מסכת זבחים פרק ג משנה ו-פרק ד משנה א

ג,ו  שחטו על מנת להניח את דמו או את אימוריו למחר, או להוציאן לחוץ–רבי יהודה פוסל, וחכמים מכשירין.  שחטו על מנת ליתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד, ליתן את הניתנין למטן למעלן, ואת הניתנין למעלן למטן, ואת הניתנין בפנים בחוץ, ואת הניתנין בחוץ בפנים, שיאכלוהו טמאים, ושיקריבוהו טמאים, שיאכלוהו ערלים, ושיקריבוהו ערלים, לשבר עצמות הפסח, ולאכול ממנו נא, ולערב דמו בדם פסולין–כשר:  שאין המחשבה פוסלת אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו, והפסח והחטאת שלא לשמן.
 

ד,א  בית שמאי אומרין, כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן מתנה אחת, כיפר; ובחטאת, שתי מתנות.  ובית הלל אומרין, אף החטאת שנתנה מתנה אחת, כיפר.  לפיכך אם נתן את הראשונה כתקנה, ואת השנייה חוץ לזמנה–כיפר; ואם נתן את הראשונה חוץ לזמנה, ואת השנייה חוץ למקומה–פיגול, וחייבין עליו כרת.