יש גם בלונדון – לחיות בארץ זרה

 

לא אוהבת את לונדון, לא אוהבת! אני מצידי הייתי מוכנה להשתמש אף בלשון חריפה יותר, אך מפני כבודו של יואל אני לא עושה זאת. לא אוהבת את העיר האפורה הזאת. אני לא מצליחה להתרגל לערפל המתעלף על הבתים, לא מסוגלת להחזיר חיוך לאנשים המחייכים לעברי בצביעות מנומסת. ‘פליז’ ו’ת’נק יו’, זה מה שכולם יודעים פה להגיד, אבל זה כל כך חיצוני ולא מחייב.

 

לא אוהבת את הבתים הקטנים בני שניים עד שלושה דיירים, המחוברים כולם בשורה ארוכה עד סופו של הרחוב. איזו צורת מגורים מגוחכת, לכל דירה שני כיווני אוויר בלבד, ולפחות חדר או שניים בלי חלונות, שלא לדבר על המחנק! והדירה, מזכירה יותר רכבת בעלת קרונות ארוכים, כל כך צרה ומוזרה. אפילו תריסים נורמאליים אין כאן, ואם אני רוצה לנוח באמצע היום ומייחלת לחושך מוחלט, אני צריכה להסתפק ב’שדיידָס’, רצועות דקות עשויות חומר דק ומבריק המחוברות זו לזו בחוט, והמרחק ביניהן לבין אפלה הוא לפחות כמו המרחק מבית שמש לסטמפורד היל.

 

לא רוצה את לונדון.

 

רוצה לחזור לבית שמש, לאבא, לאמא, למלכי, ולגילה אחיותיי, לציפי ולשרה הגיסות, שהגם שלפעמים היו לי טענות לא מעטות עליהן, אך בכל זאת הכל מתגמד כעת, לעומת ההווה. לחברות, לגינת המשחקים, לדירה המוארת והמאווררת המשקיפה על צלע הר, לשמים הבהירים, חפים משמץ לענן.

 

והמכוניות, הן לא יכולות לנסוע ישר? הכל צריך להיות אצלם הפוך, אצל האנגלים האלה?!

 

פעם נשים צעירות אכולות געגועים היו כותבות מכתבים ומתנות בהם את צרותיהן להורים, לאחיות, למשפחה שנשארה רחוק. אבל היום זה כבר לא באופנה, מי כותב היום מכתבים? אפילו את הפורקן הזה אני לא יכולה להרשות לעצמי, אז אני נשארת חנוקה עם כל התחושות המתסכלות בפנים. אף אחד לא יודע מה אני באמת מרגישה. אבל נראה לי שלא קשה בכלל לנחש…

 

תמיד אמרו עלי שאני מהירת החלטה. בקניית חליפה לא הייתי זקוקה ליותר משתי דקות כדי לדעת ש’המכירה הזאת לא בשבילי’, או ‘בדיוק זה מה שחיפשתי’. כנראה התכונה החיובית הזאת הייתה עכשיו בעוכרי.

 

כשיואל ניסה לרמוז לי שקשה לו בארץ, השתדלתי לא להבין למה הוא מתכוון. "אתה תתרגל, עוד תראה", הייתי מרגיעה.

 

משפחתי אמנם כולה ישראלית שורשית, אבל אם הוא מתגעגע למנטאליות האירופית, לא חסרו חוצניקים בבית שמש. האמנתי בכל ליבי שכבר השתקענו בארץ ותקענו יתד איתן. משפחה צעירה בת שלושה ילדים: כבי בת הארבע, איציק בן השנתיים ורבע, ואסתי בת החצי שנה, עבודה מכניסה ומכובדת ליואל, מנהל קשרי חוץ במוסד חינוכי מפורסם, אני עקרת בית למופת, אמא טובה ורעיה מסורה. אז מה בכל זאת היה חסר לו בארץ, מה בכל זאת משך אותו לחזור ללונדון, עיר מולדתו?

