החיים הטובים – חלק ב

מה שאין כן, הוא אדם העושה "חשבון

    

  

במאמר הקודם למדנו, כיצד על ידי היסוד ש"אין ייסורים ללא עוון" האדם יכול לחיות חיי בטחון ושמחה, והתעלות רוחנית, משום שיודע שכל מה שקורה לו – הכל בא לרמז לו שעליו לתקן דבר מה בחייו, והוא יודע שהדבר שמרמזים לו עליו הוא דבר שיש בידו לתקנו ושכשיתקנו, מיד יסורו ממנו הייסורים, עיין שם היטב.

 

ובאמת, זוהי רחמנות שאין כמוה כשהבורא מרמז לאדם מה עליו לתקן. וכי האדם רוצה לחיות כל ימיו בטעות? אדרבה, כל תענוגו צריך להיות רק ממה שמרמזים לו משמים על הטעויות שלו, וכך הוא מתקדם ברוחניות ומשפר עוד דבר ועוד דבר. לכן, כל בר דעת שרואה שיש לו ייסורים, עליו להודות מאוד לבורא המעמיד אותו על טעותו, וכאשר ניגש לעשות חשבון נפש הוא אינו חושב כלל על הייסורים, אם יסורו ממנו או לא, כי רק דבר אחד מעניין אותו: מהי האמת? היכן הוא טועה? ואדם כזה בודאי מוצא מה עליו לתקן, כי זהו כל רצונו – לדעת מה עליו לתקן – ו"בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכין אותו".

 

מה שאין כן, הוא אדם העושה "חשבון נפש" רק כדי להיפטר מהייסורים. כלומר, לא אכפת לו שהוא טועה ולא אכפת לו לחיות בשקר. הוא רק רוצה שקט ושיעזבו אותו כבר הייסורים, ובשביל זה הוא "מוכן" גם לעשות תשובה. במצב כזה, יקשה עליו מאוד למצוא מה הוא לתקן, משום שהוא לא מעוניין באמת לתקן את חייו ולהסתכל על תכליתו.

 

לכן רואים שישנם אנשים, שלמרות כל ההתבודדות שהם עושים, הדינים רק מתגברים עליהם ר"ל, כי הם למעשה רוצים שה’ יוותר להם. זהו פגם גדול מאוד, ועל זה אמרו חז"ל: כל האומר הקדוש-ברוך-הוא וותרן – יוותרו מעיו, ר"ל. וזה משום, שלומר שהקדוש-ברוך-הוא וותרן, פירושו לומר שהוא אכזרי ח"ו, על דרך משל: ילד שרוצה לאכול רק שוקולד כל היום ואביו מוותר לו, האם אב זה הוא רחמן? לא ולא, הוא אכזרי! מכיוון שמניח לילדו להזיק לעצמו. כך, אם הקדוש-ברוך-הוא יוותר לאדם ויניח לו להישאר בטעותו, האם זו רחמנות? לא. זו אכזריות להניח את האדם להעביר את חייו בטעות, ובסופו של דבר להגיע לעולם האמת, ושם יצטרך להתמודד עם האמת שהכחיש במשך שנות חייו…

 

לכן, עונשו של האומר שה’ הוא וותרן, הוא במעיו, מידה כנגד מידה, כי המעיים הם מקום הרחמים, כמובא באדרא רבא, וכמובא בפסוק: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי-מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל-כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם-יְהוָה". (ירמיהו לא). אותו אדם, שעשה מידותיו של הבורא אכזרי ח"ו, מרמזים לו על כך במעיים, ששם שורים הרחמים, ומאחר והוא פגם ברחמים נפגעים מעיו.

 

ועתה, אם הגענו למסקנה שמי שהוא בר דעת, אזח הוא שמח בייסורים, בודאי ובודאי שהוא לא מחכה לייסורים שיבואו, אלא מקדים ועושה חשבון נפש ותשובה בכל יום. אדם שלא עושה כן, הרי הוא סותר את עצמו:  מצד אחד – הוא רוצה את האמת, ורוצה לתקן את עצמו כבר בעולם הזה ולא לחכות לעולם הבא כדי לראות שהוא טעה, והוא יודע שאין ייסורים ללא עוון, ומאמין שה’ לא וותרן. ומצד שני – הוא מחכה לקבל "מכות" בשביל לעשות תשובה… למה? למה לו לחכות עד שיקבל מכות, לעורר אותו מלמעלה? הרי כתבנו במאמרים הקודמים את המשל של האסיר ששר המשפטים נותן לו אפשרות לשפוט את עצמו, ואז לא ישפטו אותו בבית הדין. כך האדם ששופט את עצמו – אין שום סיבה לתת לו ייסורים, וזו בעצמה נקודת בטחון עצומה, שאכן יש לאדם דרך לחיות חיים יפים, בלא שישפטו אותו כלל מלמעלה, משום שהוא שופט את עצמו.

