ממש ברגע האחרון

 

 

מכירים את האנשים שתמיד צריך לחכות להם? שמחכים תמיד לרגע האחרון ושידחו כל משימה כמה שרק אפשר?

 

כמה שתגידו להם להיות מאורגנים ולהתכונן מראש ותזהירו אותם שאם הם יחכו לרגע האחרון הם עלולים לאחר או להפסיד, כלום לא יעזור לכם! הם תמיד ימשכו את הזמן, יכנסו ללחץ ברגע האחרון, ילחיצו את כל מי שנמצא סביבם ואז יתחילו לתפקד. לפעמים הם יספיקו הכל לא פחות טוב מאחרים, ולפעמים לא, כאשר תחושת הקושי היא בעיקר נחלתו של מי שחי לידם.

 

תופעה זו נקראת בשם דחיינות. היא מגלמת בתוכה את הקושי להתחיל במשימה כלשהי. אנחנו מוצאים את הדחיינות סביב קשת רבה של משימות: סידור וארגון הבית, ביצוע תשלומים, הכנת עבודות עיוניות, קטלוג של ניירת, בישול, אפילו בנושאים שקשורים לשמירה על קשרים חברתיים, יציאה לחופש ומשחק.

 

דחיינות יכולה לנבוע מכמה סיבות. הכרות עם הגורמים השונים והסיבות לה מאפשרים מציאת פתרונות ודרכי התמודדות אישיים.

 

 

עד כמה שזה נשמע מוזר, זה קיים. זוהי אסטרטגיה מכוונת של דחיינות שנועדה להתמודד בהצלחה עם קושי שבסיסו הוא נוירולוגיה. אפשר אפילו לומר שזו אסטרטגיה טובה כל עוד שהיא אינה גורמת פגיעה בדימוי העצמי.

 

מי שמכיר את עצמו (מודעות עצמית) ויודע לקבל את עצמו כפי שהוא – שיכול לפעול תחת לחץ טוב יותר וזה לא עושה אותו לפחות מוצלח (פגיעה בדימוי העצמי), יכול להשתמש בדחיינות כמנוף.

 

זו תהיה אסטרטגיה טובה אם תהיה אינדיקציה לגבי התכונות החיוביות והשליליות. אם תהיה מודעות עצמית ודיבור פנימי ש"בזה אני חזק, אלו החולשות וזהו אופן הפעולה". דבר נוסף וחשוב שצריך לבדוק, שיש אפשרות טכנית לבצע משימות ברגע האחרון. יש סוג מסוים של אנשים שפועלים טוב יותר בזמן של לחץ. בסיטואציה שהם יודעים שהם חייבים להתארגן לבצע ולעשות.

 

נוירולוגית, יש אנשים שיודעים שבבירור שכשהם בלחץ (והכוונה ללחץ שהוא לא מוגזם) אז המוח שלהם פועל הרבה יותר טוב. הם מרוכזים יותר, ממוקדים במשימה שלהם מבלי שגורמים חיצוניים יפריעו להם במהלך ביצועה. הם פועלים הרבה יותר מסודר ומאורגן ותהיה להם יותר אנרגיה להשקיע כדי לסיים את המשימה.

 

ובנוסף, האנשים שמוּנעים ונשלטים בעצם על ידי הלחץ, שמצבים של לחץ מפעילים אותם, יחפשו את ההתרגשות או ה"אקשן" מכיוון שזה עוזר להם לפעול, להיות ממוקדים במשימה ולהירגע. כמו למשל, ההתרגשות והמתח לקראת קבוצה שעומדת להיפתח, הרצון להיות כי טוב ועוד.

 

מבחינה נוירולוגית, יש פעילות מופחתת של המוח. המוח כאילו רדום. גירויים חזקים ואינטנסיביים גורמים לקורטקס הפרונטאלי במוח להגביר את פעילותו. זה יוצר להם מצב של התייצבות ורגיעה.