 

דווקא הורי היו לצידו של יואל. עם כל הקושי הכרוך בפרידה, הם התייחסו לעניין בריאליות אופיינית. "אישה צריכה ללכת אחרי בעלה, ולונדון היא לא במדבר", אמרה אמא. ידעתי שהיא מדברת מתוך ניסיון. גם לה היה קשה לעזוב את בני ברק העיר השוקקת חיים, ולעבור לבית שמש המנומנמת, כדי לעמוד לצידו של אבי. ולשם מה הם עברו, בסך הכל? עזבו הכל על פי בקשתו של הרבי לייסד קהילה בוגרת בבית שמש, כזו שתרפד את המעבר לצעירים יותר.

 

"היום לטוס ללונדון זה לא סיפור יקר, וגם לא ארוך מדי", קרצה לי מלכי. תמיד הייתה היא זו שפזלה אל העולם הגדול, והנה, כמה אירוני, דווקא אני צריכה לעזוב. בעצם, מלכי התכוונה שאזמין אותה לבקר ובהזדמנות זו תוכל לחזות בחמודות לונדון. עכשיו גם יהיה לה איפה להתארח…

 

ואני היא זו שתקועה פה לבד. למה הייתי פזיזה כל כך? למה לא התעקשתי להישאר? אפשר לחשוב, מלכי הנחמדה, שבגלל שלונדון זה ‘לא סיפור יקר’, אני יכולה הרגע לעלות על מטוס בכיוון בית שמש…

 

אסתי משמיעה את קולה, אני רצה אליה. דבר אחד טוב יש לי כאן, הילדים. כשאני עסוקה עד למעלה מראשי איתם, אני קצת שוכחת את המצב, אבל רק קצת, וגם רק כשהם מעסיקים אותי. הטיפול בילדים הוא זה שעוד נותן משמעות לימים. בבית שמש לא הייתה לי בעיית משמעות. תמיד היה מעניין, תמיד היה מה לעשות ועם מי לפטפט, כאן זה אחרת.

 

עוד בוקר בלונדון. אני יושבת למטה וממתינה עם כבי להסעה, לידי יושב איציק ואסתי מנמנמת בעגלה. מסביבי יושבות כמה שכנות על גדר האבנים המקיפה את הבית, ומחכות אף הן עם זאטוטיהן. הילדים משחקים עד שיגיע האוטובוס, והאמהות מפטפטות. זוהי מעין שעה של הרפיה לפני המרוץ הגדול של היום.

 

אני מבינה כל מה שהן מדברות, אידיש דיברו גם בבית שמש, והיא השפה ששולטת כאן ברמה. לאנגלית במבטא האירופי עוד לא בדיוק הצלחתי להתרגל. הן מדברות על… בעצם, בכלל לא מעניין אותי על מה הן מדברות. אני לא אוהבת את לונדון, לא את הסגנון, לא את האנשים, לא את הבתים, לא אוהבת, לא!

 

דווקא יש אחת שמנסה כל הזמן להתקרב אלי, לקרב אותי, רייזי קוראים לה. היא מתעניינת בילדים, במשפחה, בתעסוקה שלי. אני משתדלת לענות בנימוס כי אני לא רוצה שיהיה להן על מה לרכל ברגע שכבי תעלה לאוטובוס ואני אעלה הביתה. אבל לא יותר מכך, רייזי לא תצליח לעשות ממני ‘מקרה’ של חסד, אחת שצריך לקרב אותה. אני לא מסכנה שצריכה את הטובות שלה, שתרחם עלי ולכן תשוחח איתי. היא כנראה מתפלאת, רייזי, שאני לא מתעניינת בחזרה בילדים שלה, באותה מטבע, לכן היא מספרת לי מעצמה עליהם. יש לה שתיים, שתי בנות, בת שש ובת שלוש.

 

"את יכולה לשלוח את הבת שלך אלי, שתשחק עם חני ולאה שלי אחרי הצהריים, אני גרה פה, ממול". היא מצביעה לעבר הבית שממול, בית אדום לבנים, צמוד קרקע, עם חלונות רחבים וקמורים. "לא תודה", אני מסרבת, שוב, בנימוס. כנראה שהמגורים בלונדון כבר משפיעים עלי, אוי ואבוי!

 

האופי הלונדוני הרגוע מקבל בשלוות נפש את התשובה. היא לא מנסה לשכנע, אולי כי זה נקרא חדירה לצנעת הפרט. היא רק אומרת "חבל".

 

איזה נס, הנה מגיעה ההסעה של כבי ומצילה אותי ממפגש השכנות היומי הזה. אני מלווה אותה אל המדרגות, ומנופפת לה לשלום. על הגדר עוד יושבות כמה שכנות, אני חולפת על פניהן דוחפת לפני את עגלתה של אסתי, ומבקשת מאיציק להצטרף אלי. הן כולן מהנהנות בראשיהן לעברי. אני מהנהנת בחזרה, מרשה לחיוך מזערי לעלות על פני. בכל זאת, לא נעים…

 

בבית מחכה לי הודעה במשיבון מחמותי: "תתקשרי אלי בבקשה, חיה, יש לי הצעה מעניינית בשבילך". אמרתי לה שאני לא מעוניינת לצאת לעבודה בשלב זה. התפקיד שלי הוא להיות בבית ולטפח את הילדים, מה שתמיד אהבתי, ומה שברוך השם נסיבות החיים מאפשרות לי. עדיין לא שיניתי את דעתי. ובכלל, את חמותי שתמיד הערכתי ואפילו הערצתי, אני מניחה עתה בקרן זווית. היא זו שגרמה לי לנחות בכוכב האחר הזה, מנותקת מכל משפחתי.

 

אבל אני מוכרחה להתקשר. היא יודעת שבערך בתשע מגיעה ההסעה של כבי ואז אני עולה הביתה. היא יודעת שלפני אחת עשרה, אם אני מחליטה לצאת, אין בשביל מה לצאת כי כל החנויות סגורות. היא יודעת שעכשיו אני בבית. אז למה לא יכלה לחכות עם ההודעה הדחופה שלה עד שאעלה? לא עוזרות לי כל השאלות, אני מרימה את הטלפון ומחייגת לביתה, הנמצא במרחק לא רב ממני.

 

"גיסתי היא מנהלת בית ספר, את יודעת", היא ניגשת ישר לעניין. "אחת המזכירות שלה מתעתדת לצאת לחופשה, והיא מחפשת ממלאת מקום לשישה שבועות".

 

"אבל אני בקושי יודעת את השפה", ניסיתי להתחמק. ואני בכלל לא מוכנה לעבוד לצידן של נשים לונדוניות, אני לא אוהבת את לונדון!!! את כל זאת, כמובן, אני חושבת בשקט.

 

"אין דבר, היא אומרת שתוכלי להחליף עם מזכירה אחרת שתפקידיה יותר טכניים כמו שכפול וסידור ענייני בית הספר השוטפים, לאו דווקא להיות זמינה להרים טלפונים".

 

"אבל אני לא בטוחה שזה משתלם לי מבחינה כספית, אני אצטרך לשלוח את איציק לגנון ואת אסתי לבייבי סיטר, אשאר עם כלום בסוף, וגם אעבוד שש שעות כל יום מחוץ לבית". עכשיו פלשו לתוך דברי צלילים מתריסים מעט.

 

"חיה, את בודאי זוכרת שלמילוי מקום משלמים פה מאוד טוב, ואיציק, מלכתחילה יכל מאוד ליהנות בגנון בחברת בני גילו, כך שנשאר לך רק למצוא סידור לאסתי, ובקשר לשעות, אני בטוחה שהיא תסכים שתעבדי רק ארבע שעות, היא תשמח לבוא לקראתך. כבר כמה שבועות שהיא מחפשת ממלאת מקום, ובנרות. הצעירות כולן תפוסות, ולכן חשבתי שתוכלי לקפוץ על ההצעה, ובכלל, יהודית גיסתי תשמח להתחשב בך ולבוא לקראתך".

