טיפוח העני והאני

 

 

באדם קיימת תכונה של הערצה למישהו, ובראש ובראשונה הוא מעריץ את עצמו.

 

המשאלה הכמוסה האמיתית שלו, שעליה הוא כמובן לא ידבר, שהכל יתעניינו בו, ידברו עליו, ידעו את שמו. יש גם לא מעטים שנהנים לראות את תמונתם מתנוססת על אף שהדבר אינו נחוץ ואינו מועיל להם.

 

כאשר אדם מקבל צילומים מאירוע בו השתתף, כמו אירועים משפחתיים, הדמות הראשונה שהוא מנסה למצוא, זה את עצמו. האנוכיות וההתעניינות של אדם בעצמו היא כה רבה, עד כדי כך שאדם רואה את עצמו במרכז ועל אף שאולי יעלה מס שפתיים, בפועל לא אכפת לו אם מישהו ישלם מחיר למען קידום מטרותיו.

 

זה יכול לקרות לבא בתור בכנסת, יש הטוענים כי לליבם של יורשים עתידיים מתגנבות בסתר גם מחשבות מסוג מסוים. על אף שהם מאחלים בריאות ארוכה להורים, חולפת בליבם המחשבה מה הם יעשו כאשר הכסף יעבור לרשותם. לא פלא שחז"ל מחייבים לומר הטוב והמטיב (על הזכייה בירושה) לצד ברכת דיין האמת, כי ירדו חכמים לנבכי ליבו של אדם. וכך הוא הדבר בכל תחומי החיים.

 

ממלאת מקום של מורה המבקשת להמשיך בעבודה, מייחלת בסתר ליבה, כי המורה הקבועה תמשיך ב"חופשת המחלה" שלה, כמובן מתוך "בריאות איתנה", והכל כדי לעודד את מימוש האינטרס האישי. כך גם בפרטים קטנים, החורף מגיע ואדם רוצה שהגשם יפסק בדיוק כאשר הוא יוצא מהבית, על שכולנו צריכים, ועל כך התפללנו ביום כיפור שלא תתקבל תפילת עוברי דרכים על הגשם.

 

לכאורה נגד מגמה זו חז"ל אמורים לצאת, אולם להפתעתנו אנחנו למדים את ההיפך הגמור, בצד ברכת הטוב והמטיב על הירושה שהזכרנו, חז"ל אומרים (סנהדרין): "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם", כלומר לא רק ראוי, יפה, טוב, אלא חייב! אדם לומר.

 

מה אם כן התשובה לשאלה, האם להיות אנוכי או כל חייו להילחם באנוכיות שלו? נראה שהרמב"ן באגרת הקודש נותן לנו את קו החשיבה הראוי.

 

בניגוד לאריסטו שראה את רצונות הגוף כחרפה לאדם, אומר הרמב"ן כי מכיוון שאת גופנו ברא בורא עולם והוא זה ששזר את הרצון באישיותנו, וכל רצונותינו, אכזבותינו, משאלותינו וכו’ הם מאת הבורא, ובהכרח שהם חיוביים, אלא שכמו תמיד בחיים, תלוי איזה שימוש עושים בהם. הרמב"ן גם נותן דוגמא לכך: "אבל אנו בני בעלי התורה הקדושה, מאמינים כי ה’ יתברך ברא הכל כפי שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה בו גנאי או כיעור. כי כאשר הידיים בעת שכתבו ספר תורה הם נכבדות ומשובחות ונשגבות, ואם עושות נבלה מן הנבלות הם מגונות, אם כן לפי דרך זה נמצא כי ה’ יתברך כל דבריו משפט, טהרה ונקיות, ונמצא כי הכיעור בה מצד פעולות האדם".

 

כלומר, אם תהיה לנו אפשרות לשאול באורים ותומים לשם מה באתי לעולם, התשובה תהיה: כדי שתבנה את עצמך!

 

ואם נמשיך לשאול, הרי זה מנוגד לכל מה שלמדתי עד היום, כי באתי לעולם כדי לעזור לאחרים, הרי טענה זו תדחף על הסף, כי אין תפקידנו לעזור לבורא עולם לטפל במסכנים, כי אם הקב"ה לא היה רוצה שיהיו מסכנים הוא היה מעשיר אותם, והרי הוא זה שמעשיר ומעני, וכו’. אלא שהקב"ה שלח אותנו לעולם כדי לבנות אותנו, אבל הבניה העצמית נעשית באמצעות סיוע לזולת.

