האבידות שלי

 

 

דוד המלך אומר: "תעיתי כשה אובד בקש עבדך" (תהלים קי"ט). ואמרו חז"ל, שמדובר באבידה שהבעלים מבקשים אחריה, כמו שה שאבד (מכות, כד).

 

בעל הבית מבקש את צאנו, ואילו הצאן התועים רוצים לחזור הביתה. מה עושה בעל הבית? שולח את הרועה לחפש את הצאן האבודים. כמו כן בכל דור ודור שולח הקב"ה את הצדיק האמיתי שהוא בחינת משה רבינו, הרועה הנאמן, לבקש את הצאן שאבד.

 

כותב רבינו: "דע, שצריך לנסוע לצדיק לחזור על אבידתו, כי קודם שיוצא האדם לאוויר העולם, מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם, וכיוון שיצא לאוויר העולם, מיד נשכח מאיתו, והשכחה היא בחינת אבידה, וצריך לחזור ולבקש אבידתו. והאבידה שלו היא אצל הצדיק. אך הצדיק אינו משיב לו האבידה עד שידרשנו אם אינו רמאי ושקרן" (ליקו"מ קפ"ח).

 

לכאורה יש להבין, אמנם התינוק שוכח את מה שלימדו אותו טרם שנולד, אבל מיד שיודע לדבר מלמד אותו אביו תורה ("תורה ציוה לנו משה"), ואחר כך כשגדל שולחים אותו הוריו ללמוד אם כן, באיזו אבידה מדובר עד כדי כך שהצדיק מוכרח להתערב? את מה ששכח התינוק הרי מלמדים אותו שוב בצורה מסודרת, אז מה הדאגה הגדולה שרבינו מבטא כאן?

 

כשנתעמק בדבר האבידה נבין שהאבידה כאן גדולה מאוד, ולא לחינם אמרו חז"ל: "נוח לו לאדם שלא נברא", וגם כששולחים את הילד ללמוד בהמשך, דבר זה רחוק מלפתור את הבעיה. אמרו חז"ל על התינוק שבמעי אמו: "מלמדים אותו כל התורה כולה, ואינו יוצא משם עד שמשביעים אותו. ומה השבועה: תהי צדיק ואל תהי רשע… והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא. אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך" (נדה, ל ע"א).

 

קל לתאר את האימה שיש לנשמה בשעת השבעה זו ואת גודל הפחד וההכנעה שלה. האם יעלה על דעתה אפילו לרגע שלא למלאות את הציפיות ולמעול חלילה באמון שניתן בה? אולם מהי המציאות אחרי שהאדם נולד? את הכל הוא שוכח! את התורה, את השבועה, את הפחד ואת ההחלטה. הכל פורח לו מהזיכרון – מאין הוא בא ולאן הוא הולך ולפני מי הוא עתיד לתת דין וחשבון.

 

ומה קורה עם אדם כזה בפועל? בדיוק מה שקורה עם עיסה החשופה לאוויר העולם – שניהם מחמיצים ומתנפחים. הוא מתמלא ברצונות וחושב שבא לעולם רק כדי למלא את כל תאוותיו.

 

עוד כותב רבינו: "דע, שיש בכל אחד ואחד מישראל בחינת השפלות של משה, בכל איבר ואיבר… אבל הוא מונח ושוכב בבחינת שכיבה ומיתה כי אינו מתגלה אצלו, אלא על ידי התשובה, שהוא בחינת חיים נצחיים של עולם הבא, על ידי זה נחיה השפלות של כל אחד" (ליקו"מ ח"ב, ע"ב). ומבואר שם, שעל יד צדיק האמת שהוא בחינת משה רבינו, האדם זוכה לבושה ועושה תשובה.

 

דברים אלו שכותב רבינו, שכל הנצחיות שלנו תלויה במידת השפלות שלנו הינם חודרים ונוקבים עד תהום. אם האדם יתגאה על כל התורה והמצוות שלו חסרות תוכן נצחי. אך מה יעשה אם הטבע שלו – השאור שבעיסה – גורם לו להתגאות? מצד אחד בכוח נסוכה בו השפלות של משה רבינו בכל איבריו, ומצד שני – במציאות הוא מלא גאווה ואינו יכול לעשות שום דבר, בפרט בקדושה, כמו שצריך.

 

זאת היא האבידה הגדולה שרבינו מצביע עליה – אבידת הזהות העצמית ותפישה נכונה של המצב.

 

ימי הספירה הינם ימים המיועדים למציאת האבידות שלנו, וזאת כדי שיהיו לנו הכלים בהם נוכל לקבל את התורה בחג השבועות, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא פרשת יתרו): "למה לא ניתנה התורה (מיד) כשיצאו בני ישראל ממצרים? אמר רבי יהודה בר שלום, משל לבן מלכים שעמד (הבריא) מחוליו. אמר אביו נמתין לו שלושה חודשים עד שתשוב נפשו מן החולי, ואחרי כן אוליך אותו לבית הרב ללמוד תורה. אף כך, כשיצאו ישראל ממצרים, היו בהם בעלי מומים מן השעבוד. אמר הקב"ה: אמתין להם עד שיתרפאו, ואחרי כן אתן להם את התורה". ומובן שאין הרפואה דווקא מהמומים שבגשמיות אלא במומים ובאבידות הרוחניים על אחת כמה וכמה.

 

אך עיקר האבידה שהיא ההכנעה והשפלות, מוכרחים אנו לקבל מן הצדיק! ומי שבא לצדיק כמחפש אחרי פרוטות בודדות אין הצדיק יכול לטפל בו, משום שבא ברמאות, שהרי מרמה את עצמו. אולם הקב"ה חס על כל יהודי ושולח לו רמזים והרהורי תשובה לעוררו לחזור אליו בלב שלם, וכמו שאמרו חז"ל שמציינים את הדרך לערי מקלט כדי שרוצח בשגגה יוכל לנוס אליהן, "טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך" (תהלים כה). אם לחטאים מורה את הדרך, קל וחומר לצדיקים (מכות י, ע"א). מובן מזה, שכמו שהקב"ה מדריך את הרשע כיצד להציל את עצמו מגואל הדם, כמו כן הוא מדריך את הצדיק איך להינצל ממבקשי נפשו. ומכיוון שאין הקב"ה רוצה שהאדם ימשך אחר הבלי הזמן, לכן מביאו למצבים שמוכרח הוא להתעורר.

 

כתוב בספר תהלים (סט): "למנצח על שושנים לדוד, הושיעני אלוקים כי באו מים עד נפש", ומבואר שם במדרש שוחר טוב: כשראו (בני ישראל) את הקב"ה בסיני נעשו ישרים (על שם התורה שקיבלו, שמיישרת את האדם), ראו אותו באוהל מועד נעשו צדיקים (על שם העבודה במשכן שכתוב "רננו צדיקים בה’"), כשראו אותו על הים נעשו שושנים, אימתי? "כי באו מים עד נפש". הרי על הים היו ישראל מסובבים מכל הצדדים בסכנות – מן המצרים ומן המים, ולא היה להם מנוס לכן צעקו אל ה’ "הושיעני כי באו מים עד נפש", ועל ידי זה נקראים שושנים. מובן מזה שהחן שיש ליהודי אצל בוראו הוא כאשר פונה אליו בתפילה, כמו שמביא שם המדרש את הפסוק "מה יפית ומה נעמת", ולכן מסובב הקב"ה סיבות להכניס את האדם למלכודת כזו שאין משם מנוס בכוחות עצמו ומוכרח הוא לפנות למעלה. מי שהוא בר דעת מבין מזה לתמיד שכל ישועתנו היא רק מה’ ולא מכוחות עצמנו, ואז מחפש את הדרך לעבוד את בוראו, ואילו הטיפשים – עליהם נאמר "לב רשעים כמעט", שישועת ה’ עושה עליהם רושם רק לפי שעה, ואחר כך הם חוזרים לסורם וממשיכים למלא את תאוותיהם.

 

"לעשות תשובה אי אפשר בלי הצדיק" אומר לנו רבי נתן, "ואפילו כאשר מתעורר סוף סוף האדם ובא אל הצדיק בכנות, כמה יגיעות מוכרח הצדיק להתייגע עד שמתקן את פגמיו, וכמו שאמר רבינו: "מה אתם יכולים לעשות תשובה? וכי מספיקים ימיכם וכוחכם כולכם לתקן פגם אחד ממה שקלקלתם? רק אני עושה תשובה בשבילכם ויש לא-ל ידי לתקן הכל, כל מה שקלקלתם עד הנה" (חיי מוהר"ן דש).

 

ומבאר רבי נתן, שכאשר האדם חוטא ומקלקל את הצינורות והכלים השכליים שבהם מקבל הארה מלמעלה, ובזה מתעקם המוח ומתבלבלת הדעת עד שלא יודעים מה ראוי להרחיק ומה לקרב, ובאים ל"ע לאסור את המותר ולהתיר את האסור, מצד אחד יכולים לאמץ חומרות ודקדוקים, ומאידך ליפול לעבירות גמורות ח"ו (וכמו שרואים בחוש, כאשר יש מחלוקת עלולים לעבור על כל המצוות שבין אדם לחברו רק בגלל דבר של מה בכך, וממעשה כזה שראה ה"חפץ חיים" החליט לכתוב את ספרו על לשון הרע). והכל נובע מרוח שטות שמקבלים בגלל העבירה (ליקוטי הלכות, גיטין ג). ככל שהאדם נמצא בשפל המדרגה, סימן הוא שפגם יותר למעלה, ועל כן הצדיק שהוא בחינת "אבן השתייה" צריך לתקן את כל הפגמים ולהמתיקם על ידי השכל הכולל (ליקו"מ סא).

 

ובפרט על ידי הספירה זוכים אנו להיטהר מן הקליפות והטומאות מכל הרוח שטות של העוונות, על ידי הצדיק שמעלה את הניצוצות הקדושות שנפלו (ליקוטי הלכות, נטילת ידיים ו-לו). וכבר אמר רבינו: "אתה בלעדי אינך יכול לעשות, אבל אני בלעדיך גם כן איני יכול לעשות כלל" (חיי מוהר"ן). אם האדם לא יתעורר מעצמו אז אין הצדיק יכול לעזור לו. אבל בעצם כיצד יתעורר, הרי הפגמים מכניסים אותו לייאוש ודיכאון? בגלל עניין זה נועד לצדיק עוד תפקיד: לעודד את רוחו ולחזקו, להוציאו מן הייאוש ולהפיח בו תקווה שגם הוא יכול לעשות תשובה, ואחרי זה להדריכו בעצות המתאימות לו עד שנמצא שלהבת עולה מאליה.

 

וכדי שלא יחשוב האדם: ‘מי אני שתתקבל תשובתי אחרי שכל כך הרבה תעיתי וטעיתי?’ צריך הצדיק לגלות לאדם זה כמה אהוב הוא למעלה כשבא להתקרב לבוראו וכמה עליו להיות בשמחה מכיוון שזכה להיכנס לעבודת השם. ועל כגון זה נקראים ישראל "שושנים בין החוחים" – כשמתגברים על כל המניעות על ידי שצועקים אל השם. וכאשר הצדיק מצליח להחדיר בנו את האמונה בעצמנו – שהשם רוצה בתשובתנו ובעבודתנו ואנו מתעוררים בכל הלב לשוב אל השם, ובכוח הצדיק האמיתי נמתקים הדינים ומיתקנים הכלים והצינורות הרוחניים שהתקלקלו – בזה מחזיר לנו הצדיק את האבידות.

 

אולם כל זה כאשר יש לאדם אמונה בצדיק. אך אם יחשוד שהצדיק רוצה להכין עבורו עולם הבא בזה שמנשל אותו מהעולם הזה, כמו שחשב אחד המקורבים לרבינו ואחר כן התרחק, ובזה אין לו ביטול אמיתי, אז אין הצדיק יכול לעזור לו. עלינו לדעת שרצון הצדיק שיהיה לנו כל טוב לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות! כל אחד כפי מה שנחוץ לו. וכבר אמרו חז"ל: "אין הקב"ה בא בטרוניא עם הבריות".

 

אמר הנביא: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לה’ בהר הקודש בירושלים" (ישעיה לז). יש לפרש את המילה "אשור" על שם הראייה וגם לשון אושר, והמילה "מצרים" על שם לשון מיצר וצרה. והכוונה בזה על שני סוגי אנשים הרחוקים מעבודת השם. יש כאלה המחפשים את האושר של העולם הזה ושקועים בחמדת ממון שהוא כעבודה זרה ממש (ליקו"מ כג), והם נחשבים אבודים מבחינה רוחנית, אבל אלה השבורים ברוחם בגלל פגעי הזמן רק נדחים, שבטלים הם מעבודת ה’ מצד הייאוש ושברון הלב.

  

  

אשרי מי שלא יחכה לשופר הגדול של המשיח, אלא יתעורר עכשיו על ידי הצדיק שהוא הקשת, בחינת שופר (ליקו"מ מב), הבא לעורר את הישנים לעבודת בוראם ולהחדיר שמחה ותקווה בלבבות השבורים. לזה מסוגלים ימים אלה של הספירה – להתעורר מכוח הצדיקים ולגרש את הרוח שטות של העבירות, כדי להתכונן לקבלת התורה מחדש.