשת. ראובן מבין את התכלית של תשעת התפרים, ואינו מתרכז בכאב לאחר הניתוח. הוא בר דעת, ברוך השם, ויודע שהייסורים נחוצים, כפועל יוצא מניתוח חיוני שהציל את חייו, ואדרבה, הוא שמח בהם. אילולא התפרים שדוקרים ובכל זאת כואבים, היה קם מן המיטה ורוקד.
לא כן שמעון. הוא הלך ברחוב בלילה ליד גן העצמאות בתל אביב, והתנפלו עליו שלושה בריונים. הוא ניסה להתנגד להם, ואז שלף אחד סכין ודקר אותו בבטן. עוד לפני ששמעון צנח ארצה, גנבו לו את ארנקו. מילא, איבד סכום כסף הגון, אך כל מסמכיו האישיים גם הם הלכו לאיבוד. לאחר שיחלים, יצטרך להתרוצץ בין משרד למשרד כדי לשחזר את רישיון הנהיגה, תעודת הזהות, לבטל כרטיסי אשראי וכדומה – בלגאן שלם. שמעון אומלל. הוא איש טוב, בעל חסד, שומר שבת שקובע עיתים לתורה. הוא לא מבין למה מגיעים לו כל הייסורים האלה.
ראובן יושב במיטתו, לוגם כוס תה עם נענע, אוכל בקלאווה פיסטוקים אורגינל שהביא לו חברו משוק מחנה יהודה, ולומד "ליקוטי עצות". הוא מרגיש את עצמו בבית מרגוע, כמעט בעננים. נכון, התפרים הטריים עדיין כואבים, אך מה זה כאב מזערי כנגד חיים מחודשים במתנה!
שמעון, במיטה הסמוכה, שוכב על צידו. דמעות עלבון עדיין זולגות על לחיו. אין לו חשק לפתוח ספר. הוא גם לא הניח תפילין בבוקר, למרות שמתנדב אחד הציע לעזור לו. הוא טועם טעם אפר בפה, כמו חורבן הבית האישי. מדי פעם, הוא בוכה או צועק כתגובה למחושי כאב – אותו סוג ועוצמה של כאב אשר חש ראובן שכנו. מה באמת מתרחש כאן?
זהו ממש משל חי: ראובן מבין את תכלית ייסוריו ומאושר. שמעון איננו מבין את תכלית ייסוריו ואומלל. נמצא, שההבדל בין אושר למכאוב אינו אלא דעת. מי ששואל "למה מגיע לי" שוקע בייאוש, אך מי שרואה את הייסורים כניתוח חיוני לנפשו מאת השם יתברך, רופא כל בשר, יקבל את הכל בשמחה ובשלוות הנפש. ואם אין אנו יודעים כיצד הייסורים הם לתועלת, עלינו להאמין שהכל לטובה ולהמשיך לחייך, עד שנראה בקרוב ממש את הגאולה האמיתית והשלמה, במהרה בימינו, אמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור