להבה זעירה ונצחית
אבא האהוב ואמא היקרה, האחים החמודים והאחיות המתוקות הי"ד, הלהבה הקטנטנה באושוויץ, דינה החלושה, סטפן רומק...כולם צפו מולי, ממיסים את נשמתי בגעגועים כואבים.
חנוכה תש"ד, טורנא, הונגריה
שלג לבן מכסה את הבתים ונערם ברחובות, לובנו בוהק אל תוך החדר החשוך בו התכנסנו להעלות אור נר ראשון של חנוכה. חג אורים זה היה קודר ושונה מקודמיו. אבא הי"ד ניצב על מקומו ובידו הנר, המועקה לפתה את הלבבות, במרחק מה נטבחים מיליונים מבני עמנו במאה מיתות שונות ומשונות, ורבבות אחרים נתונים לעינוי וסבל. האויב האכזר מאיים שהוא בדרכו אלינו ואין יודע מה ילד יום.
אבא משתהה רגע קט, מיישר את מבטו השמיימה ותפילה חרישית בוקעת משפתיו, פולחת את ליבותינו: "אנא, א-לי הטוב שבשמים, בורא כל קצוות הארץ, אלוקי כל נשמה! קבל את הדלקת נר החנוכה שלי גם בשם אלו הרחוקים מתחומנו וספק אם ישובו להתראות עם קרוביהם או שמא ישובו לחסות בצל כפניך בדרך הקדושים…! עשה נא עמם נס ופלא בזמן הזה כאשר עשית לאבותינו בימים ההם, האר נא דרכם והצילם מפח יקוש, מדבר הוות, מפחד לילה, מחץ יעוף יומם, מדבר באופל יהלוך, מקטב ישוד צהריים! הפל מצידם אלף ורבבה מימינם, אליהם אל יגשון! החש שילומת רשעים, צווה על מלאכיך לשמור על אחינו בכל דרכיהם והשיבם חזרה אל משפחותיהם בשלום". בקולו התמזגו גם קולות כל יקירינו שנלקחו למחנות העבודה, שנתלשו מעמנו ונבצר מהם להתענג על זיו נרות החנוכה אך ודאי התפללו עמנו יחד במרחקים בהם דוכאו. אחינו היקר, יעקב, גם היה ביניהם, רחוק מהבית ונתון למשיסה בפלוגת עבודת כפייה. עצמנו את עינינו, החנקנו בכי שקט וענינו "אמן!" בקול אדיר וחזק. אבא בירך על הדלקת הנרות והדליק אותם.
אחרי כמה דקות הבחנו מבעד לחלון בבחור נכרי העומד בתוך החצר שלנו, מסומר למקומו ומבטו מרותק אל נרות החנוכה של אבא כשנהרות של דמעות שוטפות את לחייו. אבא פתח את הדלת ומיהר להזמינו אל תוך הבית המחומם והמוסק. על פי מראהו הבנו כי הוא נמנה על האסירים הפולניים הנוצריים שהובאו אלינו לעיירה במחנה סגור, אסירים שהלכנו בסקרנות רבה לתהות על קנקנם באסם התבואה בו שוכנו. האורח הנוצרי אמר שלום בפולנית אך להפתעתנו הגמורה עבר לדבר באידיש: "שמי סטפן רומק. ידעתי גם ידעתי כי מוזר בעיניכם לשמוע גוי מדבר באידיש, אך מעט סבלנות ותבינו את הרקע שלי.
הוריי נפטרו בעודי בן 12 כשהבית בו התגוררנו עלה בלהבות באישון לילה. יהודי טוב, ידיד נאמן של אבי המנוח לקח אותי אל ביתו וגידל אותי באהבה ובמסירות. כשהחלו רדיפות היהודים אצלנו בפולניה ביקשתי לגמול טובה לא רק למיטיבי הטוב אלא גם לאחרים מבני עמו. העברתי אותו, אפוא, לצרפת יחד עם כמה יהודים נוספים, נתפסתי, וכעונש על מעשיי נשלחתי לעבודות כפייה כאן בהונגריה.
האמינו לי כי איני מתחרט על מעשיי. אדרבה, היה לי סיפוק מוסרי פנימי מעצם העובדה שבזכותי הם ניצלו ואני מאמין שאלוקי ישראל יעזור גם לי בזכות מה שעשיתי. הערב קיבלו כל האסירים חופשה קצרה לרגל חגא נוצרית, כדי שנוכל להשתתף בטקסים בכנסייה המקומית, עברנו ליד הבית ופתאום ראיתי מבעד לחלונות את החנוכייה, נעצרתי, המתנתי עד שהחברים שלי ימשיכו וקפצתי אל תוך החצר… יהודים טובים אל תפריעו לעצמם כעת, המשיכו לחגוג את חגכם היפה המעורר בליבי זיכרונות נפלאים של ימים טובים שהלכו". לאחר שפרק את מטענו המרתק נדם אורחנו ודממה מהולה במבוכת מה נתלתה סביב השולחן. סטפן שהבין כי אנו הילדים נבוכים מעובדת פלישת "הערל" אל הבית החמים והחגיגי ניסה להפשיר את האווירה.