 

כל אדם צריך להיות אמיתי: האם הוא יכול לחיות חיים ללא חטא? הלא יש לנו קבלה מרבי נתן, שאמר: בכל מקום שאני רואה חסרון, אני רואה חסרון תפילה… והאדם יודע היטב ששמירת העיניים שלו היא לא כמו של יוסף הצדיק, והמידות שלו הן לא כמו של ה"חפץ חיים", והתמדתו בתורה היא לא כמו של הגאון מוילנא. לכן ברור, שעד שהאדם ירבה בתפילה על כל חסרונותיו, בודאי לא יוכל ללכת לו כסדר, והוא יטעה "על ימין ועל שמאל", ומאחר ויש כלל האומר שה’ יתברך הוא לא וותרן, אם כן, כל זמן שיש לאדם חסרונות – יש גם מכות….

 

על זה כתבנו, בספר "בגן האמונה המבואר", שהקדוש-ברוך-הוא אומר לאדם: בני! לבקש ממך שלא לחטוא בכלל – אני יודע היטב שאתה לא מסוגל. אבל לבקש ממך, שעל כל פעם שחטאת תעשה תשובה – לזה אתה כן מסוגל. לכן, כאשר האדם שופט את עצמו בכל יום, אזי אפילו שלא הספיק להתפלל על הכל ולשפוט את עצמו על הכל, זה כבר ממתיק מעליו את כל הדינים. והנה, שוב פעם אנחנו מגיעים למסקנה – שיש דרך לאדם לחיות חיים טובים ויפים על ידי היסוד ש"אין ייסורים ללא עוון", כי כשיעשה תשובה בכל יום – בודאי לא יהיו לו ייסורים.

 

והנה, גם מי שהגיע איתנו עד הלום בשלום, יתכן שיטעה בהבנה כיצד לשפוט את עצמו, ויבוא לשיבושים קשים במשפט ששופט את עצמו, ולא יצליח להמתיק את הדינים, ושוב ימצא את עצמו בלי החיים הטובים שהתורה מבטיחה לו… לכן, מה שנותר עכשיו הוא לסביר מהו משפט נכון.

 

צריכים לדעת, שעיקר המשפט – הוא לברר מהי האמת! כי בלא שיהיה לאדם חשבון נפש לברר מהי האמת ומהו השקר, מה הוא עשה כראוי ומה הוא לא עשה כראוי וכו’, הוא בודאי יטעה ויחשוב על הרבה מאותם דברים שהוא עשה לא כראוי, שהם האמת, וכך היה ראוי לנהוג. כגון, שיחשוב שטוב שכעס על פלוני, וטוב שהעיר לאשתו וכו’. זאת, משום שבדברים המטושטשים, דהיינו אותן מצוות שהיצר הרע מבלבל את האדם בהן כגון, שמירת עיניים, לשון הרע, זלזול בבני אדם וכדומה, בודאי הוא יטעה, ואפילו בדברים ברורים גם בהם יש ליצר הרע דרכים לבלבל את האדם, שיחשוב שהוא בסדר בהם, כי שנה וחטא – נעשית לו כהיתר, והאדם קרוב אצל עצמו.

 

לכן, כל זמן שהאדם לא שופט את עצמו, ומברר: כך וכך האמת, וכך וכך הוא שקר, בודאי הוא יטעה. לכן המשפט נקרא: עמודא דאמצעותא – מידת אמת. וזהו כל רצונו של הבורא מהאדם – שיברר את האמת ויודה על האמת, שירגיש היטב שטעה ויבין שבאמת לא היה צריך לעשות דבר זה או אחר, וכמו שמובן מלשון רבינו בתורה קס"ט:" וּלְהַמְתִּיק הַדִּין, הוּא עַל-יְדֵי שֶׁהָאָדָם דָּן אֶת עַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ עַל כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶה יָדִין וְיִשְׁפּט בְּעַצְמוֹ אֶת עַצְמוֹ עַל כָּל דָּבָר, אִם כָּךְ רָאוּי לוֹ לַעֲשׂוֹת…"

 

ואחרי שהודה על האמת שטעה, ישתדל להגיע לידי חרטה, ובודאי אדם שמבין ומרגיש היטב שטעה הרי שהוא מצטער על כך באמת, ואפילו כשיודע שבזמן הניסיון זה מה שהוא היה מסוגל לעשות, אבל סוף כל סוף הוא לא עשה מה שצריך לעשות על פי האמת,ועל זה צריך שיתוודה ויבקש סליחה על מה שעשה נגד ה’, והעיקר, שיבין שזו טעות לנהוג כך, ויקבל על עצמו לתקן את הטעות. וכך, ככל שיברר לעצמו בצורה ברורה יותר שמה שנהג עד עתה היה שקר, כך תהיה החרטה שירגיש גדולה יותר, וכך גדול יותר יהיה הכוח שלו לתקן את הדרוש תיקון.

 

במאמר הבא נמשיך, אי"ה, לבאר עוד יותר את דרך המשפט הנכונה.