אבן הייסורים

 

 

ילד כבן עשר הייתי, בתוככי ירושלים עיר הקודש, לפני למעלה מארבעים שנה. בתוך הנוף האנושי המגוון שקישט אז את השכונות שבתוך החומה, השתלבה דמות שברירית ורצוצה – שרה לאה, נקרא לה לצורך העניין.

 

הייתה זו נפש שחוותה על בשרה את אימי מאורעות מלחמת העולם השנייה, ומאז לא שבה אל עצמה. התגוללה בין משפחות ירושלים, מבית אל בית, כשבפיה רק טענות. שפכה קיתונות של רותחין על כל הסובבים אותה, והתקשתה להתמודד עם משא החיים שנגזר עליה לשאת. כאשר הייתה שרה לאה מגיעה מאי שם, היו הילדים מתקבצים לקראתה, והיא – צועקת ורוטנת עליהם, כשזעמה רק הולך ומתגבר.

 

בשעות הצהריים, היו כמה יהודים רחמנים שאספו אותה אל ביתם והעניקו לה ארוחה חמה ומפייסת, אך גם שם לא נחה דעתה והייתה משמיעה בקול את היללה המרה של כאב הכבשנים, ועל כך שכבר לא תדע בחייה יום טוב.

 

אימי ע"ה, אף היא מפליטות המלחמה, הייתה עורכת לפניה שולחן במילים טובות, ושרה לאה השיבה בבכי שאין בו דמעה או יבבה, אבל המון רוגז וטענות על האוכל, על הילדים המרעישים, על מזג האוויר… ועל כל העולם שחשך עליה.

 

אמא לא השיבה, היא ספגה את הצלקת האומללה ששתתה אל מולה במכאוב – בסבלנות ובשתיקה, כשאר בני ירושלים בעלי הנפש האצילה, שידעו להבין לאנחתו של הזולת ולהיות לה כלי קיבול של נחמה.

 

ואני, ילד בן עשר, רוח שובבות הייתה בי, למרות שכבר התקרבתי לגיל מצוות. חזרתי מן הלימודים ב’חיידר’ בסערת נעורים, והנה… שרה לאה מולי, יושבת בתוך הבית שלנו, מנופפת באצבע שלה על כולם ו… צועקת.

 

בשבילי הייתה זו שעת שעשועים, התחלתי לענות לה, לצעוק עליה. שרה לאה החלה לרדוף אחרי בזעם. כשהצלחתי לחמוק ממנה, וזה לא היה קשה בכלל, היא לקחה כפות ומזלגות שהיו על השולחן והחלה להשליך אותם עלי, ואני, טיפש, צוחק ומשתעשע במעמד האיום הזה, משל הייתי בעיצומם של משחקי ילדים הנהנים ומשתעשעים. הורי ובני משפחתי היו גוערים בי, הוזהרתי ונענשתי, אך לא ויתרתי על ההזדמנות שנזדמנה לי – להראות עליונות והצלחה מול אישה קשת יום זו.

 

לא פעם הצלחתי להוציא את שרה לאה מכליה, עד כדי כך שפעם אחת היא תפסה כסא והרימה אותו כדי לזרוק עלי, ופעם אחרת כמעט והפכה עלי את כל השולחן, אלא שהצלחתי להימלט מהבית בקול צחוק וקלות ראש. או אז היא נכנסה פנימה עם מלמולים בינה לבין קונה, עם הרבה ‘איחולים’ קשים על ראשי.

 

…ורוח הקודש מצווחת ואומרת: "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים" (שמות כב, כו). ובאש המילים הללו, דברי אלוקים חיים ומלך עולם, הייתי משחק בטיפשותי…

 

לימים נפטרה שרה לאה לבית עולמה, כאשר בני ירושלים מלווים אותה למנוחת עולמים. בהלווייתה זעק גבאי הצדקה המפורסם, רבי דוד לייב שוורץ זצ"ל, שהינו מבקש מחילה בשם כל ישראל.

 

חלפו הימים מאז. מסלול החיים אשר בחר לי השם יתברך המשיך במתכונתו והגעתי לגיל מצוות. כעבור מספר שנים אף לחופה והקמתי בית בישראל. שגרה של ברכת שמים העבירה אותי מיום אל יום, מחודש אל חודש ומשנה אל שנה. משנות השלושים עברתי אל הארבעים ואל החמישים. חולף על פני המטלות אשר בחר לי השם יתברך בחיי. זכרה של שרה לאה שקע אי שם בין שלל זיכרונות הילדות שאינם מעלים ואינם מורידים.

 

אולם, כיהודים מאמינים בני מאמינים, בך השם – אשר "אתה זוכר מעשי עולם ופוקד כל יצורי קדם, לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית, כי אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך. הכל גלוי וידוע לפניך ה’ אלוקינו, צופה ומביט עד סוף כל הדורות".

 

כמו סופה המגיחה ובאה ומבלבלת הכל והופכת עולם על פיו, כך החלה תקופה קשה לעבור על ביתי, לפתע פתאום, גזרת שמים, אשתי חלתה במחלה הקשה ולאחר תקופת סבל וייסורים נפטרה לבית עולמה, והיא בקושי בת חמישים. נותרתי לבדי, כאוב ותוהה.

 

נסתרות הן דרכי השם, אין איתנו יודע עד מה. כל מה שהרחמן עושה – לטובה הוא עושה. לא אנו, הקטנים והדלים, יש בידינו לקשר עניינים אלה לאלה. אולם יש גם את האנשים הפשוטים שבישראל החשים כי ליבם אומר להם משהו. ושם, בצפונות מעמקי הלב, ישנה נקודה טהורה ואמיתית שלא כבתה ולא התכערה, מקום משכן האמת הטהורה.

 

כתוב באיוב: "אכן רוח היא באנוש ונשמת שד"י תבינם" (לב, ח), ומבאר המלבי"ם: "החכמה לא תיקח התחלותיה מן החוש והניסיון, רק דעות התבונה צפונים ברוח האדם, ונמצא ברוח האדם אמתיות הטבועות בקרבו ברוח אלוקים, נחלה הם לו מצד שורש נפשו, וגם הצעיר לימים ישאב מים ממקור רוחו ברוח ה’ עליו… רוח נאצל ממרום, נטוע בו ממקור נשמתו… הנשמה שהיא חלק אלוקי ממעל – היא תשפיע את הבינה על האדם, שבה יבינו את האמתיות ויוציאו דבר מדבר…"

 

היה זה לאחר חודשים אחדים מאז התאלמנתי, כאשר הבזיקה בי המחשבה הבאה: הרי שמה של אותה אישה אומללה בה התעללתי במשך ילדותי ונערותי והוספתי כאב על כאביה, הוא שרה לאה והוא גם שמה של אשתי המנוחה.

 

אמנם זו הייתה מחשבה סתמית, אבל אני – כדרכם של הבריות, המכירים בכך שאין להם עסק בנסתרות, ניסיתי להתאזר ולשמור על קור רוח. ניסיתי בכל כוחי להסיר את המחשבה מנגד עיני. נו, ואם השמות זהים?! וגם אם יש בזה רמז, הרי שכבר עשיתי את מה שעשיתי ונענשתי על כך, מה אוכל עכשיו לעשות לאחר שאירע כבר מה שאירע?

 

הפליא אותי הדבר איך לא שמתי לב לכך כבר מיום נישואי ועד היום, הרי צמד המילים הללו "שרה לאה" היה לשם דבר בילדותי, איך יכול להיות שלא נזכרתי בו במהלך השנים, שם זהה ומוכר לי כל כך משובבות הילדות??

 

ביקשתי להתנער ולהמשיך בדרך חיי, דרך ללא אור, אך דימוי השמות הוסיף לנסר בתוכי ללא רחם.

 

מספר שבועות חלפי עלי מאותו יום. היה זה בעיצומו של יום השבת, כאשר חשתי פתאום כאבים עזים שלא ניתנים לתיאור כלל. בקושי יכולתי לזוז מרוב ייסורים. במאמצים קשים דידיתי לעבר תחנת "עזר מציון" הקרובה אל ביתי, שם התברר לי כי ככל הנראה יש לי אבן בכליה והיא הגורמת להתקפת כאבים זו.

 

התאשפזתי לשם בדיקות וצילומים, ולאחר שהתברר ונראה בבירור בצילומי הסי.טי., הוחלט כי יש לבצע ניתוח לשם הוצאת האבן. נקבע לי תור לניתוח, ובתוך כדי הכנות ובדיקות, החלו להציף אותי מחשבות כי מה שעובר עלי זה מפני שלא תיקנתי את המעוות מימי הנעורים. אמנם את הנעשה אין להשיב, אך עלי לברר במה יש בידי להסיר ממני את חרון האף שקצבה תורתנו הקדוש לזה המייסר ומענה אלמנה. מי יודע, אולי נשמתה תובעת את עלבונה, אף שחלפו כבר עשרות שנים, וכעת עלי לתקן זאת… הרי ידוע מאמר צדיקים ש’אין אדם יכול לקלקל יותר מכפי שיכול לתקן’, אם כך – הלוואי ועוד ניתנה לי האפשרות לתקן.

