והצלתי וגאלתי – פרק ב

 

רבי מיכל בער בכל ליבו למען המטרה לשמה הגיע לארצות הברית. כל כולו היה מסור לשליחות שהוטלה עליו, והוא לא יכול היה לחשוב על שום דבר אחר, מלבד אודות הסכנה המרחפת על הציון הקדוש.

 

מצוידים במכתב חם מטעם ה’עדה החרדית’ מירושלים, בסיועו של הנגיד ר’ צבי קסטנבוים, יצאו השניים – רבי מיכל ור’ נתן – אל העיר מונרו שבמדינת ניו יורק, אל מעונו של נשיא ה’עדה’, כ"ק האדמו"ר מסאטמר, רבי יואליש טיטלבוים זצ"ל, כדי לעדכן אותו אודות הסכנה המרחפת על הציון הקדוש, ולבקש את ברכתו ועצתו על הדרך בה כדאי לפעול לביטול הגזירה. פעמיים נפגשו רבי מיכל ור’ נתן מימון עם האדמו"ר מסאטמר זצ"ל. כל פגישה ארכה כמחצית השעה.

 

קשר מיוחד במינו היה לו, לרבי מיכל, עם האדמו"ר מסאטמר – קשר שבזכותו החלים האדמו"ר והאריך ימים עוד שתיים-עשרה שנים. בהזדמנות זו, כאשר נפגשו פנים אל פנים, סיפר רבי מיכל לאדמו"ר את כל הקורות עימו בפרשת החלמתו. וכך היה המעשה:

 

במשך שלוש שנים התגוררה משפחה אוקראינית בבית שבחצרו היה ממוקם הציון באומן – עד שאבי המשפחה חלה. משום מה החליט האיש החולה, כי מחלתו באה לו בשל הקבר הנמצא בחצר. כיוון שכך, מכר את הדירה לזוג אחר – הם הדיירים שהתגוררו עד שנת תשנ"ז, אז נגאל הציון בידי חסידי ברסלב.

 

בעלת הבית החדשה, זובידה, עוללה אף היא צרות צרורות לחסידי ברסלב, וסירבה להניח להם להתפלל ליד הציון הקדוש.

‘קריאת אזעקה ובקשה’ שהופצה בימי הגזירה בריכוזי חסידות ברסלב,

לעריכת תפילות ולהצלת קברו של רבי נחמן באומן, עליה חתמו ראשי החסידות.

 

לקראת ראש השנה של אחת משנות הכ"פים, ביקשו קומץ של חסידי ברסלב שהתגוררו בברית המועצות להשתטח על הציון הקדוש בערב ראש השנה, אך הגויה, בעלת הבית, לא אפשרה להם להיכנס פנימה לחצר. החסיד ר’ איצ’ל, המתגורר כיום בבת ים, הזדעק וצעק עליה דברים בוטים. לא עבר זמן רב, ובתה יצאה מדעתה. היא אושפזה בבית חולים לחולי רוח בקייב, והקול יצא בין התושבים שבעיר אומן, כי החסידים המגיעים אל העיר כישפו אותה…

 

לשנה הבאה, כאשר הגיעו חסידי ברסלב להשתטח שוב על הציון הקדוש, הייתה הצרה כפולה: כל תושבי הסביבה דיברו עליהם כמכשפים. המצב היה חמור.

 

משכך, ניגש הרה"ח רבי מיכל דורפמן אל זובידה ואמר לה: "אם תרשי לנו הפעם להיכנס לחצר, כדי להתפלל על הציון, נתפלל עבור בתך והיא תתרפא". הגויה הסכימה…

 

בלב כבד נכנסו החסידים אל החצר, ניגשו אל הציון וערכו תפילה מיוחדת עבור הבת. לאחר התפילה, החל רבי מיכל לדבר אל רבו הקדוש ואמר: "רבי! אנו אנשיך ברוסיה, חיותנו האחת והיחידה היא ציונך הקדוש, מקום גניזתך הנשגב, אשר גם יהודים בארץ ישראל מקנאים בנו בגינו. והנה עתה העלילו עלינו עלילה שפלה, המונעת מאיתנו גם את מקום חיינו זה. אנא, התחנן נא לפני אבינו שבשמים, שירפא את החולה ויסור הזעם מעלינו". ובהוסיפו נימה של ניצוח הוסיף: "הרי לקב"ה יש כל כך הרבה גויים, ומה אם בעולמו תהיה עוד גויה אחת?!"…

 

 

לא חלפו אלא כמה חודשים, ולקראת פורים הגיעה בקשה מיוחדת מארצות הברית: להתפלל עבור האדמו"ר יואליש מסאטמר, על הציון הקדוש. האדמו"ר היה אז במצב קשה מאוד, בשל סתימה באזור המוח. רבי מיכל, שהתגורר באותם ימים ברוסיה, יצא לדרך לאומן, בחשש.