 

נו טוב, חמותי בכל זאת נולדה בישראל ולא בלונדון…

 

סיכמנו שאדבר על כך עם יואל והורדתי את השפופרת. ידעתי שעכשיו אני אחת מול שניים, אבל אם אתעקש אצליח לנצח. ואני מתכוננת להתעקש, שיהיה ברור לכולם.

 

לקראת שתיים עשרה בצהריים דפקו על הדלת שלי. דלת הכניסה הראשית לבניין נעולה תמיד ונפתחת בעזרת אינטרקום או מנעול מקודד. אם כן, הנוקש חייב להיות מישהו מבפנים.

 

"סליחה שאני מפריעה, מיסיס גולדמן", אמרה שבי שטיינברג, שכנתי מהקומה מתחתיי.

 

"חיה", אמרתי לה, למה עוד אני צריכה להתרגל? בעצם, אדון אותה לכף זכות: על הדלת מופיע שלט עם שם משפחתנו, ואת עצמי בשמי הפרטי מעולם לא טרחתי להציג בפניה, בושות. את שמה שמעתי באחת ההתקהלויות של הבוקר, אז זיכרון טוב יש לי.

 

"נתקעתי בבעיה דחופה ואני מחפשת פתרון. אני מרכזת אזורית של ארגון הדואג לארוחות חמות לחולים המאושפזים בבתי חולים ולמלוויהם. מתנדבת אחת שלי שמבשלת כל יום רביעי שתי מנות, ‘נתקעה’ בעצמה עם ילד בבית חולים, הרגע היא התקשרה שהחליטו לאשפז אותו והיא נשארת בינתיים לידו. אחותי וגיסותיי כמו גם השכנות, כולן משולבות בתורנות במשך ימי השבוע, וקשה לי לפנות אליהן להוסיף עוד שתי מנות. בפרט כשיש כאלה המבשלות בדרך כלל יותר, תוכלי בבקשה להשלים לי היום באופן חד פעמי?"

 

כבר בתחילת דבריה הבנתי לאן היא חותרת, אבל הנימוס (שוב הנימוס הזה…!) מחייב להקשיב עד הסוף וחלילה לא להיכנס לתוך דברי המדבר. "אני יכולה להשלים לך היום, מיסיס…" האם באמת עשיתי את עצמי כמי שאינה זוכרת? איומה שכמותי!

 

"קראי לי שבי, זה מספיק", היא צחקה בנחמדות. התביישתי, ממש כך. למה אני חייבת להיות כזאת? כזאת מה? כזאת סנובית, עקשנית, לא מתפשרת?

 

טוב, ניחם אותי קול קטן בפנים, את נורא מסכנה, את גרה בלונדון ממש בניגוד לרצונך, את לבד, אין לך משפחה, אין לך חברות, את לא אוהבת את העיר האפורה הזו, מותר לך.

 

"פה יש מספר טלפון, זה של מיסטר לייפר, הוא רכז ההובלות. כשאת מוכנה עם המנות הארוזות, תרימי טלפון ותוך חצי שעה יצלצלו לך בפעמון. את תצטרכי להוריד לו את זה", היא הוציאה מכיס חלוקה פתק צהוב. "הצלת אותי חיה!", אמרה, ומיהרה לרדת.

 

אז עכשיו עלי לתכנן את התפריט. לפחות מעלה אחת מצאתי לעובדה שעד עכשיו הרגיזה אותי: למה צריכים לחכות עם הארוחה הבשרית עד הערב? הנה לך תשובה, חיה. שלוש שעות תמימות יש ברשותך כרגע, לתכנן, להכין, לקלוף, לאדות, לקצוץ, לבשל, לאפות… בזכות זה גם יואל והילדים יזכו היום לארוחה מפוארת עם מנת פתיחה, מנה אמצעית, מנה עיקרית עם תוספות ומנה אחרונה…

 

"אני צריכה בייבי סיטר מעשר עד שתיים ארבעה ימים בשבוע", ניגשתי בוקר אחד לרייזי, בעת שחיכינו למטה עם הילדים. "את יכולה להמליץ לי על מישהי?"

