ממצרים להר סיני

קודם לכן היו בשברון לב ובאפיסת

כוחות גוף ונפש. רק לאחר ביטול כל

עצמיותם עד דק כלפי בני אדם, יכולים

הם לקבל עולו של הבורא.

 

 

במוצאי חג הראשון של הפסח מתחילה מצוה חדשה – ספירת העומר. סופרים חמישים יום עד חג השבועות.

 

מקור המצוה: "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות" וגו'. זו הייתה המסורת ביד חכמי ישראל האמונים על התורה שבעל פה, אשר הורתה כי משמעות המילה "שבת" כאן אינה שבת בראשית, כלומר לאחר שישה ימים, אלא החג הראשון של הפסח נקרא כאן "שבת". מנגד טענו הצדוקים: פסוקו ככתבו, כלומר, גם הם קיימו את הספירה, אך תמיד החלו במוצאי שבת, כי "שבת" משמעותה "שבת בראשית".

 

מחלוקת זו מלמדת בעצם על שתי התפישות.

 

חכמי ישראל מקובלים היו שיש כאן רמז לדבר עמוק ויסודי אשר הוא מאבות הבניין של היהדות, לומר – יציאת מצרים נועדה כולה להביאנו לקבלת תורה למרגלות הר סיני, ולא לשחרור גופני לאומי בלבד. המטרה לשמה נוצר כל מהלך ההיסטוריה לאורך מאות שנים החל בברית בין הבתרים, בה נאמר לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהא זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" וכו'.

 

כלומר, לא היה כאן צרוף מקרים מצער שהוביל את יעקב ובניו למצרים – רעב קשה ופרנסה רק שם, אלא זה היה המנוף שהוליך אותם, לפני תוכנית אלוקית מוכנה המתבצעת בתוך מארג הטבע הזורם. ועל כן היציאה הייתה כעין הכנה לקראת קבלת עול תורה ומלכות שמים בסיני.

 

קודם לכן היו בשברון לב ובאפיסת כוחות גוף ונפש. רק לאחר ביטול כל עצמיותם עד דק כלפי בני אדם, יכולים הם לקבל עולו של הבורא. אם לא היו עוברים את המהלך הזה לא יכולים היו לקבל תורה ועולה.

 

וכך דברי המדרש על הפסוק: "וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו – בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יח כז, יט א). המדרש מבחין כי יש קשר בין שליחותו של יתרו אל ארצו ומשפחתו לבין קבלת התורה, לומר יתרו לא היה ראוי עדיין לקבל את התורה, ועל כן נשלח אחר כבוד לביתו, ורק בני ישראל קיבלו אותה.

 

והרי הדבר טעון הסבר, שהרי סביב יתרו הייתה התרגשות רבה. משה, אהרון וכל זקני ישראל מקבלים פניו, יושבים עמו לאכול לחם. הוא מייעץ למשה כיצד להנהיג את העם. פרשה שלמה נקראת על שמו, ולפתע, כל זה נשכח, ובעומדם לפני הרגע הגדול של קבלת התורה, הם שולחים את יתרו. מדוע? מה מונח כאן?

 

אומר המדרש: אמר הקב"ה: "בני נשתעבדו בתבן ובטיט, הם יכולים לקבל את התורה. יתרו שישב בביתו בשלווה אינו ראוי לקבל תורה" (ילקוט שמעוני פרשת יתרו).

 

ביאור הדברים: אכן כן, יתרו השיג בדעתו ובהבנתו את גדלות הבורא, ומכוח שכלו והכרתו בא אל המדבר אל משה חתנו מתוך כוונה להתגייר, ואחר כך משראה ונשתכנע, הלך לגייר את ילדיו. אבל אצל יתרו היה כל המהלך שכלי אינטלקטואלי, וכאן טמונה הסכנה, שכן השכל והדעת הינם אנושיים, והתורה היא על-אנושית. כדי שאדם יקיים את מצוותיה, הוא חייב לבטל את דעתו בפניה. בני ישראל שנשתעבדו במצרים הגיעו שם למצב של ביטול דעתם בצורה הקיצונית ביותר, עד אשר כעין הגרעין אשר צמיחתו תחל רק בריקבונו, יכלו הם לקבל עול התורה. אך יתרו שלא עבר את תהליך השבירה הזה, לא יוכל לבטל את דעתו בפני התורה ומצוותיה, על כן לא היה נוכח בקבלתה.

 

והרי אנו יודעים כי כך נאמר למשה: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב). כלומר, היציאה הינה הכנה לקראת הרגע הגדול והנכסף של קבלת תורה אלוקית.

 

הצדוקים לעומת זאת, לא קשרו זאת ליציאה כלל. שבת בראשית אין לה כאן משמעות שונה משבת קודמת וזו שלפניה. לא החידוש של היציאה ומטרתה, אלא עשייה רגילה כבכל שבת ושבת, וכך ניטלה ייחודה ועוצמתה.

 

למרות שהדבר נראה לנו שולי וזניח, ממתי לספור, שהרי העיקר לספור חמישים יום, למדנו מתוך המשניות שחז"ל ראו צורך לעשות פעולות בפרהסיה ובנחרצות כדי לקבוע בלב העם את הדבר, ואף התירו לקצור את העומר (המנחה שהייתה מוקרבת בתחילת הספירה) בשבת, והכל להחדיר ללבבות את הידיעה כי כל מהותו של החג אינה חירות פיזית וגשמית, הסרת עול הנוגש ושוט השוטר המצרי, אלא הכנה לקבלת עול מלכות שמים, והתייצבות למרגלות הר סיני לקבל תורה ומצוות.

 

ולשליחות זו נועד העם בין העמים כנאמר: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיהו מ"ג).

  

     

(מתוך "עת לחשוב" גליון מס' 65)