מאחורי המסך הכל בהיר

 

 

הנקודה המרכזית בחיים היא חשבון הנפש. הרי כל אדם יש לו עסק פרטי. ובעסק הזה יש לו כל מיני מחלקות. יש מחלקה של פה, מחלקת אוזניים, גרון, עיניים. וכמו בכל עסק צריכים לאסוף את כל הפועלים בסוף השנה ולעשות חשבון נפש. לראות יחד עם הרואה חשבון מה היו ההכנסות של השנה, מה היו ההוצאות, מהו המאזן השנתי. האם עשינו דברים טובים או לא? האם פעלנו נכון? אחר כך כבר נדע מה לתקן, אבל לפחות בהתחלה נדע כמה יש לנו.

 

כדי לעשות חשבון מדויק אנחנו צרכים בהירות, בהירות אמיתית, בהירות במחשבה. אנחנו צריכים שתהיה לנו שלווה. להירגע מהמרוצה של החיים, לעצור את כל הפעולות ואת כל המחשבות המעשיות ולהתחיל להתמקד בחשבון הזה. "על כן יאמרו המושלים באו חשבון", אמרו חז"ל: אלו המושלים ביצרם כדי לעשות חשבון הנפש.

 

חודש אלול הוא למעשה התמצית והתרכיז הנפלא הזה של כל השנה, של העבודה שלנו כל השנה. בעצם אנחנו צריכים בכל יום, בסוף היום, לעמוד ולראות מהו המאזן היומי שלנו. ואם לא כל יום אז לפחות פעם בשנה.

 

איך עושים חשבון נפש?

 

קודם כל צריך לברר את הטוב מן הרע. גם אחרי שהאדם זוכה שכבר נתברר אצלו מהו הטוב ומהו הרע. גם אחרי שאדם זכה לדעת שהטוב הוא הבורא, שהטוב הוא רצון הבורא – קיום המצוות, לימוד התורה הקדושה, אמונת עבודת השם. גם אחרי שזה ברור, עדיין אנחנו צריכים לעשות חשבון איפה אנחנו עומדים עם הטוב והרע. לפעמים אנחנו קוראים לרע טוב ולטוב רע. אולי לכעס אנחנו קוראים "ריתחא דאורייתא" ומרמים את עצמנו שעבירה היא מצווה. אולי לענווה אמיתית אנחנו קוראים תמימות מטופשת, ומרמים את עצמנו שמצווה היא עבירה. על כן אנו צריכים לברר היטב היטב את הדרך הנכונה, ואנחנו צריכים לדבר הזה הרבה הרבה סייעתא דשמיא.

 

יש טוב המעורב בתוך הרע, ויש רע שמעורב בתוך הטוב, ישנם הררים של ספקות על כל צעד ושעל גם ברוחניות וגם בגשמיות, כמו שכל אחד מאיתנו יודע. ואנחנו מוכרחים תמיד לשבור מסך של חושך לפני שזוכים לאור, כי אין שום אור שלא מכסה עליו חושך, כמו שכתוב בלשון הזוהר: "לית נהורא אלא ההוא דנפק מגו חשוכא" – אין אור אלא זה היוצא מתוך החושך שכיסה עליו.

 

כמו כן יש ספקות שמסתירות מאיתנו את אור האמת, את הדרך הנכונה, את העצה הטובה. פעם נדמית האמת לשקר ופעם נדמה השקר לאמת. העולם מלא וגדוש בספקות ובתהיות ואי-וודאויות, כל דור לפי בחינתו, לפי תיקונו, וכל אחד ואחד בפרטיות לפי שורש נשמתו, לפי אחיזת הרע שבו.  ובכן, זה בעצם התפקיד שלנו בחשבון הנפש הזה שדיברנו בתחילה – להתחיל קצת להבהיר, קצת להפריד בין הרע והטוב.

 

כתוב בתורה: "ראה, אנכי נותן לפניך את הברכה והקללה. ונתתי את הברכה על הר עיבל והקללה על הר גריזים". למה צריכים שניהם להיות כל אחד בהר נפרד? הרי אפשר לתת את כולם בהר אחד, גם את הברכה וגם את הקללה. אבל אם נשים אותם יחד הם יהיו קרובים מידי, דומים מידי. ואז הקללה יכולה להתחפש לברכה והברכה יכולה להיראות קללה.

