תפילה – להשלים את החסר

 

 

התפילה – מוציאה לאור את כוח האמונה.

 

התפילה מעוררת שתי נקודות טעונות הסבר: א. בעיה הגיונית: קשה להבין כיצד פועלת התפילה למילוי בקשת המתפלל. ב. בעיה נפשית: הקושי לעמוד בתפילה כשחסרה תחושת הקשר בין אדם לאלוקיו.

 

על השאלה הראשונה כבר נתנו דעתם הקדמונים. המהר"ל כותב (נתיב העבודה פ"ב): "יש השואלים על התפילה, אם ראוי האדם שייתן השם יתברך הדבר שהוא מתפלל, למה לא ייתן אליו בלא תפילה. ואם אין ראוי אליו, אם כך אף אם יתפלל ויבקש וכי בשביל בקשתו ייתן אליו? ועוד הקשו, כי למה צריך להתפלל בדיבור, והרי השם יתברך יודע מחשבות בני אדם, ודי היה במחשבה".

 

וכן רבי יוסף אלבו (העיקרים מ"ד, פי"ח): "מה שהביא (את) האנשים לפקפק בתפילה, זה שהם אומרים שלא ימלט הדבר מחלוקה אם שנגזר מהשם טוב על איש, או לא נגזר. ואם נגזר אין צריך תפילה, ואם לא נגזר, איך תועיל התפילה לשנות רצון השם לגזור עליו טוב אחר שלא נגזר, שלא ישתנה רצון השם מן הרצון אל לא רצון, ולא מלא רצון אל רצון, ולכן אמר שלא תועיל התפילה להשיג טוב מה’ או להינצל מרע שנגזר עליו".

 

נוסיף על שאלותיהם: האם אפשר לצוות על האדם להתפלל, והלא התפילה דבר שבלב היא? ומדוע ניתנה קביעות שגרתית לתפילה: נוסח קבוע, זמנים קבועים וכו’ – הרי התפילה עניינה השראה והתעלות מן השגרה?

 

בזמננו, זמן הסתר פנים וריחוק מזיו עליון, הבעיה הנפשית היא הקשה יותר. אדם שאינו מרגיש קשר בינו לבין בוראו קשה לו לעמוד לפניו בתפילה. פתרון הבעיות הללו מחייב לתת את הדעת על מהות התפילה, ולשם כך נסתייע בדברי חז"ל: על הכתוב (דברים יא, ג): "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום, לאהבה את ה’ אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם", אמרו חז"ל (ספרי, שם): "’ולעבדו’ – זו תפילה. וכי יש לך עבודה בלב, הא מה תלמוד לומר ‘ולעבדו בכל לבבכם’ – זו תפילה".

 

התפילה היא אפוא "עבודה", והגדרת המושג עבודה בפיזיקה תבהיר לנו גם את מהות "עבודת" התפילה.

 

עבודה היא תנועה המתגברת על מעצורים. כגודל המעצורים ואורכה של התנועה כן שיעור העבודה. העבודה מתבצעת על ידי אנרגיה (=כושרו של הגוף לעבוד עבודה), כשהגוף פוגש במעצור, נהפכת האנרגיה שלו לעבודה.

 

שני סוגים של אנרגיה הם: אנרגיה של מצב (פוטנציאלית), כלומר: אנרגיה שבכוח, ואנרגיה של תנועה (קינטית), כלומר: אנרגיה שיצאה אל הפועל. העבודה נעשית תמיד על ידי האנרגיה הקינטית, לשון אחר: העבודה היא ההוצאה מן הכוח אל הפועל, הפיכת האנרגיה הפוטנציאלית לאנרגיה קינטית.

 

גם בנפש האדם אצורה אנרגיה, שגילוייה רבים ושונים. כאן נדון באחד מהם – כוח האמונה, שהוא הכוח המרכזי שבנפש.

 

מקובלים אנו כי בכל אדם מישראל טבוע כוח האמונה. הכוח הזה אין חילוף ותמורה לו. עובר הוא מדור אל דור על פי חוקי התורשה. (עיין כוזרי, מאמר א, סעיף צ"ה). יש שכוח זה שרוי במצב פוטנציאלי, ויש שהוא בא לידי תנועה ויוצא אל הפועל. בהיותו במצב פוטנציאלי אין השפעתו ניכרת כלל, וכאילו אינו קיים. אולם ייעודו לצאת אל הפועל, ולהניע את כל כוחות הנפש ולהשפיע בחיי המעשה.

 

יציאה זו של כוח האמונה אל הפועל נתקלת במעצורים גדולים: כוח המשיכה של העניינים הארציים והאינרציה של הרגלי הגוף. וכדי להתגבר עליהם דרושה עבודה.

 

העבודה הרוחנית, עבודת ה’, היא אפוא הוצאת כוח האמונה אל הפועל תוך התגברות על כל המעצורים המעכבים. בהיות האמונה במצב פוטנציאלי אין רישומה ניכר. באה התפילה, כלומר: התייצבות האדם לפני הקב"ה והדיבור אליו, ונוצרת תנועה: תנועת הנפש אל אלוקיה. בתנועה זו (אמונה קינטית) יוצא כוח האמונה אל הפועל, רושם רשמיו ופועל את פעולותיו.