 

ברגע הראשון רייזי רק הסתכלה עלי בהפתעה. אבל מיד התעשתה וענתה לי: "יש כמה על ה’בלוק’ שלנו, שתיים מהן ממש מלאות, אבל תוכלי לפחות לנסות".

 

מה הייתי צריכה את כל זה? שוב הנמהרות שלי היא זו שהחליטה בשבילי! עכשיו אצטרך לדבר עם עוד שתיים או שלוש נשים מקומיות, שוב להציג את עצמי, להכיר חדשות, להתחיל ליצור קשרים. אני לא מוכנה לזה בשום פנים ואופן! למה התפתיתי לשכנועיו של יואל? נכון שדבריו הגיוניים לחלוטין, אני צריכה תעסוקה, הימים כאן ארוכים יותר, כבי חוזרת רק בשלוש מהגן, לאיציק כבר מותר להכיר ילדים בני גילו, ואסתי תסתדר עם מטפלת למספר שעות ביום. נכון אין לי כאן חברות, וכמעט שאין לי משפחה, ובדרך כללי אני מנקה בית שנקי ממילא והכל נכון! אבל אני לא מתכוונת להשתלב פה! וחוץ מזה, גם בארץ, בבית שמש לא עבדתי בכלל, והייתי תמיד עסוקה ומלאת סיפוק, אז למה כאן דווקא?

 

"כשהילדות תסענה אכנס הביתה ואביא לך את מספרי הטלפון", אמרה רייזי. מחר תשאלי אותי רייזי אם הסתדרתי, ואני לא אוכל לסגת ולומר לך שבסוף אני לא צריכה. אני נסחפת ומרשה לעצמי להיות מובלת ונשלטת ביד אחרים, זה לא בסדר!

 

אתמול שוב דפקה אצלי שבי, השכנה מלמטה. "חיה, הפעם זו הצלות נפשות ממש. גיסתי מתקשרת אלי שהיא במיטה עם ‘סטרפ’ וחום גבוה, ואני צריכה שתי מנות, לא נעים לי לבקש ממך, אבל אני, איך לומר? באמת אין לי ברירה. אפשר?"

 

"היום אפשר, אבל ממחר אני מתחילה לעבוד כל יום מעשר עד שתיים", הודעתי לה.

 

"יפה מאוד, שיהיה בהצלחה". היא מאחלת.

 

"אבל", אני מוצאת את עצמי מתחילה לומר משהו שבכלל לא תכננתי, ובכלל לא התכוונתי לומר, "בימי ראשון את יכולה לקחת אותי בחשבון, כן, כל יום ראשון, אז אני לא עובדת". זהו, כבר אין דרך חזרה. המילים נאמרו וכעת שבי יכולה לעשות בהן כל שימוש שתרצה. כי אישה נמהרת ופזיזה אמרה אותן בלי לחשוב יותר מדי…

 

* * *

 

היא תצעד מחר לעבודה, כי כך החליטו בשבילה (מי?), היא תתחיל להכיר, להתנסות, להתרגל, ואולי גם תראה שאחרי הכל, זה לא כל כך נורא, ואנשים נחמדים טובים יש גם בלונדון. היא תלמד להתמודד. ונכון שדם זה לא מים, אבל כשאין משפחה בסמוך, אפשר למצוא תחליפים דומים, לא חלילה תחליפים, לא, אבל אפשר ליצור קשרים קרובים עם חברות חדשות. היא אולי תיווכח לדעת שבסך הכל היא הענישה את עצמה כל העת.

 

וציפור קטנה, כמעט בלתי מורגשת, בתוך ליבה, מנתרת בתקווה: אולי בכל זאת היא תיחלץ מן הבועה ותתחיל לעזור לעצמה.

     

    

(מתוך "הבית שלנו")