לאנשים שמבינים במתנות

בואי, כביכול, אומר לה הקב"ה, בואי אחרי פנימה ואראה לך חיים יפים מאלה. הביאני המלך חדריו, זוהי המתנה הגדולה של הקב"ה לאנשים שמבינים במתנות...

4 דק' קריאה

מ. רות

פורסם בתאריך 25.12.07

בואי, כביכול, אומר לה הקב"ה, בואי אחרי
פנימה ואראה לך חיים יפים מאלה. הביאני
המלך חדריו, זוהי המתנה הגדולה של הקב"ה
לאנשים שמבינים במתנות.
 
 
אחרי שסיפרה לי לאה על המפגש המפתיע עם דינה, נזכרתי פתאום באשירה.
 
פעם ערכתי ראיון מדהים עם אישה צדיקה אחת, שביתה היה מלא ילדים מאומצים וארגזים של מזון למשפחות נזקקות.
 
אותו ראיון הינו עדיין אחד מהבוסטרים החזקים של חיי הקטנים, ואת אותה אישה גדולה אני מוסיפה לראיין בדמיוני מדי פעם, כשאני עומדת על איזה צומת דרכים, נתונה לאיזו התלבטות מוסרית גדולה או קטנה.
 
התקשרתי אליה, אשירה קראו לה ("אשירה לה’ בחיי", הסבירה לי. אביה חש תמיד קרבה נפשית לדוד המלך, על אף שלא היה שומר מצוות). היה רעש של ילדים ברקע, אשירה הציעה לי לערוך את הראיון אצלה בבית על הספה.
 
למחרת נסעתי אליה. היא גרה בשכונה מרוחקת, והנהג הוריד אותי תחנה אחת רחוק יותר. הדרך מהתחנה לביתה ארכה לי עשר דקות בחום של בוקר קיצי. כשהגעתי, פתחה לי את הדלת אישה גבוהה עם מגב ביד ומבע מופתע כלשהו. אחר כך הסבירה לי, שאנשים שמאחרים לפגישות שקבעו, זה ממש מרגיז אותה, אז היא למדה להוציא אנרגיות בצורה אחרת כדי להתגבר על עצמה…
 
זו היתה קבלת הפנים. אחר כך העיפה לעבר דמותי המיוזעת מבט שמביא בחשבון את כל הנתונים והחליטה: צריך לטפל בך קצת, אני רואה.
 
נכנסתי לתוך הבית. היא הושיבה אותי על ספה שניכר שהרבה רגליים קפצו עליה, ועל כן היתה רכה וטובענית, כמו סירה המתנדנדת על גלים. זו היתה שעת בוקר, והילדים היו בבתי הספר, אבל איזה קול של ילד ירד אלינו מלמעלה, מן הקומה השנייה. אשירה קפצה על רגליה ומיהרה במעלה המדרגות. היו כל מיני מילים, ‘תשתה’ ו’אני לא רוצה’ ו’אני רוצה את הפאזל הגדול’, ו’אתה צריך לנוח’, ועוד אמירות שהתערבבו אלו באלו לבליל נעים ומשרה קסם, אחר כך ירדה אשירה במורד המדרגות וחזרה אל השיחה ואל הראיון.
 
"הוא לא שלי", היא אמרה וחסכה לי שאלה, למעשה, לאורך כל השיחה כך היה, היא דיברה ואני רשמתי, ואחר כך, בבית כשישבתי ליד המחשב להקליד את הדברים, חיברתי להם שאלות בהתאם, למען הסדר הטוב.
 
החלונות הגדולים והמלוכלכים של הסלון פנו אל חצר גדולה ירוקה ודי מטופחת, גם הקירות הציגו אותו מסר כפול: החצי התחתון עד לגובה השג יד של ילד ממוצע היה מלא קשקושים שאיש לא טרח להסיר. למעלה מזה תלויות היו תמונות יודאיקה אמנותית. מאוחר יותר למדתי כי רבות מן התמונות קיבלה לאות תודה מאנשים שונים שהעמידה על הרגליים, ושאחזקת בית למעשה על ידי הילדים שגרים בו, היא עניין של החלטה, ושההחלטה הזו היתה כרוכה בויתורים, כי אסתטיקה וניקיון חשובים לה מאוד מצד האופי הבסיסי שלה.
 
על השולחן עמדו לגובה עשרות תבניות ביצים, ומתחתיו נדחסו שקיות מלאות במזון שנאסף כנראה ברחבי השכונה, זה פרויקט החסד שלה, המזון הגשמי שהיא מאכילה בו כל דכפין. על המזון הרוחני עוד ידובר. ארון ‘כתר’ דחוס משחקי הרכבה שונים, פאה על ראש קלקר נעוץ במקל של מטאטא. המטאטא עצמו נשען על השולחן. בהתרשמות שנייה, שום דבר לא ממש יצא מכלל שליטה.
 
"זהו אביתר", היא עורכת לי הכרות, "ילד אומנה שמסרב לחזור הביתה אל אמו, הגיע לשלושה חודשים ונשאר כבר שנה, ההורים כבר לא משלמים עליו אבל אני משאירה אותו כי כך הוא רוצה".
 
כוס המים הקרים שהוצבה מולי על קצה השולחן הסתגלה לאיטה לאווירת החדר. הילד קרא לה עוד פעמיים מלמעלה, מישהו התקשר, וזה היה כנראה הבן הגדול, כי היא הציעה, ‘למה שלא תבקש מאבא שיקפיץ אותך?’ אחר כך היא אמרה במין חיוך עייף, כשהם בבית, הם לא מסתכלים על הילדים, אבל אחר כך, פתאום הם האבות הכי מסורים בעולם.
 
אחר כך דיברה על שלושת ילדיה, שאחד מהם סובל מקשיי למידה רציניים, ועל שני ילדי האומנה האחרים, ועל אלו שכבר היו והלכו, ועל קבוצת התמיכה לנשים באותו סטאטוס חברתי כשלה, ועל כל האנשים שבוכים לה בטלפון, וגם על הדרך הארוכה שעשתה מפרבריה של שיקגו ועד לירושלים, ועל הקשיים, ועל ההורים שלא עזרו בכלום אבל באו אליה כל הזמן בטענות על שנטשה אותם מאחור, אותם ואת דרכם. ועל הקב"ה שהיה איתה, ונתן לה כוח להיות אחרת מכל האנשים שהיתה מוקפת בהם כל הזמן.
 
משהו עוטף היה בסיפורים האלה, ודבר מה חם נשב מקולה והיו שם הרבה שכנוע פנימי ומוצקות ובהירות רוחנית כזו שמעולם לא חוויתי, ואני רציתי להישאר שם על הספה המתנדנדת על הגלים, ולא ללכת משם אף פעם.
 
"את יודעת", אמרתי, "אנשים נכנסים לדיכאון מהדברים האלה. ואת נראית כל כך חיונית, ויש לך כוח לעזור לאחרים".
 
"אנשים רצים לפסיכולוגים", היא אמרה שקועה קלות בהרהור, "הם צריכים ללמוד להתפלל".
 
ואז עברה בקול מרוכך לוידוי אישי: פעם אחת, יום אחד כשקיבלה תשובה שלילית מעוד מוסד לימודים ששעריו היו צרים מדי בשביל אחד מילדיה – החליטה לדבר עם הקב"ה.
 
"כל מה שאני צריכה לעבור", אמרתי לו, "אני אקבל מידך ואשתוק. אינני מבינה למה קורים דברים באופן זה, ולעולם כנראה לא אהיה חכמה מספיק להבין זאת. מה שתעשה יהיה בסדר מבחינתי. אבל על דבר אחד אני לא אוותר לך בשום אופן: שלא איהפך לאבן. שלא אהיה אטומה וקשה ומרירה, שלא אמות מבפנים. ושלעולם לא אבקש נקם על עוולות שנעשו כלפי. יש עוד המון דברים שהייתי רוצה, ואני יודעת כי אפשר שאקבל אותם ואפשר שלא. אבל יש דברים שעליהם לא אתפשר. יש דברים שאוכל לעמוד בהם רק אם אדע שקיבלתי עליהם תמורה במטבע קשה".
 
כאן פתחה לי אשירה את אחד מן השערים הסודיים שלה, ואני קיבלתי מתנה לא צפויה, אולי את אחד השיעורים החשובים ביותר שלמדתי בימי חיי:
 
כשמשהו קורה ואדם מחכה שאי מי יתמחר לו את האירוע ויתן לו איזו סוכרייה חלף המקל, הוא נשאר לעולם באותה רמה של הבנה, באותה נקודת פתיחה שמתחת לאפס. התמורה האמיתית שאדם עשוי לקבל על אותן אבנים קטנות ומכאיבות ושנים של עקרות נפשית, הינה אותם שערים מזהב שנפתחים להם חדר לפנים מחדר, שערים יפים של הבנה ושל תפילה ושל קרבת השם, משהו קורה ודלת נסגרת ואתה יושב ומקונן את ההחמצה, אבל בקיר הנגדי נפתח לך שער אל חדרי מראות יפהפיים, אל אולמות שקירותיהם כסף וזהב, אל היכל הבדולח, שם הכל מאיר ובהיר וזורח, וגם נפשך נקיה מכתמים וזורחת, ואנשים קטנים כבר אינם מטרידים את שלוותך. בואי, כביכול, אומר לה הקב"ה, בואי אחרי פנימה ואראה לך חיים יפים מאלה.
 
הביאני המלך חדריו, זוהי המתנה הגדולה של הקב"ה לאנשים שמבינים במתנות.
 

 

(מתוך "משפחה")  

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

כולם דומים לכולם: מרוכזים בעצמם, שועטים אל השקל הבא. חזקים, קולניים ולא עוצרים באדום. הופכים כל גיחה אקראית אל העולם ליציאה אל שדה קרב. ובכן, אינני סולחת!

Featured Products