 

עתה ראוי עוד שנגדיר את המושג "אמונה". אמונה אין משמעה מחשבה או רגש גרידא, אלא מציאות נפשית של קשר חי. אמונה בפועל היא קונטקט רוחני בין אדם לאלוקיו, שבאמצעותו זורם השפע האלוקי. "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט), אשר שורשו למעלה, ושם מקור יניקתו. האמונה בפועל היא שורש היניקה, הנותן חיים לאילן בחינת "ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כולכם היום".

 

צינור זה של שפע עליון נסתם לעיתים תכופות על ידי יוון החיים. הקשר ניתק מדי פעם בסערות הזמן. אותה שעה נפסקת התנועה, והמצב חוזר להיות סטטי – בכוח ולא בפועל. באה התפילה ומחברת שוב את הקשר שנותק, וחוזרת ומעוררת את התנועה השופעת.

 

ואם תאמר, הרי התפילה עצמה אינה אפשרית אלא על ידי קשר זה שבין אדם לאלוקיו – ואם נותק הקשר איך תיתכן התפילה? ועוד, אם חש האדם בניתוק זה, כיצד יעמוד להתפלל?

 

כדי להשיב על שאלות אלה וקודמותיהן יש לזכור כי שתי בחינות בתפילה: עבודה – המאבק ליצירת הקשר האלוקי מתוך התגברות על המעצורים וטיהור צינור הנפש שנסתם. תוצאה – השפע האלוקי חוזר לזרום אל האדם.

 

לחידוש הקשר ולקיומו בעמק העכור של החיים דרושות תפילות רצופות יום-יום. ובכל יום שלוש פעמים – בוקר, צהריים וערב. ואף הנוסח צריך להיות קבוע. כי לא ההשראה הוא עיקר יסודה של התפילה אלא העבודה, ועבודה מחייבת סדרים – אלה הנוסחאות והזמנים הקבועים וכל פרטי דיני התפילה.

 

אל יצפה האדם להשראה, כי תבוא אליו כמתנת חינם ממרום, אלא ישקוד תחילה על ביטוי נכון וכוונה נאותה, באותו הנוסח המקובל מדורי דורות, וההשראה הנפשית בוא תבוא בחסד עליון.

 

דברים אלה יסודם בדברי קדמונים. רבי יהודה הלוי כותב (הכוזרי, מאמר שלישי, סעיף ס"ו): "ותהיה העת ההיא לב זמנו ופריו, ויהיו שאר עיתותיו כדרכים המגיעים אל העת ההיא, יתאווה קרבתו שבו מתדמה ברוחניים ויתרחק מהבהמיים, ויהי פרי יומו ולילו השלוש עיתות ההן של תפילה, ופרי השבוע יום השבת, מפני שהוא מעומד להידבק בעניין האלוקי ועבודתו בשמחה לא בכניעה. והסדר הזה מהנפש כסדר המזון מהגוף, מתפלל לנפשו וניזון לגופו. ומתמדת עליו ברכת התפילה עד עת תפילה אחרת, כהתמדת סעודת היום עד שיסעוד בלילה.

 

וכל אשר תרחק עת התפילה מהנפש היא הולכת וקודרת, במה שפוגע אותה מעסקי העולם, כל שכן אם יביאהו הצורך לחברת נערים ונשים ורעים, ישמע מה שיעכיר כוח נפשו מדברים כעורים וניגונים שתטה הנפש אליהם ולא תוכל למשול בה, ובעת התפילה מטהר נפשו מכל מה שקדם ויתקנה לעתיד, עד שלא יעבור שבוע על זה הסדר עד שיתקן הנפש והגוף, וכבר נקבצו מותרים מקדירים עם אורך השבוע, לא יתכן לטהרם לנקותם אלא בהתמדת עבודת יום עם מנוחת הגוף, ואז יתרצה בשבת את אשר חסר לו ששת הימים ויהיה נכון לעתיד".

 

וזה לשון הרמח"ל (דרך ד, ח"ד פ"ה): "עניין התפילה הוא, כי הנה מן הסדרים שסידרה החכמה העליונה הוא, שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו יתברך, צריך שיתעוררו הם אליו ויתקרבו לו ויבקשו פניו, כפי התעוררותם לו כן ימשך אליהם שפע, ואם לא יתעוררו לא ימשך להם. והנה האדון, ברוך הוא, חפץ ורוצה שתרבה טובת ברואיו בכל זמניהם, והכין להם עבודה זו דבר יום ביומו, שעל ידה ימשך להם שפע ההצלחה והברכה, כפי מה שהם צריכים לפי מצב זה בזה העולם. והנה, היה מחסדו יתברך לתת לאדם מקום שיתקרב לו, אף על פי שכפי מצבו הטבעי נמצא רחוק מן האור ומשוקע בחושך, והיינו שנתן לו רשות שיעמוד לפניו ויקרא שמו, ואז יתעלה מן השפלות אשר לו בחוקו לפי שעה, וימצא מקרוב לפניו ומשליך עליו יהבו".