"תנו לי, ילדים, קופסת נעליים ישנה ואלמדכם משחק יפה", פנה אלינו בחיוך. הבאנו לו קופסת נעליים, הוא נטל מספריים ובדקות ספורות הפך אותה לחפיסת קלפים, בהם ביצע תרגילי קסם משעשעים כשאנו מנסים לגלות את העוקץ ללא הצלחה, בסוף משנואשנו גילה לנו "בסודי סודות" את הצופ של הקסמים היפים. סטפן הפך ל'ידיד' והעביר לנו את הערב בנעימים, להפתעתנו אף לימד אותנו שיר באידיש פולנית על חג החנוכה. תרגומו החופשי הוא:
בערו, נרות נשמה,
בערו ברוגע כבתנומה
אושר שלום והשלמה
החדירו לליבותינו פנימה
הכריזו על פני ארצות, הרים, ימים
על גבורת החשמונאים
שאו את שם ה' בגאון
כי הוא יביא ניצחון
יעזור בעמק ובהר
יעזור לעמו העם הנבחר
הכריזו עליו ועל התהילה
הכריזו באלף אלפי מילה!
לא ידענו אם סטפן מבין היטב את משמעות השיר לגבינו אבל הודינו לו מקרב לב על השיר, ושרנו אותו שוב ושוב בהתלהבות ובהתרגשות כשקולותינו מתמזגים יחדיו לבליל ערב ומענג.
אבי הזמין אותו בחום רב לבקר אותנו בכל שעה פנויה ובכל עת. כשנפרד מעמנו גילינו שעיני אבא ואמא טבולות בדמעות. היינו צעירים, לא הבנו את קינתם על גורלו המר של 'נוצרי' זר, יהא אציל נפש ככל שיהא, הרי יש לנו מספיק מבני עמנו לבכות עליהם. אחר מספר ימים נודע לנו כי האסירים הנוצרים נלקחו ועימהם נעלמו עקבותיו של הפולני, חסיד אומות העולם, סטפן רומק.
חנוכה תש"ה, מחנה אושוויץ, פולין
חלפה שנה. אבא ואמא היקרים הי"ד כבר היו בעולמות אחרים טובים בהרבה, אך עוד לא ידענו זאת, עימם היו גם אחינו החמודים משה'לה ושלמה'לה ואחיותינו המתוקות והקטנטנות רחל'ה וחוה'לה. רק אנחנו האחיות הבוגרות נותרנו עלי אדמות בגיהינום ששמו אושוויץ.
אמנם בן דודנו הציע לאבא הי"ד להציל אותנו בכך שיבריח אותנו לבודפסט בעזרת מסמכים מזויפים שהצליח להנפיק על שמנו, אבל אבא הי"ד שידע היטב לאן נלקחים היהודים וכבר בעת כניסת הגרמנים להונגריה כתב באיגרת לבנו, כי "אנו הולכים לקדש את השם. אתה תשרוד בעזרת ה'. אל תשכח מקור מחצבתך ותזכור תמיד ללכת בדרכי אבותיך", סירב בנחרצות לקבל את הצעתו, בנמקו, כי שהות בנותיו הגדולות בעיר בודפסט הגדולה מהווה עבורן סכנה רוחנית ואין להציל את הגוף על חשבון הנשמה! עדיף שיבואו איתנו", חתם אבא את הנושא בגבורה יהודית טהורה והמשיך איתנו אל הסלקציה.
מצאנו את עצמנו באושוויץ.
לקראת חג החנוכה התרחשה לי תאונה בה נפצעתי ולא יכולתי לצאת לעבודה, משום מה הסכימו האחראים כי אנוח במחנה הצוענים מספר ימים עד לשובי לשורות העבודה. רגלי הייתה קפואה לחלוטין אך הודיתי לבורא העולם על התאונה המתוקה בזכותה זכיתי לנוח בכל שמונת ימי החנוכה.
