סוד ההנאה

 

 

 

לכל האנושות כולה רצון אחד ויחיד המקיף אותה והוא – "להיות מאושר", או במילים פשוטות – "ליהנות מהחיים".

 

ונשאלת השאלה: מהו המקור של כל ההנאות בעולם, הן הנאות הגוף והן הנאות הנפש?

 

הרב אליהו אליעזר דסלר זצ"ל מלמד אותנו (מכתב מאליהו, ח"ב), כי כל ההנאות כולן, בנויות על חידוש. שורש כל ההנאות אינו הדבר עצמו, שהוא טוב וערֵב מצד עצמו, אלא הוא בנוי על החידוש שבו. זוהי הסיבה, שטבע ההנאה הגשמית הוא, שלא להחזיק זמן רב. כל זמן שהיא חדשה – טעמה ערֵב, אך מיד עם התיישנותה וההתרגלות אליה – פוקעת ממנה הערֵבות… וככל שהשינוי והחידוש בדברים גדולים יותר, כך תגדל גם ההנאה ממנה לאדם.

 

כעין זה כתב גם ה"קדושת הלוי": "…והכלל, שכל דבר שהוא תמידי אפילו שהדבר בעצם טוב מאוד עד אין שיעור, אף על פי כן אין התענוג גדול כל כך מחמת שהוא רגיל אצלו".

 

ועד היכן הדברים מגיעים? על כך כותב הרב דסלר, שגם הנאת העולם הבא, שהיא בבחינת "ילכו מחיל אל חיל", היא איננה הנאה קבועה אלא משתנה. כל רגע ורגע מתחדש בה עוד ועוד הנאה כפולה ומכופלת ממה שהיה ברגע הקודם. לולי זאת, גם מגן עדן לא היה יכול האדם להמשיך ליהנות אחר שהתרגל.

 

"הנאה", איננה מציאות פיזית אובייקטיבית. חלק גדול ונכבד מההנאה הן תחושותיו של האדם עצמו כלפי הנאותיו. אדם אחד יכול לקבל הנאה בסדר גודל מסוים, וליהנות ממנה עד מאוד, ולעומתו, אחר יקבל הנאה כזו ממש, וכמעט לא הרגיש בה. במה זה תלוי? קודם כל במידת החידוש שיש לכל אחד מהם. זה שרגיל בהנאות אלו, כאמור, לא יהנה מהן כמו זה שהן חידוש בשבילו.

 

אך יש כאן נקודה נוספת, שיתכן שהיא צידו השני של אותה המטבע: בספר הכוזרי (מאמר שלישי אות יג), לאחר שמתאר החבר את הנהגת היהודי בקיום המצוות ואת חובתו של היהודי לברך על כל דבר ודבר שנהנה מהעולם הזה, ובכל יום מברך לפחות מאה ברכות, מסכם החבר ואומר למלך כוזר, כי מה שמרבה נעימות בחיי החסיד ומוסיף הנאה על הנאתו היא חובתו זו לברך על כל הנאה והנאה ועל כל הטובות שקורות לו בעולם.

 

מלך כוזר שומע את הדברים ותמה, איך יתכן הדבר, הרי הברכות הן טרחה נוספת עליו?!

 

וכאן מסביר לו החבר באריכות את סוד ההנאה. אתה הרי מסכים איתי, הוא אומר למלך, כי אדם מבוגר מרגיש טעם והנאה באכילתו יותר מאשר ילד או בהמה. בדיוק כשם שנכון לומר כי הבהמה נהנית מהאוכל יותר מאשר הצמחים, למרות שגם הצמחים מקבלים את מזונם באופן תמידי.

 

מלך כוזר מסכים איתו בזה, ומסביר בעצמו את העניין, שזהו מפני היתרון שיש לאדם בהכרה שיש לו, יותר מלבעלי החיים. ומוסיף המלך להסביר, שזהו ממש כמו שיניחו מאכלים משובחים לפני שיכור, דברים שהוא תמיד אוהב ומתאווה להם, והוא יאכל וישתה כשברקע נשמעים ניגונים נעימים. אם נספר לו על כל זה, לאחר שיתפקח מיינו, הוא יצטער על כך מאוד. כי ההנאה שהייתה לו בשעה שהיה שיכור אינה נחשבת כלל ביחס להנאה שהיה יכול ליהנות מכל זה, אילו היה במצב של פיקחות. לא רק שהוא לא ישמח ממה שעבר עליו, אלא זה גם יחשב בעיניו להפסד! כי חבל שכל אלו ההנאות לא באו אליו כשהוא במצב של הכרה מלאה ותחושה שלמה.