 

למשל, עיקר תפקיד הצדקה אינו כדי שלעני יהיה, אלא שאתה תבנה את עצמך ואת מידותיך, ויש לזה השלכה הלכתית בדברי הרמב"ם והכל לפי רוב המעשה, שבפירושו כותב הרמב"ם, שאם אדם מבקש להעניק כסף לנזקקים, ויש לו אפשרות להעניק סכום גדול לאדם אחד (יש בכך יתרון כדי להוציא אותו ממעגל העוני), או לפזר לעניים רבים את הסכום המיועד לנתינה, אומר הרמב"ם כי יש להעדיף את הנתינה לאנשים רבים, כי בכל פעם שמתעוררת רוחו לתת הוא מחנך את עצמו.

 

מסיבה זו אדם מקבל שכר על האוכל שהוא אוכל, כפי שאומר רבינו יונה על הפסוק במשלי: "גומל לנפשו איש חסד", ומי שקמצן ולכן אוכל פחות ייענש. כמו כן בהבדל מהתפישה העולמית שרצח זה מזעזע, הרי הרצח הוא אכן מזעזע, אבל לעומת זאת ההתייחסות להתאבדות היא סלחנית, הרי לפי דרך התורה ההתאבדות היא הרצח הנתעב ביותר. הרצח של האני הוא הרצח הגרוע והמתועב ביותר.

 

הלל הזקן משיב לשואליו כי הוא מכניס אורח בכל יום, כשהוא אומר וכי הנפש שנמצאת בי האם אינה אורחת אצלי? כלומר, הכנסת האורחים הראשונית שאדם עושה היא לעצמו.

 

המסקנה מכל זה, שאדם אינו צריך וגם אינו יכול להתעלם מהתכונות שהקב"ה טבע בו. בכלל זה הוא אינו יכול להתעלם מהתכונה שגורמת לאדם לדאוג לעצמו. תכונה זו היא נתון כפי שכל צרכיו של האדם הם נתון, כפי שכל תכונותיו הן נתון, כפי שאיבריו הם נתון.

 

אך ממש כשם שעל אדם מוטל להשתמש באיברים, בתכונות ובסיפוק הצרכים שלו בדרך שבה הוא יעבוד את ה’ ויקיים את התורה, כך גם בתכונה זו שמציבה את האינטרס שלו במרכז הוא צריך להשתמש בצורה ראויה. הוא צריך לתת לאחר, לעני, למבקש החסד, כי על ידי כך הוא בונה את עצמו, כפי שמסביר באריכות רבי אברהם בן הרמב"ם בספר ‘מספיק לעובדי ה”, שכל התנהגות החסד נועדה לבנות את האדם. ועל האדם אכן לבנות את עצמו, את הרוחניות שלו, וגם לדאוג לגשמיות שלו.

 

כך גם בתכונות גבוהות כמו למשל הצניעות והענווה. גם הן נכנסות לקטגוריית טיפוח האני. כי כאשר אדם צנוע ואינו מחצין את הכל החוצה, הוא בונה עוד נדבך באישיות הפנימית שלו.

 

מכאן באה הטעות האנושית הנפוצה, שהתנא באבות מתקן אותה לטובתנו.

 

בני האדם מחשיבים את העשיר בגלל עושרו, את הגיבור בגלל גבורתו שבאה לידי ביטוי כאשר הוא מנצח את האחרים. אבל זו כמובן טעות בסיסית, כי הגדרת העשירות אינה ביטוי לכוח הכלכלי שיש לאדם יותר מאשר יש לאחרים, אלא העושר נמדד בכך שהוא שמח בחלקו. כלומר, עושרו הפנימי. כנ"ל יש גם "מושל ברוחו מלוכד עיר". הגבורה היא בפנים. מה שאומר כי גם ההתנהגות הנאצלת היא טיפוח האני, אבל טיפוח נכון שלו.

 

(מתוך מגזין "שעה טובה")