 

בכל מקרה חשוב לדעת שהבירור הזה בין טוב לרע זה לא דבר שקורה ביום אחד. זה תהליך איטי. זה לוקח זמן. צריך להזדכך כדי לקבל עיניים, כדי לקבל הבחנה כל פעם טובה ומדויקת יותר ויותר. צריך הרבה המתנה ולכן "הבא להיטהר מסייעים לו, ואומרים לו המתן". המתנה זה בלי לחץ, המתנה זה בלי מתח מתי כבר נגיע לסוף. המתנה יכולה להיות גם רגיעה, שלווה פנימית. מתוך השלווה הזאת אפשר להתחיל לברר את הפסולת שעולה למעלה. כמו כוס של מים שהפסולת עולה למעלה. כשהמים גועשים הכל מעורבב ביחד, אבל כשהמים נחים ושקטים הפסולת יורדת למטה ומצטברת במקום אחד, או שהיא עולה למעלה והמים למטה. כשיש שלווה יש בירור. כשיש בלגאן במוח אי אפשר לברר כלום, כשרצים ממקום מקום, מעניין לעניין, אי אפשר לשים לב מה באמת קורה.

 

באותו אופן – כשצריך לתת למישהו זריקה, אם הוא עושה שריר או זז או נע, אי אפשר לעשות לו את הזריקה. צריכים לנוח במקום אחד.

 

משאת נפשו של כל אחד ואחד כל ימי חייו צריכה להיות השאיפה לבהירות. וצריך לשמוח ולהודות לקדוש-ברוך-הוא על כל בהירות שאדם זכה לה וקנה בעולם הזה. כשהאדם זוכה ולומד גמרא ומגיע לאיזו בהירות והבנה בדברי הגמרא – זו זכייה גדולה עבורו, כי עכשיו הגמרא מאירה פניה אליו והוא מבין היטב את הקושיא ואת התירוץ. גם זה נקרא בירור שהוא זכה לברר בזה העולם, וזה חלק מהתיקון הכללי שלו ושל כל העולמות התלויים בו לנצח.

 

וכך זה בכל דבר בתורה, בגמרא, במשניות, בחומש, ברש"י, באיזה לימוד שהאדם לומד בנגלה או בנסתר, בספרי מוסר וחסידות, בהשקפה בדברי אגדה. אפילו באמירת תהלים כשמתברר אצלו פשט הפסוק, ומכל שכן בדבר הלכה שנתבררה אצלו ההלכה על בוריה. גם כשהמוח שלו מתרומם על ידי בהירות במידה טובה או הרגשה בגנות של מידה רעה, גם כשמתבהר לאדם דבר כזה זה נקרא בירור גדול, זה נקרא התקרבות. הוא זוכה להתקרבות גדולה לבורא וזה תיקון נצחי שלא יאבד ממנו לעולם. וזאת צריכה להיות השאיפה – לרכוש ולקנות בהירות.

 

הכרתי יהודי אחד, בעל תשובה, שבסך הכל כמה שנים אחרי הצבא עסק בתורה. יום אחד הוא נכנס לביתו והיה שמח מאוד ואשתו שאלה אותו: "מדוע אתה שמח, בעלי היקר?" השיב לה:  "אני שמח כי היום זכיתי להבין את הגמרא". השיבה אשתו: "וכי בכל יום אתה לא לומד? מה קרה דווקא היום?" והוא משיב: "כן בוודאי, אבל זוהי גמרא שהורדתי עליה הרבה דמעות שאזכה להבין אותה, והיום זכיתי להבין. לכן אני שמח. זכיתי לבהירות כזו מיוחדת, בהירות שנקנית בדמים". אותו יהודי,  גדולי הדור אמרו עליו, שמה שהוא השיג בשנים מעטות אדם אחר היה צריך אולי שבעים שנה כדי להשיג . כל לימוד שהוא למד מיד נכנס לתוך ליבו.

 

וצריך לדעת שאפילו תנועה, שאדם מרים את עיניו לשמים. כל תנועה וכל דיבור וכל אות שהאדם מוציא מפיו בקדושה – הוא יקר מאד, הוא מקדם את האדם לעוד בהירות, לעוד זכות באמונה הקדושה. וכשהכל זך אין חיכוך עם העולם, אין כל כך התנגדות, אין כל כך מרירות.

 

זה כמו חללית שעולה לשמים. כל עוד היא נמצאת בתוך האטמוספרה יש לה חיכוך, והחיכוך הזה מונע ממנה להתקדם מהר. היא צריכה כוחות עצומים כדי להתנתק מכוח החיכוך הזה, וברגע שהיא עוברת את האטמוספרה – שם התנועה כבר הרבה יותר מהירה, הרבה יותר פשוטה, פחות כוחות צריכים להפעיל כדי להתקדם הלאה.

 

כך גם אצל לב האדם. האדם הוא מלא אלוקות. "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי". ברגע שמסירים מן הלב את המכסה של האי- בהירות, של הבלבול, של הערפול. ברגע שיש בהירות, אז המחשבה עולה מיד למעלה למעלה למעלה, והאדם יכול להתקדם הלאה הלאה.

     

    

(מתוך אתר "לב הדברים")