והצלתי וגאלתי – פרק א

 

 

סיפור נס ההצלה מחורבן והרס של ציון רבי נחמן מברסלב זי"ע באומן, הוא סיפור מתח עוצר נשימה, המגולל את הגזירה הנוראה שריחפה מעל הציון בתקופת ‘מסך הברזל’ הקומוניסטי.

 

בלשון ציורית ומרתקת נפרש בפני הקורא, צעד אחר צער, מסע שכולו השגחה פרטית מופלאה, שתחילתו במסיבה תמוהה וחסרת סיבה עבור מועמד לנשיאות ארצות הברית, המשכו בשרשרת אירועים מפתיעה, עד לסיום המרגש, הכולל שרשרת של סגירת מעגלים מדהימה.

 

סדרת מאמרים בת שישה פרקים, שהיא פרסום ראשון ובלעדי של עיתון "שעה טובה", מתוך מוסף מיוחד על הצלת ציון רבי נחמן מברסלב באומן.

 

 

 

שנת תשל"ט (1979).

 

שמועה מחרידה מזעזעת את חסידות ברסלב בעולם כולו.

 

מסר שנשלח מאוקראינה, הנתונה מאחורי ‘מסך הברזל’ הקומוניסטי, אל רבי מיכל דורפמן, מתריע על תוכנית זדונית של ממשלת ברית המועצות. לפי התוכנית, יפונו כל הווילות התוחמות את הציון של רבי נחמן מברסלב זי"ע, ברחוב פושקינה, כולל הציון הקדוש ובית הקברות. על השטח שיפונה – במקום הציון, בית הקברות והווילות – מתכננים לקום בניינים רבי-קומות למגורים.

 

באותם ימים הייתה מתקבלת בקרמלין, אחת לחמש שנים, חוקת פיתוח כוללת בברית המועצות, ועל המחוזות המקומיים היה לבצעה. המשמעות: ההחלטה הזדונית התקבלה בדרגים הגבוהים של השלטון הקומוניסטי.

חסידי ברסלב מתפללים ליד הציון. מימין, יושב הרה"ח רבי נתן צבי קעניג זצ"ל,

ומשמאל (עטוף בטלית) הרה"ח רבי אליעזר ברלנד שליט"א

 

זובידה, הגויה המקומית שבחצר ביתה שכן הציון, הכירה את רבי מיכל דורפמן עוד משנים עברו, כשעדיין התגורר בעיירה מלאכווקא, הסמוכה למוסקבה. גם באותם ימים קשים, תחת רדיפות הקומוניסטים, נהג רבי מיכל למסור את נפשו מידי שנה, כדי לקיים את ציווי רבי נחמן, לבוא אליו בראש השנה.

 

עתה, מששמעה מתושבים על תוכניות ההרס – חששה לחצרה ולביתה. היא לא חפצה להחליף את ביתה בדירת מגורים קטנה. כיוון שכך, שלחה זובידה הודעה אל רבי מיכל. היא ידעה היטב כי המקום יקר לו וכי יפעל, ככל יכולתו, בדרגים הגבוהים לביטול הגזירה המרה.

 

המסר הגיע אל רבי מיכל באמצעות אחד מחסידי ברסלב, שביקר בציון, בדרך לא דרך. זובידה ביקשה ממנו ליידע את רבי מיכל אודות התוכנית בדחיפות.

 

* * *

 

עם קבלת הידיעה, פקד הלם את חסידות ברסלב כולה. הכל עמדו חסרי אונים, וזקני החסידות התבקשו להכריע בסוגיה הסבוכה: כיצד לפעול להצלת הציון הקדוש, מקום אשר בו טמון חלקת מחוקק ספון.

 

היו מי שצידדו בהעלאת עצמותיו של רבי נחמן לארץ הקודש, מתוך סברה כי כלום לא יוכל לתוכנית הזדונית שטווה השלטון הקומוניסטי. אך דעת זקני החסידים – הרה"ח ר’ לוי יצחק בנדר, הרה"ח ר’ אליהו חיים רוז’ין, הרה"ח ר’ וועלול חשין והרה"ח ר’ שמואל שפירא – גברה.

 

"חזקה עלינו רצונו של רבינו להיטמן שם, בין שלושים אלף היהודים שנהרגו על קידוש ה’. כמאמרו, כי מקום זה מיועד לו מששת ימי בראשית", אמר רבי מיכל, והוסיף: "עלינו, החסידים, להרעיש עולמות בכדי שהקבר לא יפגע".

 

בישיבה מיוחדת שהתכנסה לדון בפרשה, הבהיר רבי מיכל כי לפי הערכתו, במקרה זה, שוחד לא יועיל מאומה. אם ישנו סיכוי כלשהו לנסות ולבטל את רוע הגזירה, אמר, הרי שיש לנקוט בשתדלנות בדרגים הגבוהים בממשל האמריקני, כדי שזה יפעיל לחץ על ברית המועצות.

 

רבי לוי יצחק בנדר, שהסכים עמו, אמר: "ראה, אני כבר זקן ואיני כשיר לנסיעה זו. עשה כל שביכולתך לבטל את רוע הגזירה. סע לאמריקה תיכף ומיד, וה’ הטוב יהיה בעזרך".

