זכור ברית בלוס אנג’לס

 

 

הוא עמד בשולי הכביש ואותת באצבעו לעבר המכוניות הרבות שחלפו על פניו. לא הרחק ממנו חנתה מכוניתו הלבנה כשאורות החירות מהבהבים מארבעת עבריה. המכוניות חלפו על פניהם כשהן הולכות ומתרחקות עד שנעלמו בעיקול הדרך.

 

אף לא אחד ממאות הנהגים הואיל לעצור ליהודי המזוקן המושיט ידו לעזרה. "טיים איז מאני" – זמן זה כסף – כלל עתיק הוא בארץ הממון… ומי יתרום מזמנו היקר, בשעת בוקר זו, בדרכו לעבודה, עבור דמות שאינה מוכרת?! אף בעלי המצפון מבין הנהגים לא עצרו בדרכם. ‘מי בכלל מכיר את הדמות המזוקנת הזאת?’ – הרגיע כל אחד את מצפונו, ‘חסרים טרוריסטים?’ כשעדיין עומדים לנגד עיניהם דמותם המזוקנת של בין-לאדן ואנשיו, אשר ביום בהיר אחד החרידו את ביטחונם ושלוותם של מיליוני אזרחי הארץ והפכו אותם לרדופי סיוט.

 

המכוניות ממהרות לדרכן, היד המושטת מושבת ריקם בפעם המי יודע כמה, אך הוא מסרב לחזור למכוניתו. בליבו מפעמת התקווה כי יחלוף כאן יהודי, או לחילופין רכב משטרתי ויסייע לו במצוקתו. מפעם לפעם מגניב הוא מבט כלפי המכונית החונה והיושב בתוכה שבגללו הוא עומד כאן ומצפה לישועה. ‘רק שלא יצא אלי לכאן ואז הצרה תהיה גדולה…’ הוא ייחל לעצמו בכל ליבו.

 

* * *

 

רוני גדל כ’צבר’ מן השורה. הוריו אינם נמנים על העשירים שבשכונה, אך אין לו על מה להתלונן, שניהם מרוויחים את לחמם בכבוד ונותנים לו את כל מה שהוא מבקש.

 

את מחצית יומו הראשון הוא מעביר איכשהו בבית הספר, עמוס במחברות וספרי לימוד. למורה המקורח היו מספיק הזדמנויות להבין כי אין אחד בכיתה שמתכונן לקחת אותו ואת הרצאותיו ברצינות… הוא למד לא להתערב בשעת קטטה, ולהעלים עין ממה שהוא לא צריך לראות.. אין לו חשק להחליף כל יום את גלגלי מכוניתו… הוא מעדיף לעשות בשקט את שלו עד כמה שהמצב מאפשר ולהימנע מחיכוכים מיותרים עם חבורת עזי-הפנים היושבת למולו. שנת הלימודים מתקרבת לקיצה, התלמידים עסוקים עד למעלה מראשם בהכנות למסיבת הסיום, הנהלת בית הספר הוסיפה לרגל המסיבות מאבטחים שיפקחו על רכוש בית הספר ועל בטחון המורים…

 

השנה הסתיימה, בוגרי התיכון נושמים את החופש מלא ריאותיהם. בזמן שנותר עד לגיוס מועידים הם את פניהם לארצות זרות "לראות עולם". מתחברים לקבוצות קטנות וטסים לאן אשר תשא אותם הרוח, אלו להודו ואלו לסין, נפשם הצברית ‘מתעשרת’ בתרבויות שונות, אוכלים אורז עם קיסמים ושותים בירה היישר מן החבית, במוחם רועשים ניגונים שונים ומשונים, ולאט לאט שוכחים הם את ביתם ואת מולדתם וערפול חושים אופף אותם.

 

רבים מחבריו של רוני חזרו לארץ לשרת בצבא, האימונים המפרכים היה בהם כדי להחזיר אותם למציאות החיים. אך היו כאלו שנותרו אי שם נעים ונדים ברחבי העולם ומחפשים סיפוק לנפשם, רוני אף הוא נמנה עליהם, אך שפר עליו גורלו, והוא נתן את עיניו בכסף, תאוות הממון כבשה את ישותו והוליכה אותו לארצות הברית – ארץ הזהב. כך ניצל הוא מכתות שונות ומשונות של עבודה זרה במזרח הרחוק, שם נלכדו כמה מחבריו.