 

 

החבר ממשיך לטוות רעיון זה ואומר, כי ההכנה להנאה והמחשבה אודות אפשרות העדרה, כופלות את ההנאה! וזוהי אחת מהתועלות להן זוכה כל מי שמקבל על עצמו לברך את הברכות בכוונה שלמה. כי הברכות מביאות לאדם את ההבחנה בסוג ההנאה שנהנה, וגם מחזקות את ההרגשה בצורך להודות עליה למי שנתן אותה. שהרי בזמן הברכה אדם מתבונן, שבעצם זה בכלל לא מובן מאליו שהוא צריך לקבל את ההנאה הזו, והימצאות ההנאה אצלו זהו חסד גמור מהבורא, ואז תגדל השמחה וההנאה ממנה. כך גם כשאדם מברך ברכת "שהחיינו וקיימנו…", ובזמן הברכה הוא מחדד בתודעתו את האמת הפשוטה, שזה בכלל לא מובן מאליו שהוא חי וקיים…

 

ומאחר והוא רואה זאת כזכייה, כבר לא יקשה בעיניו החולי ואפילו לא המוות בבוא זמנו, כי כשהוא עושה את "המאזן" עם יוצרו, מתברר לו, כי תמיד הוא ב"יתרת חובה". וכל מה שמקבל מהקב"ה, הכל הוא רק "רווח נקי" ומתנת חינם, שהקב"ה היטיב איתו ונתן לו עוד ועוד חיים והנאות יותר ויותר ממה שמגיע לו. ובבוא הזמן, כשיבוא הקב"ה ויטול את מה שנתן, הרי גם על זה יודה ויאמר, "ה’ נתן וה’ לקח, יהי שם ה’ מבורך". וכך, נמצא הוא נהנה כל ימיו. (עיין שם עוד באריכות דבריו).

 

הקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב עם בריותיו. וכמו שתקנו לנו חז"ל בנוסח ברכת האילנות: "שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם". וכך אמר הקב"ה לאדם הראשון, "ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי…" (קה"ר ז, יג). וכמו שאמר רבי עקיבא: "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד" – כל מה שעושה ה’ (המכונה כאן "רחמנא", המרחם) הכל לטובה (ברכות ס, ע"ב). החסד וההטבה הם תכלית הבריאה והכוונה הראשונית במעשי השם, ופשוט וברור כי רצון ה’ הוא, שבניו יקבלו את השכר על קיום מצוותיו – כבר בעולם הזה, ויפיקו מהם רוב נחת ושמחה. וכמו שכתוב: "ובחרת בחיים – למען תחיה" (דברים ל, יט).

 

אולם, רוב בני אדם אינם מלאים שמחה ונחת מהאפשרויות הרבות שה’ מניח לפניהם ליהנות מטובו. כי במקום לראות את הטוב הגדול, הם שקועים בצרות קטנטנות ובבעיות שוליות, המצליחות להשכיח מהם את הטובות והחסדים המרובים, שמקיפים אותם מכל עבר. הם מלאים טענות וטרוניות על חוסר הצדק וקשיי הקיום, ומפסידים את חייהם בעצב ובמרירות.

 

 

הרב שלמה וולבה זצ"ל היה משנן תדיר באוזני תלמידיו, כי "אין ‘ממילא‘ בעבודת השם"! כל דבר טוב, צריך לעבוד עליו ולהשקיע בו. רק מידות רעות – היה אומר, מגיעות לאדם ‘ממילא’ ובלי מאמץ. בכדי שאדם יהיה עצוב, הוא לא צריך להתאמץ יותר מדי… מספיק, שיעצום את עיניו ולא יתבונן סביבו, ולא ינסה לעורר את מידת הכרת הטוב לאלוקיו מתרדמתה. או אז, אף אם כל שכיות החמדה וטובות העולם הזה יפלו בחלקו, הם יענגו אותו רק לפי שעה, אך לא יהפכו אותו לאדם שמח… שכן בכדי לשמוח צריך להתבונן.

