עץ השדה

 

 

עץ אינו סתם עץ.

 

למעשה, אין עץ סתם, כל עץ ונופו, כל עץ ושורשיו. הכל משפיע על העץ: כל התנאים כולם באים וחוברים סביבו ומעצבים את אישיותו, כי, כן, לכל עץ יש גם אישיות משלו, והיא תלויה בהחלט גם במיקום שלו.

 

למשל, אם הוא עץ היער: גבוה, זקוף, והעיקר – תמיד מוקף בעצים אחרים סביב. כאשר הרוח נושבת הוא מתכופף יחד עם כולם הצידה, וכשחוליותיו מתפקקות הוא מתנחם, ולו נחמת שוטים היא זו, מקול פיקוקן של חוליות שדרתם של אחרים. כאשר יורד גשם הוא טובל עם כולם באותה שלולית בוצית, ובשלג הוא משקיף עליהם והם משקיפים עליו – לראות זה את זה בלבן. הקור הגדול מוצא אותם בגוש אחד, צפוף ורב הגנה, והחום מעלף אותם זה לצד זה בצמא. מידי הידלדל ענף מענפיו, הוא חש בענף מדולדל שאפס כוחו אצל שכנו, ויחד הם נאנחים, אנחה יבשה וחורקת, אנחה שאינה מסגירה אף שמינית מהמתחולל בתוכם, אנחה שאין ליובש שלה דבר עם כאב, אנחה של עצים.

 

עץ היער הוא חלק מן המראה המרהיב, הרענן, של הרים מיוערים.

 

הוא נקודה קטנטנה בתוך המון נקודות אחרות, נקודה שאינה נופלת בחשיבותה מאף נקודה אחרת. ירוקה שכזו אינה גורעת מירקותה של חברתה, אף כמלוא הנימה. כל אחת מהן אחראית חשובה על הנוף הירוק, ואם תחסר, תצהיב או תיבול, הרי שתפגום בשטיח הנפלא, והתיירים חסרי הפנים, שמציצים בעיניים רעבות מחלונות הרכבת, יפטירו אכזבה כשיחלפו על פניה בקול שאון.

 

ולפעמים זהו עץ של פרדס.

 

גם כאן חברים רביב סביב: המון ענפים, בדים ועלים, ירקות רעננה והרבה שיתוף. אלא שכאן כל עץ וגומתו שלו, כל עץ וטיפולו המסור.

 

כאן שולט הסדר, כאן מולך התכנון: השפעה ספונטנית אין מקומה כאן, ותחתיה סדורות השורות הישרות בקווים מקבילים, תאווה לעין. כאן אין הקרקע תערובת של עלים רקובים למחצה, בוץ ופטריות סקרניות: הגומות עדורות היטב, עגולות ונקיות. צינורות ההשקיה מתוחים בדקדקנות ביניהן ומונעים כל צימאון, גם בימי השרב. גדר גבוהה, שמורה היטב, מגוננת סביב מפני מזיקים, בין על ארבע ובין על שתיים, ואם לא די בכך, הרי שבקתה מאוישת תדיר, מפארת את צד הפתח.

 

אלא שגם כאן השמים אינם וורדים תמיד: כאשר הרוח נושבת מתכופף כל עץ עד לפיקוק גזעו כמעט, ואינו נוגע בחברו, על כי רחוקים הם: מרווח מדוד של סנטימטרים מפריד ביניהם על פי מצוות הבוטניקאי המומחה. גם השלג מכסה אותם, עץ עץ ונופו, אך עדיים יכולים הם להשקיף זה על זה משני צידי השביל. אם הם נאנחים – עסיסית היא אנחתם, ולרוב מתפרשת כהקדמת הקטיף, על ידי האחראי וצוות עוזריו. אז פורצת מהומה של עשרות ידיים חטטניות, משיכות, משמושים והרבה הרבה פרידות.

 

לפעמים העץ הוא של כרם. הוא משקיף ממרומי הפאר המזומר שלו על גבי ההדליות המלאכותיות. לפעמים זהו עץ של חורשה, והוא מתמודד עם המוני מבקרים, מטיילים ובעלי חיים, עם העצים שלידו, ולפעמים הוא עץ של שדרה, אפוף תמיד בענן אבק של מנועי מכוניות ומכוסה לשלשת ציפורים. הוא וחבריו לשורה נאנחים תדיר, ומנסים להתעודד זה מזה ככל יכולתם.

 

ולפעמים הוא עץ השדה.

 

מרחבים מרחבים, צהובים ארוכים, מתמשכים עד לאופק. על הגבעות הרחוקות מסתמן משהו שנדמה כצילו של אילן, אך הראות אינה מחזיקה מעמד במרחקים אשר כאלה. סביב צומח העשב בגושים יבשים, והרוח מאוושת בו חרישית עד למלוא גובהו, אלא שגובהו של עשב משאיר אותו הרחק מעינו הפקוחה של עץ.

 

ביום אוכל החורב. אין נופם של עצים אחרים מסתיר אותו, גם לא כנפיהן של ציפורים. מי ציפור שוטה, ותרחיק נדוד לנוח בצילו של העץ הבודד, לכאן מלוא העין? השמש מכה ללא רחם, ומציירת בקמצנות צל מצומצם ככל האפשר מתחתיו.

 

בלילות מגיע תורו של הקרח: הרוח נושבת ומכופפת אותו עד שכל נים ועצב בגזעו מתפוקק, ואין לו מנחם אז, אין לו מנחם. גם בגשם, כששלוליות עכורות גורפות נהרות רפש אל בין שורשיו העבים, אין מי שיאנח איתו, ובשלג אין עץ מולו שיוכל לראותו אותו ולהבין כיצד הוא עצמו נראה, עוטה את הלבן הלבן הזה. הוא מנסה אולי לדמיין לעצמו את המראה, אלא שעצים לא ניחנו במתת הדמיון, והוא זונח את מאמץ האתגר באנחה עצית חורקת.

 

השקט מעכל את האוויר סביב, את הנוף, את החיים. אין רשרוש עלים מגיע לאוזניו זולתי רשרוש עליו. משק כנפיהן של ציפורים נעדר ממנו ועימו גם קול רינתן. עוברי אורח אינם מכבדים אותו במצהלתיים, וקול המונה של עיר רחוק ממנו אלפי מילין.

 

עץ השדה, והוא עדיין גבוה, זקוף ונישא, ועדיין מציירת צמרתו נוף ירוק בעיצומו של ישומון עצבי, ועדיין מצביעים התיירים חסרי הפנים באצבע, אצבע ארוכה וסקרנית שמבצבצת מחלונות הרכבת.

 

עץ השדה והוא עץ במלוא גזעו וענפיו, ועליו, עד לקטן שבהם, עמלים חרישית במתכונת הפוטוסינתזה המסורתית, והריהו ירוק ורענן ומרנין.

 

ולפעמים הוא העץ של שדרה, אם ניטע – הוא בעיבורו של יער. או אז גדלה בדידותו ורבה היא דווקא משום הצפיפות מסביב, גם אם כרם התגבה סביבו או גדרו של פרדס.

 

ובשבעים-שמונים השנים הקצובות אין יערות, גם לא פרדסים ונחלות כרם. שדרות לא תבואנה בחשבון ואף לא חורשות זעירות. במרוץ הבלתי מתפשר – נמס גם הנוף המיוער ביותר והיה לאין: נשפל ההר ורמה הבקעה, מתפורר הכרם והריהו עוללות עוללות. כי אז יש להתמודד, והתמודדויות הן בודדות מטבען, בנקודה הפנימית, האמיתית והעמוקה ביותר שלהן. ויש להתנחם בכוחות העולים מתוך השורשים, ולעלוץ בלב הומה אל מול האופק המהדהד.

 

והאדם – רק עץ השדה הוא.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")