 

רוני לא הרגיש זר במדינה הרחוקה, רבים הם הישראלים השוהים בארצות הברית, אלפים מהם מוצאים את מחייתם בלוס אנג’לס הגדולה. בחברתם התגבר על קשיי השפה ומצא לעצמו עבודה מכניסה, ולימים אף נשא אישה גויה.

 

* * *

 

הוא עדיין עמד שם. ידו כבר התעייפה, קמטים נראו על מצחו: ‘איך יוצאים מהעסק הזה?’, לחש שוב ושוב לעצמו. תוך כדי עמידתו הרופפת ונפנופי היד, שיחזר לעצמו את מה שעבר עליו ביומיים האחרונים:

 

היה זה ביום חמישי כאשר סיים את עבודת הקודש של תוכנית המקווה בעיר "סנטה ברברה" השוכנת כמאה קילומטר מעיר הבירה של קליפורניה, לוס אנג’לס. שמו הולך לפניו כמומחה בעל שם עולמי לבניית והכשרת מקוואות, "מקווה של הרב נחום רוזנברג" – פירוש לצאת ידי חובת כל השיטות הקיימות, ומימוש כל ההידורים האפשריים. לשם כך נקרא הנה לשם בניית מקווה לקהילה החדשה. לאחר שבוע מאומץ, בו פיקח אישית על הפועלים העושים במלאכה, אלתר פתרונות לקשיים שנערמו – זכה להוציא מתחת ידו מקווה מהודר שיש בו כדי לטהר טמאים ולהרבות טהרה בישראל.

 

הוא נפרד מבני המקום ופתח בנסיעה לעבר שדה התעופה כדי להמריא לניו יורק לעשות בה את השבת בחיק משפחתו בוויליאמסבורג. הוא עוד לא הספיק לצאת מהעיר הגדולה וכבר קיבל שיחת טלפון מהרב ישעיה גראס אב"ד בריטוור: "אני צריך בדחיפות שתבוא להכשיר את המקווה בעיירה "דזנט האט ספרינג", הרבה אנשים באים לנפוש בחודשי החורף במקום, עקב האקלים הנוח, ויש חשש שמי הגשמים התאדו בגלל החום שהיה, צריך למדוד אותם ולמצוא בדחיפות דרך להכשיר את המקווה".

 

רבי נחום שכבר ראה את עצמו עושה את השבת בביתו, עצר את מכוניתו, התלבט מעט, והחליט כי חבל לעשות את הטיסה הארוכה הזאת פעמיים – עשר שעות מביתו לקליפורניה וחזרה, לכן החליט להישאר ומיד לאחר צאת השבת יפנה ל"דזנט האט ספרינג" הקרובה ויזכה לקיים מצוה זו.

 

הוא מיקם את עצמו במלון, ובעוד בליל שבת קודש עשה את תפילתו בבית הכנסת "מגן אברהם" העומד תחת נשיאותו של אב"ד, הרב טויבר, שאף הוא חסיד ברסלב, מתוך השתפכות הנפש וניגוני שבת, הרי שבבוקרו של שבת הרגיש באחת את עייפותו מעבודת הקודש בימות החול, ופנה לבית כנסת ספרדי הסמוך למלונו להתפלל ולשמוע את קריאת התורה.

 

בחיוך נזכר הוא בקיבוץ הקדוש באומן, שם למד להזדהות עם כל סגנון ונוסח, אין עדה או מוצא אשר אינם מיוצגים שם, ורבינו הקדוש הופך את כולם למקשה אחת של כיסופים וגעגועים להשם.

 

ושם הוא פגש את רוני…

 

עוד לפני התפילה פתח עמו בשיחה בעברית המקורית שבפיו, וכששמע כי לאחר שבת מתעתד הוא לנסוע לעיר הנופש "דזנט האט ספרינג", נזכר כי יש לו בית לתקופות החורף והרבה זמן שלא ביקר שם, לכן החליט להצטרף למסע עם היהודי המעניין הזה, ואגב כך לסייר בבית הנעול ולתקן את מה שצריך. נחום הסכים ובבוקרו של יום ראשון הם יצאו לדרך.

 

‘מה כבר יכולתי לחשוב?’ – הוא מצדיק עכשיו את עצמו בעודו עומד בשולי הכביש, ‘אני לא קוסם, לא יכולתי לעלות בדעתי שאפול לעסק כזה…’

 

* * *

 

ליל זכור ברית תשנ"ט. כיכר פושקינא הומה אדם. זה עתה עזבו את הכיכר שלושה אוטובוסים שהתרוקנו בבת אחת. "זו הטיסה האחרונה מישראל" – התהלכה לה השמועה והציבור העייף והמרוצה שנפלט מתוכם נבלע כבר כמעט כולו בגוש הבתים הענק. רק מעטים מהם עדיין ניצבו בכיכר וניהלו משא ומתן עם חבורת גויים תושבי המקום שהציעו להם את דירתם להשכרה לימי החג. הם מנסים להוריד את המחיר הנדרש למחצית, אולם החבורה הזו המתינה במודע ללילה האחרון – בו לא ניתן להשיג דירה פנויה בכל האזור – כדי לדרוש מחיר מפולפל.

 

תוך כדי התמקחות הם מבחינים בזריזים שבחבורה החוזרים במרוצה מהמקווה כשמגבת על שכמם ועל פניהם הבעת שמחה שהחליפה את עייפות הדרך, בדרכם אל הציון הקדוש. גם ה’מתווכחים’ הזדרזו, חלקם שילמו את המחיר היקר עבור הדירה, ואילו מיעוטי היכולת שביניהם בחרו בלית ברירה בדירה רחוקה אשר עשר דקות הליכה מפרידות בינה לבין הציון הקדוש.

 

אלא, שעדיין לא נעלמו הללו מן האופק וכבר נראית שיירת אוטובוסים מפוארת נכנסת למתחם. "אנשי שלומנו מאמריקה" – עוברת השמועה במחנה, ומיד רצים ידידים ובני משפחה לסייע להם בנשיאת החפצים. "אלו סחוטים כהוגן" – מסביר מוכר הספרים העומד ליד דוכנו, לשכנו מוכר הדיסקים והציציות – "עשר שעות של טיסה, לא שלוש כמו מהארץ".

 

תוך זמן קצר הם מתאקלמים, חלקם בעלי דירות באומן, בעבור כמה אלפי דולרים הם רכשו שם דירה ושיפצו אותה, כך שאין שום הבדל בין דירתם זו לדירתם באמריקה. לרבים מהם דירות קבועות בהן הם משתכנים, כך שכעבור רבע שעה לא נותרו עקבות להגעתם.

 

השעה 12:00 בלילה. בעוד שעתיים יפתח החזן ב"אשרי יושבי ביתך", בעוד כשעה ייראו משכימי החצות, אלו עוד יספיקו לכבס את נפשותיהם בתיקון חצות על הציון ובאמירת הסליחות. מחצר הציון הקדוש נשמעות זעקות, כנראה מהנוסעים שהגיעו לא מזמן, ובשעה זו הם פורקים את מה שהצטבר בליבם במשך שנה שלמה שלא היו אצל הרב’ה…

 

02:00 לפנות בוקר – פורצת הקריאה "אשרי יושבי ביתך…" – התרגשות אוחזת בכולם, תיקוני ראש השנה החלו. הלב נפתח, הממחטות נשלפות מהכיסים, ספר הסליחות נצמד לפנים להסתיר דמעה ביישנית. החזן מסיים את הקדיש והקהל כולו מזדעק "לכו ונשובה אל ה’". מכל אלפי הקולות עולה זעקה אחת גדולה שיש בה כדי להמיס את הקשה שבלבבות, זעקה המהדהדת כעשר דקות עד שהיא מתעטפת בשקט אצילי אשר מתוכו בוקע ועולה קולו של החזן המתייפח בנעימה הברסלבאית המיוחדת לסליחות: "הנשמה ל—ך והגוף – פעלך, חוסה על עמלך…"

 

מבעד לפתח נכנס צעיר, מעל לשערותיו המגודלות שוכנת לה כיפה ארעית, מסרטה משתלשלת על חזהו, הוא מחפש זווית צילום טובה. רבים הם הטיפוסים המגיעים לסקר את הפלא הגדול של הקיבוץ באומן ואין בו כדי למשוך תשומת לב יתירה…

 

* * *

 

המכונית עושה את דרכה על הכביש המהיר. "יום בהיר הוא היום", אומר ר’ נחום אל רוני היושב לצידו. "כן, כן" – מגיב רוני מבלי להסגיר את העובר עליו. עצביו מתוחים ביותר, הוא נועץ מבטו אי שם באופק, סערה איומה מתחוללת בקרבו, הוא חש את עצמו כאותו אחד שהתעורר באמצע ניתוח מסובך, ורואה בעיניו איך הרופאים גונחים מעליו וחותכים את בשרו. ‘שיחליף כבר את הקלטת הזו’ – הוא זועק בתוכו בפעם המי יודע כמה. הוא רוצה לצעוק ‘די, מספיק!!!’ אבל הוא נושך את שפתיו ושותק, הוא בסך הכל אורח. ואילו הנהג מתלהב כולו מהקולות, מלווה את הניגון בפזמון חרישי וחותך בבשרו החי של רוני.

 

"הנשמה ל—ך והגוף – פעלך, חוסה על עמלך…" – נשמע בבירור קולו של החזן באומן כשאלפי אנשים עונים אחריו…

 

כל אותם מראות עולים לנגד עיניו של רוני: העיניים האדומות שהציצו מבעד לסידורים, הזקן הישיש שעמד מאחוריו וגעה בבכי, קולו של החזן שהצליח לפלס דרך עד למיתר החבוי עמוק עמוק בליבו, ובסוף הזעקה הגדולה של כולם: "השם, השם…"

 

כן, הוא זוכר איך הוא ברח מהאולם הענק היישר אל אותה האבן הקדושה עליה הניחו כולם את ראשם מתוך בכייה. "הצדיק שומע כל מילה ויודע כל מחשבה" – התנדב מישהו להסביר לו כאשר התעניין אתמול בתופעה תוך כדי צילום. עכשיו היה המקום הרבה יותר שקט, רוב רובו של הקהל נמצא שם באולם התפילה, נפשו עוברת טלטלה עזה, כן… הוא בוכה. ובאותו רגע הוא שם ידיו על הציון הקדוש של רבינו וצעק: "רבי! רבי! אני נשבע! אני מגרש את הגויה וחוזר לארץ ישראל!" – מאותו רגע הפך לחסיד לכל דבר: רכש לעצמו מחזור וציציות ובילה את ימי החג בתפילה ואמירת תהילים.

 

לא, זה לא היה משונה, הרבה צעירים כמותו נמצאים במקום, מלכתחילה אמרו לו החברים כי זה מקום ש"שווה ביקור". אומרים, כי אף רבים מאוד מהחסידים הינם בעצם חוזרים בתשובה מלפני עשור או שניים, בסך הכל הוא עשה את המעשה הנכון במקום הנכון. אלא שאז נזכר שהגיעה השעה לחזור הביתה.

 

בהתחלה חשב לומר "שלום ולא להתראות", אלא שעד ללוס אנג’לס איבד מעט את הביטחון העצמי, וכשהגיע הביתה ונח מעמל הדרך החל לדבר עם אשתו על גיור, כך יוכל להמשיך לחיות לצידה למרות היותו יהודי. תגובתה הנזעמת הבריחה את הרעיון מתודעתו, הוא לא תיאר לעצמו שהיא תיעלב כל כך: "דם כחול של ראשוני המתיישבים האירים זורם בעורקי, כמה דורות של מיליונרים מאחורי, ואתה מעיז להציע לי להפוך ליהודיה?!" ואכן אותם מיליונים הם אלו שריתקו אותו למדינה זו. הוא עשה עצמו כאילו הייתה זו הלצה מוצלחת, ומאז כבר עברו יותר משלוש שנים בהן הספיק לשכוח את שבועתו לרבי נחמן.

 

* * *

 

‘בחיים שלי לא ראיתי תופעה כזאת, זה בהחלט משבר עצבים חמור מאוד!…’ הרהר לעצמו ר’ נחום במה שחווה בשעה האחרונה. בתחילה הוא נזכר כיצד ללא הודעה מוקדמת החל הנוסע שלצידו לצווח ולמרוט את שערות ראשו, ‘נס שלא עשיתי תאונה’, הוא הודה לה’, ‘באמצע נסיעה מהירה לספוג התפרצות כזאת?! ואיך הטיח המסכן הזה את ראשו בדפנות המכונית… הלוואי ויכולתי לעזור לו, אבל להמשיך בנסיעה במצב כזה? זה בלתי אפשרי. מי יודע מה עוד עלול הבן אדם לעשות בשיגעון שלו, ואם ינסה לתפוס את ההגה – האם אוכל להיאבק עמו תוך כדי נסיעה? לא, ישנם עוד הרבה מקומות בהם עלי לבנות מקוואות מהודרים, ואני לא מתכוון לסיים חלילה את חיי בנסיעה הזאת…’ כך מחליט נחום סופית ומושיט שוב ושוב את ידו לעזרה, לפחות יזעיק אחד הנהגים משטרה או צוות רפואי, הוא עצמו אינו מעז להיכנס לרכב ולהתקשר משם, המחיר עלול להיות יקר מדי…

 

כעבור חצי שעה של ניסיונות סרק להשיג עזרה, יוצא רוני מהמכונית וקורא לו. ר’ נחום מתקרב אליו, קצת חושש, מוכן לכל צרה. "אתה יכול להחזיר אותי למקום שיצאנו ממנו?" הוא מבקש בקול מרוסק.

 

‘כנראה שנרגע קצת…’ – מנתח ר’ נחום את המצב. עשרים דקות נסיעה חזרה והסיכון לא כזה גדול. "בסדר", הוא משיב, בתקווה להביא את הפרשיה המוזרה לסיומה. הוא מתניע את רכבו ופונה לכיוון שממנו באו. "אתה חשבת שאני משוגע! הא?!" הקשה רוני.

 

"לא, לא, חס וחלילה…" משיב נחום בחשש, כשהוא מהדק את אחיזתו בהגה ולוחץ בכל כוחו על דוושת הגז, "בטח לא הרגשת טוב.."

 

"תגיד, למה שמעת את הקלטת הזאת?" הטיח רוני את השאלה, ספק שואל ספק תובע.

 

"למה לא?! זוהי קלטת של סליחות באומן", הסביר ר’ נחום. "אני אוהב להאזין לה מפעם לפעם".

 

"פוצצת לי את הנשמה!" אמר-צעק רוני, וכאן שמע ר’ נחום את כל הסיפור של רוני, על הביקור באומן כעוד אחד מן הסקרנים שבאים להציץ, על הזעזוע של "זכור ברית" ועל השבועה.

 

עכשיו הגיע התור שלו לרעוד בכל גופו. פתאום הוא קלט שבעצם הוא היה שליח אישי של מי שערב בעדים נאמנים, עבור נשמתו של החוטא הגדול ביותר אשר יאמר תיקון הכללי על קברו… אין ספק שהוא נשלח לכאן במכוון על ידי רבינו הקדוש, כדי לעזור לרוני.

 

הוא עצר שנית את הרכב בצידי הכביש ופתח עמו בשיחה. "שמע, אחי היקר", אמר ר’ נחום, "כבר התאכזבת פעם אחת, הפעם אל תעשה שוב את אותה טעות. יש לך כאן את הכתובת של קהילת ברסלב החדשה בהוליווד, צור עמם קשר כדי שיהיה לך מקור חיזוק, סע בהקדם לישראל, היפרד מהמקום הזה שכמעט בלע את נשמתך לנצח, וזכות הצדיק תעמוד לך לשוב לעמך ואל אלוקיך!"

 

ר’ נחום נפרד ממנו בלבביות וחזר נסער כולו לשליחות הקודש של הכשרת המקווה.

 

* * *

 

ל"ג בעומר תשס"ב. ר’ נחום מבקר בישראל. בהשגחה פרטית מופלאה הוא פוגש שוב את רוני… שנראה עכשיו כחסיד מן המניין. רוני סיפר לו שהוא חזר לארץ. שהוא חזר בתשובה.

 

"אם רבינו הקדוש", אמר לו ר’ נחום, "הבטיח שהוא יתקן את כל מי שיבוא אליו, הרי שהבטחה זו היא נצחית עד סוף כל הדורות, ולכל יהודי, בכל מצב שהוא. כי הבטחה זו הבטחה!"