 

פניתי במבוכה רבה לרב שלי וסיפרתי לו בבושה על מעללי ילדותי. הצבתי את הדברים אל מול הסבל של השנה האחרונה ואת מה שעובר עלי כעת. סיפרתי לו על המחשבה המנקרת בי על אודות דימוי השמות, ושאלתי האם יש ממש במחשבות אלה, ואכן עלי לתקן דבר מה, ואם כן – כיצד אעשה זאת, או שעלי להמשיך במשא הסבל והמועקה שעובר עלי מבלי לקשר בין הדברים?!

 

הרב שמע את הדברים ברצינות רבה, ואמר לי שאין ספק בדבר. אכן יש דברים בגו. תחושות ליבי אמת הן ולא סתם התעוררו בי. מן הראוי היה שאעלה על קברה של שרה לאה לבקש מחילה, אולם מכיוון שאני כהן, עלי להדליק נר לזכרה במשך שבעה ימים, והלוואי ויועיל הדבר.

 

שבתי אל ביתי הריק, הדלקתי נר גדול לזכרה, ובתוך כך ניצבתי מבויש ונכלם מול "זוכר כל הנשכחות", בורא עולם. אמרתי בפה מלא שאני מבקש סליחה ומחילה מנשמתה של האישה המנוחה שרה לאה, ועל כל מה שעוללתי לה בילדותי. הייתי נער, וכעת אני מתחרט בלב נשבר.

 

הנר דלק בביתי במשך שבעה ימים ושבעה לילות. הלב שלי נטהר בתשובה שלמה לאלוקים. לא חדלתי מלשפוך ליבי בפני השם יתברך, שינקה ויטהר אותי מהחטא הזה של פגיעה ביהודי, חטא הרובץ עלי יותר מארבעים שנה וכרוך על עקבי. הרי כבר פסק הרמב"ם ש"אפילו הקריב כל אילני נביות, אין מתכפר לו ולא נמחל לו – עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו", ורק בורא כל הנשמות יוכל לפעול עבורי את המחילה המיוחלת.

 

בכל הזמן הזה התבוננתי ואז התחלתי להבין, כי מקור הפגיעה נבע מנקודת התנשאות על אותה נפש אומללה, מתוך תחושה מופרכת שאני – ראוי יותר ממנה. יחסו של פוגע המשתרר על נפגע – מעיד על תחושתו הפנימית כי אין לנפגע כל ערך, הנפגע דומה בעיניו כפיסת נייר שהושלכה לאשפה, מי ומה היא בכלל?! למי היא בכלל מועילה?! אולם עתה הבנתי כי אין ממש בהרהורי ילדות אלה, האמת ברורה: שאין תחת השמש בריה אחת מיותרת! גם זו הנראית כך, אין בעולם אנשים שהולכים פה ללא סיבה, אם נתן להם הקב"ה חיים והוא מוליך אותם על אדמת העולם – בודאי שיש משמעות לחייהם וטעם לקיומם! הפתי המתייהר עליהם בלעג וגיחוך – הוא הוא חסר הערך הראוי להיות נדחה מכל.

 

הימים עברו והחלו להתקרב אל יום הניתוח, ואני תפילה לבורא עולם שיצליח את דרכי וישלח לי רפואה שלמה. הגעתי אל הניתוח כשאני בצום, כפי הנדרש. נעשו כל ההכנות הדרושות לשם הניתוח, ואמורים היו לקחת אותי אל חדר הניתוחים.

 

אלא, שלפתע מגיע המנתח ואומר לי שלאחר התייעצות עם רופאים מומחים הוחלט לבצע בי צילום חוזר של סי.טי., כדי לוודא את מראה האבן בכליה. כמובן שהגבתי בקוצר רוח ובטענות: הרי יש כבר בידיכם צילומים קודמים, בהם נראית האבן בגדול ובבירור, למה לעכב את הניתוח?!

 

לקחו אותי לצילום. כעבור זמן מה התקרב אלי המנתח ואמר לי בקול נרגש: "קום, לך הביתה, אין לך אבן בכליה, היא התנקתה מגופך ואיננה". בהיתי בו בתדהמה ובצילום החדש שהראה כי הכליה נקייה. אמנם יש בה צללית כהה, משהו שנראה כמו שארית אבן קטנה, אך אינה מסבה כאבים ואינה עלולה לגרום להתקפה כמו שהייתה לי. ניתן לטפל בה עם כדורים. אין צורך בניתוח מכאיב!

 

השוויתי את הצילומים שהיו בתיק שהבאתי איתי: בראשונים נראית האבן כפי שהיא, ובאחרון איננה. נרגש ונדהם קמתי והלכתי לאכול משהו, ומשם אל הרב שלי כדי לספר לו את כל מה שקרה.

 

האבן המייסרת נגולה ממני, וכמו ילד קטן מחיתי את הדמעות, אחרי שאביו הוכיחו, ופתחתי דף חדש בחיי. כי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

 

   

(מתוך "נפלאותיו לבני אדם")