כמטרה לחץ

 

 

היה היה פעם מלך, ומלכותו רמה ונישאה על פני הארץ.

 

המלך נהג בעין יפה עם נתיניו, ניהל את ארצו בחכמה ובחסד, וכל עמי הארץ מהללים ומשבחים את טוב ליבו. למלך האהוב והרחמן היה תחביב שהעסיק אותו רבות. הוא היה יוצא ליערות, רוכב שעה ארוכה וחוזר ושללו בידו: ציד יקר ערך.

 

מעת לעת השתפרו ביצועי המלך. חיציו היו נשלחים ביד אמן, ופוגעים בלב המטרה בדיוק רב. מומחיותו בציד התפרסמה, והוא נחשב, ובצדק לצייד הטוב בדורו.

 

ויהי היום, והמלך שב ממסע ציד מוצלח במיוחד. בכרכרתו המלכותית הונחו בזהירות פרוות נמרים ודובים, והוא התרווח בנוחות על מושבו המרופד, מהמהם בסיפוק על הצלחתו המזהירה. "אין כמוני צייד בכל הארץ", סיכם לעצמו בלחש.

 

לפתע הוא קפץ ממקומו המום, מורה בקול לרכב לעצור את הסוסים קלי הרגליים ממרוצתם. לנגד יושבי המרכבה נגלה קיר צפוף בעיגולי מטרה. במרכזה של כל מטרה, בנקודה הפנימית ביותר, היה תקוע בגאון חץ מושחז. "מישהו מאפיל עלי בהצלחתו", חשב לעצמו המלך, אינו מעז להגות בקול את מחשבותיו.

 

"קראו לצלף הנה", ציווה המלך. למקום הובא נער מגודל ונבער, רועד כולו ואינו מבין איזו זכות נפלה בחלקו. "איך אתה מדייק כל כך?" שאלו בשפל קול המלך, "מעולם לא ראיתי דיוק מופלא שכזה!"

 

"אסביר למלך את מעשיי", נענה מיד הנער. "קודם כל אני שולח את החץ, נועץ אותו היטב בקיר שמולי, רק לאחר מכן אני משרטט את המעגלים סביב סביב…"

 

ולמה נזכרתי בסיפור מחכים זה? משום מעשה שהיה.

 

ביום סתמי אחד הגעתי למסקנה מרתקת, כי אנו נוהגים בדיוק כאותו נער כפרי, טיפש וסכל, בגידול ילדינו. כל חטאו של אותו בער הסתכם בכך, שהוא לא הבחין בין עיקר לטפל ושגה בהבנת המטרה (תרתי משמע). במידה מסוימת, אנו מאבדים כמוהו את הרגישות מי נגד מה, אולם בצורה הפוכה וקריטית ממנו. אנחנו מסמנים לילד מטרות כרצוננו ודוחפים אותו, לאט, אבל בטוח, להתמקם היטב במרכז המטרה, גלוי וידוע לעיני העמים…

 

זה החל בכך שזאטוטי – מתוך רפלקס או סתם מרצון בלתי מוסבר – פתח ללא כוונה מיוחדת במחיאות כפיים מהוססות. הוא לא תכנן רגע קודם את מעשיו, ושנייה אחר כך הוא שכח איך מניפים את זרועותיו, זו לעומת זו בעוצמה.

 

אבל לנו זה הספיק. הגוש שמכודרר לנו בשקט ועמוק בפנים, על ש’אין כמו התינוק החכם שלנו בתבל’, מצא מקום לגבות את חובו. הוא דגדג לנו, שכנע, ניער, המריץ, וכששוכנענו סופית, פרצנו בהודעה משודרת לאומה: הילד מוחא כפיים.

 

מאוחר יותר, כשכל ה’מי ומי’ מסביבו, התבקש הילד, בעדינות שפחתה והלכה למול סירובו העיקש, לשחזר את המעשה המרתק שעשך למול הוריו ביחידות ובאין מצלמות.

 

אפס. הילד מיאן לערוך הצגה חוזרת, ואנו נאלצנו לפרנס את הסובבים המאוכזבים, ש"זה בטוח במאת האחוזים! הוא מחא כפיים. במו עינינו ראינו, וכששרנו לו ‘כפיים, כפיים’, הוא נגביר מהירות. אין ספק שהוא יגדל מוכשר".

 

וכך, לרקע הסבתא המנגבת דמעה סוררת (נחת, נחת), טייחנו את ההתרחשות המביכה. מתברר, שעד שלא ראינו איזו התקדמות זוטא, במעמד שני עדים, יש לשמור את הפלא בשקט מחשש עינא בישא (עין רעה), ואין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין וכו’.

 

מה זה, אם לא ניסיון לעצב את התקדמות התינוק לטובתנו ורצונותינו הבלעדיים?

 

אתם חושבים שלמדנו לקח? שהסיפור הסתיים בזאת? איפה! התצפיות רק התחילו. בכל שלב אני מביט בו, מדמיין שהנה, היום הוא היום המיוחל, היום הוא מתחיל לזחול/ללכת/לרוץ/להתלבש/ל…

 

כשאני עוצר בכוח את הדמיון הפרוע, אני פוקח עיניים, מגלה מולי תינוק שלו שאינו מודע לכובד המשא שהוריו מעמיסים על כתפיו (מזמן החלטתי שפחות מ… הוא לא יגדל!). הוא חי את חייו בשקט, ולא נעצר אפילו לרגע להתבונן סביבו ולראות את הפנים מלאות התקווה המתבוננות בו וממש מפצירות בו לא להסב בושות למשפחה הכבודה.

 

מזל.

 

עכשיו, כשאני חושב על כך פעם נוספת, אני מגלה שהעיוות הנורא הזה מתרחש הרבה קודם.

 

השאלה הטריוויאלית והבנאלית ביותר, הנשאלת עם לידת ילד בכל מקום בגלובוס, היא: "למי הוא דומה?" לפני "כמה הוא שוקל" כבד המשקל, עוד קודם "הכל בסדר איתו?", וודאי שטרום "אתם בטוחים שספרתם טוב, ולא פספסתם איזו אצבע קטנה?" מוכרחים כולם לדעת ‘של מי האף הזה?’ זה עומד לו אי שם, בתאי המוח האפורים ללא יכולת שליפה. אין ספק שהוא משלנו!

 

למה דחוף לנו כל כך לשייך את תווי הפנים המקומטות הללו לאיזה יציר אנוש שכבר דרכו רגליו בעבר על אדמת כדור הארץ? מה אכפת לנו להכיר פרצוף חדש שטרם חזה בו העולם? משהו לא מוכר, קולקציית 2008? אין אפשרות כזאת בעולם! אנו מוכרחים לסווג אותו לאיזו משבצת מוכרת, משהו בעל אחיזה.

 

אחרת, איך נדע למה לצפות ממנו? איך נבחין אם הוא יגדל תלמיד חכם כמו סבא מוישה, או חריף ומפולפל כמו סבתא פורטונה? אין ברירה! הוא אנוס להיות מוכר. הקלסתרון שלו צ’יק צ’ק מורכב ומאופסן במקום בטוח, ולא נתון לשינויים. הוא כזה וזהו. לא ייתכן אחרת.

 

אז זהו, שייתכן. גם אם הוא דומה שתי טיפות בוץ לסבתא, זו שכל עיני העם נשואות לעברה, הוא מישהו אחר לגמרי. אחר כל כך, שזה יהיה מעליב מצידנו לחשוב כי המעיל שתפרנו לו בחופזה יהיה מתאים למידותיו ‘בול’. הוא בהכרח יהיה קצר מדי או ארוך מדי. השאיפות שלו, הכיוונים, מהלך החשיבה והאישיות – הכל שונה לגמרי, וטוב שכך.

 

איך אמר לי פעם אדם שציפה לבתו שנים ארוכות? שאלתי אותו, כמובן, למי היא דומה (ואין ספק שבעיתוי כזה, השאלה דחופה יותר מתמיד…) הוא הרגיע אותי, ספק בצחוק, ספק ברצינות: "היא דומה, היא דומה, זה בסדר".

 

האם אינם דומים לאיש. הם פשוט הם.

 

מזל.

 

    

(מתוך מגזין "משפחה")