 

 

סיבה נוספת לדחיינות היא קשיים סביב התפקודים הניהוליים של המוח, המפריעים בביצוע המשימות. לדוגמא, נראה פגיעה בתפקודי חשיבה כגון ניהול זמן, התארגנות, תכנון, קביעת סדרי עדיפויות וכו’.

 

כדי שנוכל לדמיין לנו איך המערכת הזו פועלת, נתאר לעצמנו את שדה התעופה בן גוריון. מטוסים עולים וממריאים, לעומתם מטוסים שנוחתים. יש נוסעים רבים המגיעים לארץ, ויש העוזבים אותה. הטיסות מנוהלות בשעות שונות ליעדים שונים. יש סידורי ניקיון ואחזקה, שמירה ועוד.

 

שדה התעופה לא היה מתפקד בלי שיהיה מי שינהל אותו – זה שנותן הוראות למנהלי המחלקות, שמפקח על הביצוע ואחראי לניהול התקין. אם, למשל, לא יהיה פיקוח על הנחיתה – עלולה להתרחש חלילה תאונת מטוסים. אם לא יהיה מישהו שמכוון ממגדל הפיקוח ומישהו אחר שאחראי על זמני ההמראה, המערכת לא תתפקד, אלא ההיפך ואפילו עם נזקים לא קלים.

 

פגיעה בתפקודים הניהוליים שהיא בעצם פגיעה במערכות תיכוניות, גורמת לאנשים קושי להתחיל במשימות. אף אחד מאיתנו לא היה מאיץ בנוסעים לעלות כבר ומהר למטוס כאשר הוא יודע בבירור שאין פיקוח ואין הנהלה בשדה התעופה.

 

 

לפעמים דוחים משימות בגלל פחד מסוים שיש לנו מכישלון או דחייה. אדם שצריך למסור שיעור או הרצאה, אם ההתנסות שלו בעבר הייתה טובה, יש לשער שהוא ייגש באופן מידי לביצוע המשימה, אך אם הייתה לו התנסות גרועה, והוא הרגיש נורא, הוא יתחיל לפתח פחד מלעמוד מול קהל, פחד מהמחשבה מה חושבים עליו ויש לשער שאם הוא יצטרך למסור את שיעורו/הרצאתו, הוא יעשה הכל כדי להתחמק מהמשימה.

 

אסתי, אישה ששוחחתי איתה, דוחה את עבודות הבית ביום שישי לרגע האחרון. היא שיתפה אותי במה שעובר עליה: "מזל שהאורחים שלנו הגיעו ממש ברגע האחרון, ככה, בהדלקת נרות. הם בטח מכירים אותי, ועשו את זה מתוך התחשבות… אני לא כל כך טובה בסיפור הזה ותמיד אני חושבת לעצמי, אפילו את זה אני לא מסוגלת לעשות, את סך הכל יושבת בבית כל היום, זה לא שאת עובדת משרה מלאה…".

 

אין ספק שהסיטואציה שאסתי מתארת פוגעת בדימוי העצמי שלה. אין גם ספק שהיא תדחה את העבודות שלה לרגע האחרון כי במילא יש טענות וממילא לא מרוצים ממנה. מי רוצה לעבוד קשה ובסוף להרגיש שלא מרוצים ממנו, או לחילופין שהוא לא שווה?

 

כמובן שיש עוד סוגים של דחיינות: כשאנחנו יודעים שעומדת לפנינו משימה שדורשת מאמץ שכלי רב, או אנרגיות נפשיות רבות. או כאשר עומדת בפנינו משימה שאין לנו את הכישורים הנדרשים על מנת לבצעה. או שאנחנו כבר מכירים את עצמנו ואנחנו יודעים כמה קשה לנו להתמיד ולסיים משימות – אז בשביל מה בכלל להתחיל?

 

עצם המודעות לבעיה תמיד היא תחילת הדרך לפתרון!

 

   

(מתוך מגזין "הבית שלנו")