 

על ידי התפילה מתהווה מציאות חדשה. קודם התפילה אין האדם ראוי ומוכשר לקבל מן הקב"ה את משאלותיו הגשמיות והרוחניות, והתפילה מכשירתו לכך. שינוי לא התחולל, חלילה, בבורא יתברך, אלא באדם המקבל. כי על ידי התפילה הכין לו אדם כלי לקבלת השפע של הבורא. התפילה היא אפוא תנאי לקבלת השפע.

 

באופן זה יכול אדם בכוח תפילתו אף לבטל גזירה שנגזרה. כי כל גזירה נגזרת על מצב מסוים ומציאות מסוימת, וכאשר משתנית מציאות האדם על ידי תפילתו, מתבטלת אותה גזירה. דבר זה למדנו מדברי בעל העיקרים (מאמר ד, פרק יח):

 

ההשפעות העליונות יושפעו על המקבל בהיותו במדרגה ידועה והכנה ידועה לקבלם. ואם לא יכין האדם עצמו לקבל השפע ההוא הנה הוא המונע הטוב מעצמו, שאם נגזר על איש דרך משל, שיצליחו תבואותיו בשנה פלונית, והוא לא יחרוש ולא יזרע בשנה ההיא, אף אם ימטיר השם מטרות עוזו על פני תבל ארצה, לא תצלחנה תבואותיו, אחר שלא חרש ולא זרע, והוא המונע מעצמו הטוב ההוא בשלא הכין עצמו לקבלו. ולפי זה נאמר, שכשנגזר על האדם טוב מה’, הנה הוא נגזר במדרגה ידועה מכשרון המעשה, וזה כלל יעודי התורה. וכן כשנגזר עליו רע מה’, הנה הוא נגזר עליו בהיותו במדרגה ידועה מהרוע, או בהכנה ידועה, וכשנשתנה המדרגה ההיא, או ההכנה ההיא, תשתנה הגזירה בהכרח לטוב או לרע. ועל זה הדרך הוא מבואר שתועיל התפילה או כשרון המעשה אל שיוכן המתפלל לקבל שפע הטוב או לבטל ממנו הרע הנגזר עליו, להיותו משתנה מדרגת הרוע שהיה בה.

 

…ואין להקשות ולומר, איך ישתנה רצון השם יתברך על ידי התפילה, שכך היה רצון השם מתחילה, שתתקיים הגזירה בהיותו באותה מדרגה ואותה הכנה, ואם תשתנה ההכנה תשתנה הגזירה.

 

הכשרה זו של המקבל באמצעות התפילה צריך שתעשה בדיבור דווקא. לפי שאין תכלית התפילה לשטח בקשות בלבד, אלא לשמש ביטוי לאמונה, היינו: תחושת תלותו של הנברא במקור העליון המשפיע. והביטוי צריך להיות בדיבור, כי הדיבור האנושי כוח יוצר לו, כוח סוגסטיבי המשפיע על המדבר עצמו, ומחולל בו מציאות רוחנית המכשירתו להשגת מבוקשו.

 

יסוד זה הודגש בדברי המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק ב): התפילה היא להשלים את האדם מה שהוא חסר, ואז השם יתברך שומע תפילתו ובקשתו… והאדם הוא נחשב אדם מצד הדיבור ובזולת זה אינו אדם, וכאשר אין אדם מתפלל ומבקש בדיבור, אין כאן מקבל, ולכן צריך שיהיה מבקש חסרונו בדיבור… כי בזה האדם מצד שהוא אדם מוכן לקבל השלמה.

 

עיקרה של התפילה הוא, כאמור, קיום הקשר שבין הבורא לנברא, ואל קשר זה משתוקקת הנשמה תמיד. ועל כן הנשמה תמיד מתפללת. הסחת הדעת באה מצד הגוף, לפיכך נדרשת מדי פעם פעולה גופנית – הדיבור – כדי לחדש את הקשר שנותק.

 

התפילה היא אפוא מכשיר פלאים, מתנת הבורא: הכוח שניתן לו לאדם להעלות עצמו ולהשיג את מבוקשו באמצעות דיבורו ומחשבתו. ידיעת דבר זה צריכה למלא את הלב שמחה אין קץ, שהרי המכשיר הנפלא הזה בידו של אדם תמיד, ואין לו אלא להפעילו בצורה נאותה ולהשיג את התוצאות הברוכות.

 

אמנם, הפעלת המכשיר דורשת בתחילה מאמץ ועמל, אך מי לא ירצה בעבודה ששכרה רב כל כך? נאחז נא במתנת מרומים זו בכל כוחנו, על פי הסדרים והתקנות שהנחילו לנו אבותינו, והברכה העליונה בוא תבוא לשרות בעולמנו.

 

  

(מתוך "עת לחשוב" גליון מס’ 85)