לקראת בוא החג ניסיתי כל העת לעודד את החברות ולהפיח בנשמתן ובנשמתי ניצוץ של תקווה, 'עודדתי' אותנו כי עוד מעט ונשתחרר כולנו ואז נזכה לחגוג את חג האורים באווירה מתאימה לחגיגיות, בחוג המשפחה האוהבת… ומי יודע אולי אפילו בארץ הקודש. נכון שנשמעתי הוזה בהקיץ, אבל נאחזנו בכל קנה קש כדי לא לקפוא למוות בתופת האיומה. במיטה הסמוכה אלי שכבה צעירה יהודיה ילידת פולין, היא שקעה לחלוטין בתוך עצמה ולא הגיבה להתעניינותי, עיינתי בגליון שהיה צמוד למיטתה וראיתי כי שמה 'דינה'. קראתי בשמה מספר פעמים אך לשווא. הוברר לי כי דינה היקרה קצה בחייה אך לא רצתה לעשות חלילה מעשה, לכן שכבה וחיכתה למוות הגואל. התחלתי במאמצים לרומם את רוחה, דיברתי אל ליבה דברי תנחומים, שרתי באוזניה שירים שונים, סיפרתי לה בדיחות, אך לא עלה בידי לטעת בה כל רצון לחיות. היא נותרה אדישה ואילמת.
אחרי כמה שעות נזכרתי כי הערב ליל ראשון של חנוכה, התנדבתי להיות זו שמחלקת תה לכולן, כך באתי אל המטבח, שם 'השגתי' תפוחי אדמה אחדים, אחרי שהייתי במרפאה לביקורת השגתי שמן ופיסת צמר גפן, והתקנתי מאביזרים אלו חנוכייה אישית. אינני יודעת אם יוצאים ידי חובה בחנוכייה 'גנובה', אבל אני בטוחה שהאור שעתיד לעלות מחנוכייה זו יאיר לא רק כאן למטה בגיהינום. התנדבתי גם לשמש כשוערת, כך הייתה לי פינה בה יכולתי לטגן ולרכך את תפוחי האדמה, אחרי שהתרככו יצקתי לתוכם את השמן. הלהבה והנרות הוסתרו בתוך החפירה שחפרתי בתפוח האדמה.
הלילה ירד, האפילה התעבתה, גופינו הכחושים נקשו מאימת הכפור, הצטנפתי בפינתי והדלקתי נר ראשון של חנוכה. התחלתי לנגן את מנגינה 'מעוז צור', פזלתי לעבר דינה אך זו המשיכה לשכב ללא נוע ובאין תזוזה, תוך התעלמות מוחלטת מכל מעשיי והסתכנותי. פתאום בקע מתוכי בכי סוער שכמותו לא בכיתי זמן רב. כל המשחק אותו שיחקתי למענה ולא הועיל, פצע את ליבי, הארשת המעודדת שניסיתי לעטות על פני בשעות האחרונות נשטפה ונמחקה כליל בדמעותיי הרותחות.
בזכרוני עלו לילות החנוכה החמימים שעברו עלינו בבית הרחוק, נזכרתי באבא ואמא, באחים והאחיות, בכל יקירינו, ושאלתי את עצמי: האם אזכה לראותם שוב? האם נתאחד אי פעם? האם נשוב להיות משפחה מאוחדת ומלוכדת כמו שהיינו לפני המלחמה? בכיתי ובכיתי כשמולי בוערת הלהבה הקטנטנה, נאבקת על חייה אף היא.
כדרכם של יהודים לא הרביתי לבכות וחזרתי אל השירה, שרתי שוב את שירת 'מעוז צור', ואחריו את כל פיוטי החנוכה אותם הכרתי וזכרתי, כך נזכרתי בשיר אותו למדנו רק בשנה שעברה מסטפן רומק הגוי, רק שנה חלפה מאותו ערב חנוכה מופלא, בו ישבנו סביב האח הבוערת כל המשפחה כולה והתענגנו על אווירת החג. עצמתי את עיני, מעבירה בתודעתי את המראות הקסומים שנגוזו, החלתי לפזם את המנגינה, כששוב בכי ושירה משמשים בערבוביה.
בערו, נרות נשמה,
בערו ברוגע כבתנומה
אושר שלום והשלמה
החדירו לליבותינו פנימה
הכריזו על פני ארצות, הרים, ימים
על גבורת החשמונאים
שאו את שם ה' בגאון
כי הוא יביא ניצחון
יעזור בעמק ובהר
יעזור לעמו העם הנבחר
הכריזו עליו ועל התהילה
הכריזו באלף אלפי מילה!
לתדהמתי אני שומעת קול חלוש מצטרף לשירה הנוגה, פקחתי את עיני והנה דינה מן הדרגש מביטה לעברי ושרה עמי יחד מילה במילה. עד תום המנגינה תפסה דינה בכנף בגדי כשכולה התרגשות. "מאיפה לך השיר הזה, מנין את מכירה אותו?" שאלה ועיניה בוערות בגעגועים.