 

השמחה בהחלט איננה תלויה בנתונים הסביבתיים של האדם, אלא בראיה הסובייקטיבית האישית שלו – על טובות אלו. אם הוא יחליט לקבל אותן כדבר מובן מאליו – הן לא ישנו את השקפתו על החיים. הוא יהיה אולי עשיר אך אומלל, בריא ושלם בגופו, אך מלא כעס ומרירות על זוטות פעוטות. הוא יהיה בעל משפחה חמה ונפלאה, אך הוא יראה בה רק את הקשיים והמטרד…

 

כדי לשמוח, צריך אם כן התבוננות. והמתבונן, יכול בהחלט להגיע לשמחה גם אם הנתונים החיצוניים אינם מלבבים ביותר.

 

 

שני סוגי אנשים חיים כאן בעולם, אמר רבי שלמה וולבה זצ"ל.

 

הסוג האחד, וזהו רוב רובה של האנושות – מרגיש כי כל מה שהוא מקבל, הרי זה מגיע לו בדין! הוא קיבל משכורת – כי טרח והתייגע כל החודש. את האוכל שהוא אוכל – הוא קנה מכספו שהרוויח ביושר. הוא בריא – וכי למה שלא יהיה בריא?! זה הרי המצב הטבעי והנורמאלי. השמש זורחת מעל ראשו, מחממת ומפיצה חיים – כי זהו טבעה. היא איננה יכולה לנהוג אחרת… הגשם יורד והעצים נותנים את פריים המתוק – כל זה מחוק טבעם.

 

השינוי והפלא הוא, כאשר קורות "תקלות" שונות. כאשר יש שינוי לרעה, והדברים פתאום אינם מתנהלים כפי שהוא היה רוצה. או אז הוא מתפלא ומתמרמר על שינוי חוקי הטבע, או על הגורם האנושי, שלא התנהג הפעם בצורה אנושית כל כך…

 

לעומת רוב זה של האנושות, קיים בעולם מיעוט שאינו מצוי, שיודע ליהנות מכל רגע בחיים. הוא לוקח לידו כוס מים, ומיד הוא מתפלא על החסד הגדול והפלא המדהים שצפון בכוס מים זו. על הרוויה והחיים שהנוזל המופלא הזה מושך לעולם. הוא עוצר כדי להתפעל, ואומר בכוונת הלב "שהכל נהיה בדברו". כי רק דבר ה’ יכול לחולל פלאות כאלה… וכך הוא מבחין באוויר שהוא נושם, במראית העין ובשמיעת האוזן, בציוץ הציפור ובאוויר הבוקר המבושם, מהוד הברק ומצהלת התינוק.

 

חז"ל מצאו, כי הסברה השכלית מחייבת כי – "אסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה". ו"כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה, כאילו מעל בקדשי שמים" (ברכות לה, ע"א), לכן הם תיקנו ברכה על כל דבר ודבר. על כוס המים אומר "שהכל", על הפירות השונים ברכתם הראויה, וכך, בתוך ההנאה הגשמית מטעמו המתוק של הפרי, משתלבת הנאת ההכרה בטובת הבורא עם בריותיו. הנאה רוחנית זו, גדולה לאין ערוך מההנאה הגשמית הפשוטה, וגם את ההנאה הפשוטה היא מעדנת ונותנת לה משמעות גבוהה ואצילית. זהו עולמו של המאמין, אשר כל הנאה מהעולם מקרבת אותו להכיר את בוראו ולהכיר לו טובה.

 

מה מאוד שונה תפישת עולם זו, מזה החושב כי הכל מגיע לו. חיים ובריאות, פרנסה ומעמד חברתי – הכל מגיע לו! תענוגים, שעשועים, שמירה מכל מכאוב – הכל כמובן מגיע לו. וכאשר קורה המקרה הפעוט ביותר שנוגד את רצונו, מיד הוא מתמרמר וכועס על חוסר הצדק בעולם. הרי זה לא מגיע לו…

 

כמה שונה ממנו האדם המאמין, שיודע כי כל מה דעביד רחמנא – לטובה הוא! וגם על הרעה הוא מברך "ברוך דיין האמת", ולרגע אינו חושב שמגיע לו משהו… הוא יודע שהכל בחסד, הכל ברחמים. וגם אם הרבה לעשות מעשים טובים, "אם צדקת מה תיתן לו"! ואפילו אם היו מעשיו מגיעים למעשי יעקב אבינו ע"ה, והייתה מובטחת לו מפי הגבורה שמירה והצלחה בכל מעשי ידיו… תמיד יחשוש "שמא גרם החטא ונתמעטו זכויותי".

 

מה מרוחקות דרכי חיים אלו.

 

אדם הבונה את חייו על הכרת הטוב, יודע כי כל טובה וכל חסד שמקבל, מחייב אותו להיטיב בעצמו לאחרים, להיות ראוי יותר ויותר לכל הטוב שהוא מקבל, ולעולם הוא לא יתבע ולא ישאל קושיות על מה שאירע לו. ואילו אדם הכופר בטובה, ובטוח כי הכל מגיע לו, הרי תמיד הוא "חופשי" ופטור ואינו שואל "מה אשיב לה’ כל תגמולוהי עלי". ובמקביל, גם נסתם בפניו המעין של חדוות החיים ושמחת העומד על ידי היצירה. דבר לא מדרבן אותו להזדכך, וכל תענוגותיו והנאותיו מטמטמים את ליבו, כי אינם מקרבים אותו להכרת הבורא.

 

בנקודה זו נבדלים בני האדם באורח חייהם. זה המכיר טובה לבוראו עבור חייו ועבור חסדו איתו מעודו – מקבל על עצמו לעבוד לו. גישתו המיוחדת לחיים מחייבת אותו להיטיב את מעשיו תמיד, לא לדרוש מאחרים, אלא מעצמו. לא לחיות למען האגו האישי, למען תענוגים, אלא למען ההשתלמות האישית במידות ובמעשים. זה שאינו מרגיש שצריך להודות למישהו על כל זה, הוא "חופשי" מכל זאת… אך גם מחדוות החיים ועונג ההתעלות. (עולם הידידות).

 

 

אמרו חז"ל: "תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים" (סוטה יד, ע"א). מבאר הסבא מקלם זצ"ל: "כי מטרת התורה להורות לאדם דרך ישרה להגיע לתכלית ההצלחה ולחיי שמחה ואושר. וגם בעולם הזה, אין די מילים לבאר את גודל ההצלחה אשר דרך התורה מביאה את האדם, וכל שכן לעולם הבא. ואין לך גמילות חסדים גדולה מזו, לגוף ולנפש כאחד. והנה, העולם מוטעים וחושבים כי הרוצה לבוא בסוד השם וללכת בדרכי התורה, הרי הוא צריך להשליך מעליו כל ענייני העולם הזה, להסתגף ולחיות חיי צער ודוחק ולהיות שפל ונכנע לפני כל. ובודאי, מוטעים הם!, כי לא על דרך זו נאמר "דרכיה דרכי נועם" (משלי ג, יז). אבל זאת עלינו לדעת, כי תכלית התורה לתת לאדם דרך של שמחה, על פי השכלה אמיתית!" (כתבי הסבא מקלם, פורים מאמר ע"א).

 

"אדם נברא להתענג על השם", אומר ה"מסילת ישרים" (פרק א). התענגות זו על השם, היא "התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא" (שם).

 

לפי מה שלמדנו מדברי הרב דסלר זצ"ל, שההנאה נמדדת לפי מידת החידוש שבה, הרי זה מובן מאוד! שכן, נמצאים אנו בעולם החומר, ומכיוון שכך, החידוש הגדול ביותר שיכול להימצא כאן בעולם הזה הוא, שאדם יכול "להפוך את עורו", להתעלות מעל חומריותו ויצריו, ולהיות לאדם אחר – לאדם שכל תענוגותיו מעתה, הם רק "להתענג על השם". זוהי אם כן הסיבה, שהוא התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא.

 

ובכן, אין לנו מה לחפש במקום אחר! מכל העידונים שיכולים להימצא בעולם… לעולם לא נוכל למצוא עידון ותענוג גדולים יותר מלהתענג על השם. גם אם בעוד עשרים דורות ימציאו עידון חדש ובלתי מוכר כלל בימינו, כבר מעכשיו אפשר להחליט ולקבוע בוודאות, שלא יהיה זה תענוג יותר גדול מאשר התענוג של "להתענג על השם". כי בו יש, כאמור, את החידוש והשינוי הגדולים ביותר.