 

בתמונה משמאל: הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל (מימין) ורבי מיכל דורפמן זצ"ל.

 

 

הנסיעה תוכננה במהירות מרבית.

 

ר’ חיים מנחם קרמר, ששהה באותם ימים בארץ ישראל, יצר קשר עם גיסו, ר’ נתן מימון, חתנו של רבי צבי אריה רוזנפלד זצ"ל, כדי שזה יאות לארח בביתו את רבי מיכל, במשך כל תקופת שהותו בארצות הברית, עד שהפרשה תבוא לידי גמר טוב.

 

ר’ נתן, שהיה אז אברך צעיר בן עשרים ושלוש, שמח על ההצעה כמוצא שלל רב.

 

כיוון שרבי מיכל היה צריך לצאת לדרך במהירות, שיגרו חסידי ברסלב מארצות הברית מכתב, המודיע כי קרוב משפחתו של רבי מיכל חולה אנושות. יחד עם מכתב זה הוגשה לשגרירות האמריקנית בקשה למתן אשרת כניסה דחופה עבורו לארצות הברית. גם דרכון הונפק לרבי מיכל בדרך מהירה ביותר.

 

מששמע הרה"ח ר’ הערשל וואסילסקי, מחשובי חסידי ברסלב בדור הקודם, שהתגורר בשכונת וויליאמסבורג שבברוקלין, על בואו הצפוי של רבי מיכל לארצות הברית, ביקש לארגן לכבודו קבלת פנים גדולה בנמל התעופה. אולם, משנודע לרבי מיכל על התוכנית, ביקש ממנו בכל לשון של בקשה, שלא יכבדהו. הוא גם דרש שלא יבוא אף אחד מחסידי ברסלב לקבלו בשדה התעופה, מלבד ר’ נתן מימון, שבביתו הוא אמור להתאכסן.

 

בתמונה מימין: הרה"ח רבי מיכל דורפמן זצ"ל (משמאל) עם משמשו ר’ נתן מימון.

 

בשבת קודש שלפני היציאה לארצות הברית, אחר תפילת מנחה, עת רעווא דרעווין (שעת רצון הרצונות) עשה רבי מיכל את דרכו אל הכותל המערבי לבדו. ושם, כעדותו שנים לאחר מכן:

 

"הרטבתי את הכותל בדמעותיי. חשבתי לעצמי, איך אני הולך לנסוע למדינה זרה, עם שפה שאיני מכיר, למשימה כה כבירה… ובעצם ללא תכנון כלשהו! אלא שאז נזכרתי במעשה מ’החכם ותם’, איך כשקרא המלך לתם, אץ רץ אליו התם ללא מחשבות, שאלות ותהיות. דבר זה חיזק את רוחי מאוד חשתי שהמלך בכבודו ובעצמו קורא לי, ואני שואל שאלות?!"

 

דובר אז בחסידות ברסלב, לנסות ולהגיע אל ה’בית הלבן’ בוושינגטון, כדי לנסות ולהעביר את רוע הגזירה. לשם כך כתב ר’ קלמן רוז’ין, בנו של רבי אליהו חיים זצ"ל, שניחן בחוש כתיבה מיוחד, מכתבים לגורמים שונים. על רבי מיכל הוטל למוסרם ליעדם, בתקווה שיפעלו את פעולתם בדרג הגבוה ביותר בממשל האמריקני.

 

אולם תוכנית מסודרת טרם גובשה, בשל אי התמצאות של ה’עובדים’ הנעלים מבית הכנסת החסידי בשכונת ‘מאה שערים’, בנבכי מסדרונות הממשל של ארצות הברית.

מתפללים ליד הציון, בשנים שטרם ירד ‘מסך הברזל’

 

 

יום רביעי. שדה התעופה ‘קנדי’ בניו יורק.

 

באולם קבלת הפנים ממתין ר’ נתן מימון, דרוך, לשליח המיוחד המגיע מארץ הקודש. אחרי כמה דקות של ציפייה, הוא מבחין ברבי מיכל מגיע למולו, מלווה בדיילת, כשחיוך גדול על פניו.

 

מסתבר שהמזוודה שלו אבדה ולא ניתן לאתרה. אלא שאת רבי מיכל, כך נראה, המזוודה האבודה אינה מעניינת כלל. "עד שבת יהיה טוב", הפטיר. "העיקר שיש עימי טלית ותפילין".

 

אחרי שהתוועדו קצרות זה לזה, יצאו רבי מיכל ור’ נתן מימון אל ביתו בשכונת ברייטון ביטש שבברוקלין. שם, בביתו של ר’ נתן, שהה רבי מיכל בכל שלושת השבועות בהם עשה בארצות הברית, במסגרת שליחות ההצלה המיוחדת.

 

הייתה זו, אפוא, פגישתו הראשונה של רבי מיכל עם ר’ נתן מימון, מי שיתקשר עימו למן אותו יום בעבותות אהבה עזים, ידבק בו כתלמידו המובהק, ועתיד לשמשו עוד עשרות שנים לאחר מכן.

  

   

(באדיבות "שעה טובה")