סיפרתי לה בפרוטרוט את הסיפור עם סטפן רומק, ותיארתי לה את הערב המהנה שבילינו במחיצתו. אני מספרת והיא תולה בי את עיניה הבוכיות כשדמעותיה זולגות ללא מעצור. "סטפן זה ארוסי", לחשה לי אחרי שהשתררה שתיקה בנינו. דינה התיישבה על הדרגש וקראה לי לשבת לצידה, שעה ארוכה סיפרה לי על עצמה ואת קורות חייה. היא גילתה לי כי אותו 'גוי נוצרי' הוא בעצם יהודי מלידה, ירא וחרד, שהתחזה לגוי ואימץ לעצמו את השם הגוי כדי להימלט מידם האכזרית של הנאצים. היא לא האמינה שהוא עדיין בחיים, והנה אני מביאה לה דרישת שלום טרייה יחסית.
מאותה שעה התחולל מולנו נס חנוכה אמיתי. דינה, שכבר הייתה עם שתי רגליים בעולם האמת וחיכתה בכיליון עיניים רק לדחיפה האחרונה שתסיים את החייה האומללים, החלה להתאושש, מצבה השתפר בעקביות והיא שבה לאיתנה, עד כמה שאפשר לשוב לאיתנות באושוויץ.
בעת הנסיגה הגרמנית הגדולה שהייתה בינואר שוחררה דינה, היא באה להיפרד ממני בפרידה מרגשת מאוד, בה הודתה לי על שנטעתי בליבה את השאיפה המחודשת לחיות ולספר מעשי י-ה. "כעת אני הולכת לחפש אותו", אמרה לי. איחלתי לה הצלחה מעמק הלב.
חנוכה תשכ"ד, מושב קוממיות, ישראל
עברו חודשים, השתחררנו, פצועות, כואבות, שכולות – עלינו לארץ ישראל. השנים חלפו, חבשנו מעל הפצעים רטיות וניסינו לחיות, לבנות מחדש את החורבות העשנות. לקראת חנוכה תשכ"ד הוזמנתי על ידי אחייניותיי היקרות להצגת חנוכה שבוצעה בידי בוגרות "בית יעקב" במושב קוממיות. התקבצנו יחד עם ההורים ועוד קרובי משפחה, רובם ניצולי שואה ובוגרי מחנות, וצפינו בפרי עמלן של הבנות היקרות, בנות הדור שקם אחרי השואה. הבנות הציגו הצגה מרגשת מאוד והיו מתוקות מדבש ונופת צופים, במיוחד נגעה לליבי שירתן הערבה. והנה אני שומעות אוזני קול דבש מתוק של תלמידה צעירה כבת 8 והשיר כה מוכר, מוכר עד כאב, שיר ישן ואהוב:
בערו, נרות נשמה,
בערו ברוגע כבתנומה
אושר שלום והשלמה
החדירו לליבותינו פנימה
הכריזו על פני ארצות, הרים, ימים
על גבורת החשמונאים
שאו את שם ה' בגאון
כי הוא יביא ניצחון
יעזור בעמק ובהר
יעזור לעמו העם הנבחר
הכריזו עליו ועל התהילה
הכריזו באלף אלפי מילה!
השיר פרט על מיתרי זכרוני בערגה והשליך אותי לעולמות אחרים, הבית החם שלנו בטורנא, אבא האהוב ואמא היקרה, האחים החמודים והאחיות המתוקות הי"ד, הלהבה הקטנטנה בתפוח האדמה באושוויץ, דינה החלושה, סטפן רומק, כולם צפו מולי, ממיסים את נשמתי בגעגועים כואבים.
השיר היפה הסתיים. כל הנוכחים באולם הצנוע מחאו כפיים בתשואות רמות ורק אני בכיתי ובכיתי.
המורה שאימנה את המקהלה וראתה אותי בוכה סברה כי התרגשתי משירת הילדה המתוקה וביקשה להפגיש ביני ובין הוריה של התלמידה, כדי שירוו נחת ושאוכל להודות להם, היא אחזה בידי ויחד צעדנו אל הוריה שישבו באולם עם הורי שאר הבנות.
מבעד למסך דמעותיי אני מצליחה לראות את ההורים, וחיש מהר מוצאת את עצמי נופלת על צווארה של דינה האהובה, כש"סטפן רומק" מביט במחזה כאינו מאמין, נרגש כולו.
בזכות להבת חנוכה הנצחית שהוצתה בתוככי הגיהינום האושוויצי מצאו שני הלבבות זה את זה, וזכו להמשיך את שרשרת הזהב של משפחותיהם שנכחדו. יהי שמו הגדול מבורך לעולם.
(שלהבת זיכרון להורי היקרים: יוסף ורבקה גוטמן, אחיי: משה ושלמה, אחיותיי: רחל וחוה. ולהורי בעלי היקר בן ציון שיח': קאפיל ואסתר גסנר הי"ד – כולם נהרגו על קידוש השם באושוויץ בכ"ט אייר תש"ד. הי"ד).
(מתוך מגזין "משפחה")
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור