לחצות את הים

את הצעד לכיוון הלא נודע.

 

 

"אני נמצאת במצב של חוסר אונים. מצד אחד, אני כבר לא יכולה לחזור אחורה, ומצד שני – אין לי אומץ להמשיך קדימה. אני מרגישה שהכל סוגר עלי", שיתפה אותי מיכל בהרגשתה, שתאמה בדיוק מופלא להרגשתי בימים האחרונים. ולמען האמת, מי מאיתנו לא חווה הרגשה כזו לפחות פעם אחת בימי חייו?

 

זה הזכיר לי ממש את בני ישראל רגע אחרי היציאה מארץ מצרים, אל מול ים סוף, כשגילו שהמצרים רודפים אחריהם – מצד אחד הם לא מסוגלים להשליך עצמם אל תוך הים (מי תיאר לעצמו אז שרגע אחרי כן הוא ייבקע לשניים?), ומצד שני – הם גם לא יכולים לחזור אחורה, אל המצרים השועטים לכיוונם.

 

ברוח התקופה האחרונה יצא לי להרהר לא פעם בתחושותיהם של היוצאים ממצרים, ובייחוד ברגע הזה – של שנייה לפני הנס הגדול, של בקיעת הים. מה הם חשבו לעצמם באותם רגעים? אחרי שכבר טעמו את טעם החופש, ולפתע הסתכלו קדימה וראו את סוף המסלול – ים גדול ורחב ידיים, וכשחשבו לשוב לאחוריהם – הבחינו במצרים רודפים אותם.

 

זו בדיוק ההרגשה שעוטפת אותי ואת מיכל ועוד הרבה מבני הדור הזה, הדור האחרון, ברגעים מסוימים – הרגשה של חוסר אונים, שאין אפשרות להתקדם וגם אי אפשר לחזור – והכל סוגר עלינו מכל הכיוונים, וכל שנותר לנו הוא רק לצעוק בכל הכוח – "אבא, תרחם!". כאילו אנו ניצבים אל מול שלט המורה על "סוף מסלול", ומעתה ואילך – צריך לעצום עיניים, להגביר מהירות, להאט קצב, או לשנות כיוון אך אי אפשר להמשיך להתנהל כמקודם.

 

הימים ימי פסח היו, ואני הרגשתי את עול מצרים והשעבוד, בתקופת פסח השנה יותר מתמיד.

 

ניסיתי לתהות כיצד אני יכולה ללמוד ממה שקרה לאבותיי – לחיי שלי. איך אני יכולה לזכות לקריעת ים סוף הפרטית שלי? לצאת ממצרים שבתוכי?

 

רבות מדברים על היציאה ממצרים ועל קריעת ים סוף ועל כל הניסים שקרו בדרך, וגם אנו בתפילותינו לא אחת ביום מזכירים את יציאת מצרים ונס קריעת הים.

 

מה הייחוד בסיפור הזה דווקא? מה אנו יכולים ללמוד ממנו לחיים שלנו?

 

התעמקתי בסיפור הנס הגדול – קריעת ים סוף. כיצד בדיוק התרחש הנס? מה עבר על אבותיי באותם הרגעים וברגעים שלפני? איך הגיבו? האם התייאשו? פחדו? צעקו? האם תיארו לעצמם שיקרה להם נס, שייקרע הים?

 

ידעתי שאם אדע כיצד נהגו אבותיי אז – יהיה לי ברור גם מה עלי לעשות עכשיו.

 

ובכן, קטונתי ביותר מלתאר את הנס הנפלא, אך אציין מעט מן הנקודות שדיברו אל ליבי. אתאר אותן כפי שהן מצטיירות בדמיוני:

 

כאמור, בני ישראל לא יכלו לחזור אחורה – וגם לא להמשיך קדימה. הכל סגר עליהם מכל הכיוונים. המצרים והים ומהמדבר. הם יכלו לכעוס ולהתמרד וליפול מהאמונה – אך הם בחרו אחרת. נחשון בן עמינדב עצם עיניים, צעק "שמע ישראל" וקפץ אל תוך הים, באמונה שלמה, הוא האמין שה’ לא עשה להם ניסים והוציאם ממצרים – רק כדי להמיתם בתוך הים.

 

ובני ישראל – אחריו, קופצים אל תוך הים.

 

עוברים רגעים אחדים, והים עדיין לא מראה סימנים כי הוא עומד להיבקע, והמים – מגיעים להם כבר עד צוואר!

 

רק כשהמים הגיעו להם עד לצוואר – החל הנס להתגלות והים נבקע לשניים ובני ישראל עברו ביבשה בתוך הים.

 

בני ישראל לא ידעו כלל מה יהיה איתם, אבל קפצו אל תוך המים, בלי תשובות לשאלות, אך עם הרבה אמונה.

אמונה – זו מילת המפתח בנס הזה – הים אמנם נבקע לשניים אך לכל אחד הוא נבקע לפי מדרגת אמונתו! ככל שהאמונה של האדם הייתה גדולה יותר – שני צדי הים היו מרוחקים ממנו יותר, וככל שהאמונה של האדם הייתה פחותה, והוא חשש ודאג ופחד – המים הקיפו אותו משני צדדיו, הרבה יותר מקרוב.

 

חציית הים הניסית, כמו גם מסירות הנפש והקפיצה למים – היו תלויות אמונה וביטחון בה’.

 

אתה מאמין שה’ יושיע אותך – תעשה צעד קטן, תקפוץ למים גם כשאתה לא יודע מה יהיה ברגע הבא, וה’ כבר ירחיב לך גבולך – ויעביר אותך את "הים" שלך בבטחה. אך אם אתה לא ממש בוטח בזה שעשה לך את כל הנסים מאז ועד היום שגם הפעם הוא יושיע אותך – גם חציית הים שלך תהיה מלווה בפחדים ודאגות, אם בכלל תחליט לסמוך על ה’ ולקפוץ אל הים, ואם בכלל תחליט שיש לך מספיק אומץ כדי לצאת ממצרים (על פי המדרשים, רק חמישית במבני ישראל יצאו ממצרים, כל השאר בחרו להישאר שם).

 

הבנתי שבכל סיפור גאולה, נסי ככל שיהיה, יש רגע בו האדם נדרש להשליך עצמו על ה’. לעצום עיניים, להאמין בה’ בכל הכוח, ולקפוץ למים. לעשות צעד מאיתו. "פיתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". גם הנס הכי גדול בהיסטוריה של עם ישראל, לא היה כל כך ברור מאליו. לא הודיעו על כך בחדשות או בעיתונים שהים עומד להיבקע לשניים, וכל אחד נדרש לעשות את הצעד לכיוון הלא נודע, אל תוך הים – עם הרבה הרבה אמונה וביטחון.

 

ורק כאשר המים מגיעים עד צוואר, שנייה לפני שאתה בולע מים ונחנק לנצח – הישועה מגיעה. והיא הרבה יותר פלאית מכל מה שהעזנו לדמיין.

 

כשאנחנו חשים שהכל סוגר עלינו, שאין לאן לברוח, שאנחנו מספיק חזקים בכדי לא לחזור אחורה, אך עדיין לא מספיק אמיצים כדי להתקדם קדימה, יש לזכור שאנחנו צריכים להחזיק באמונה, לעצום עיניים – ולקפוץ למים. לעשות את הצעד הנוסף, המשמעותי. בלי לפחד. להראות לה’ שאנחנו יודעים שהוא איתנו – ואנחנו איתו. ואז ה’ כבר יתגלה ויבקע לנו את הים, עוד לפני שהמים יגיעו לנו עד צוואר.

 

אמרתי למיכל שאנחנו מרגישות כמו אדם שמדלג מהר אחד למשנהו, בדיוק ברגע שניתק רגליו מההר הקודם, אך עדיין לא הניח רגליו על ההר הבא, והוא בינתיים מרחף באוויר, לא כאן ולא שם, מפחד ליפול ולהתרסק לגמרי. מיכל חייכה ואמרה שעל זה בדיוק דוד המלך מבקש מה’ בתהילים: "תרחיב צעדי תחתיי, ולא מעדו קרסוליי" – תרחיב את צעדיי, כדי שלא אפול, כדי שלא יהיה רגע אחד בו אהיה מרחף באוויר, בלא קרקע איתנה, בלעדיך.

 

מאז שהבנתי זאת, אני כבר לא מסתפקת בלבקש מה’ שייקרע לי את הים – אני מבקשת שגם יחצה איתי אותו.

  

   

* * *

 

גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.