 

ומה רבה הייתה הפתעתו, כאשר יצאה הגויה לקראתו בשמחה גדולה, והזמינה אותו להיכנס פנימה אל ביתה, להתכבד במשקה ובמזונות. התברר, כי הבת שהייתה מאושפזת בבית החולים, הבריאה לגמרי, ואף התחתנה זמן מה לאחר מכן. באותו היום היה ר’ מיכל שרוי בתענית, כפי שנהג כאשר עלה להשתטח על הציון הקדוש. הוא הסביר לגויה על מנהג זה, וכך עלה בידו להתחמק מן הכיבוד שהוגש לו.

 

היה זה חורף קשה וערימת שלג גבוהה כיסתה את הציון. הגויה ביקשה לכסות את הציון עם שטיח, כדי שיהיה לרבי מיכל נוח בהשתטחותו, אך הוא סירב בנימוס וביקש מגרפה. רק אחרי שגרף את השלג כולו, החל מתפלל.

 

שעות ארוכות שכב שם, בוכה בדמעות שליש, על מצבו ומצב משפחתו, שהיו נתונים ברוסיה ללא אפשרות לעלות ארצה, כשמגיפת ההתבוללות אף היא משתוללת בעוז בברית המועצות כולה. גם על האדמו"ר מסאטמר העתיר בתחינה שירפאו הקב"ה, כי הדור זקוק לו. רבי יואל בן חנה הוקיר מאוד את חסידות ברסלב, ואף סייע בהדפסת ספר "ליקוטי מוהר"ן".

 

בתום שלוש שעות של תפילה, הרגיש רבי מיכל כי פעל את פעולתו ופנה לחזור אל ביתו. אלא שבעיה אחת טרדה את מוחו – נתינת הצדקה, כהבטחת רבו הקדוש. יהודי לא היה בסביבה כולה, ונתינת צדקה ברוסיה היה בה משום ביצוע עבירה חמורה. שכן, במדינה בה הקומוניזם והשוויון הם האמונה היחידה – העניות "אינה קיימת במציאות" כלל. יצא רבי מיכל אל תחנת האוטובוס, בדרכו אל שדה התעופה בקייב, משם אמור היה להמריא למוסקבה, הסמוכה לעיר מגוריו, מלאכווקא. כשעמד בתחנה חש בצמא. ליד התחנה הייתה חנות בה מכרו מי סודה. בעוד רבי מיכל עומד וממתין למשקה, חש מכה על כתפו.

 

"הלו, א ייד?"

 

רבי מיכל הסתובב, ולמולו ראה אדם לבוש טלאים. האיש פנה אליו ביידיש וסיפר: "אני יהודי. כעת יצאתי מבית האסורים המקומי, בו ביליתי שנים ארוכות. אין עימי כסף לחזור אל משפחתי וילדי, המחכים לי בכיליון עיניים, והם מתגוררים בעיר רחוקה מכאן…"

 

רבי מיכל הביט בו כלא מאמין. כמה רצה וציפה לתת פרוטה לצדקה, והנה יהודי נקרה לידו. הוא שלף מכיסו שלושה רובל והעניק לאיש. היהודי הביט בו בתדהמה. שלושה רובל היו באותם ימים משכורת של שבוע ימים. הוא הודה לרבי מיכל נרגשות ואמר ביידיש: "אתה לא תמות מהשלושה רובל האלה, אבל תדע לך שהצלת יהודי ממוות".

 

"מעריב כבר התפללת?" שאל רבי מיכל בתגובה – והושיט לו סידור. אבל היהודי, תינוק שנשבה, כלל לא ידע איך להחזיקו וודאי שלא לקרוא בו. רבי מיכל נפרד ממנו לדרכו. אבל בליבו הלמו המילים – "הצלת יהודי ממוות". ‘אולי הכוונה’, הרהר רבי מיכל בליבו, ‘לרבי מסאטמר’…

 

מאומן הוא נסע לקייב, ומשם המריא למוסקבה. בתחנת האוטובוס במוסקבה חש לפתע דקירה עזה ברגלו. הוא הביט סביבו ולא ראה איש. הכניס את ידו אל מתחת למכנס, לבדוק האם נוזל דם, אך לא גילה מאומה. הכאב הלך והתפשט. הוא הרגיש כי אינו יכול להזיז את רגלו, עד שהתמוטט. צוות רפואי שהוזעק אל המקום פינה אותו מתחנת האוטובוס אל בית חולים מקומי. למחרת שוחרר לביתו שבעיירה מלאכווקא, ורופא, יהודי, הגיע לבקרו. בתום הביקור אמר לו הרופא: "מיכל, אם היית יכול להגיע לבית הכנסת, היה עליך לברך ‘הגומל’, וריד ברגלך התפוצץ ושטף את הרגל כולה. אם היה וריד במקום אחר בגופך מתפוצץ, לא היית עימנו היום…"

 

את השיחה הזו ציין לעצמו רבי מיכל שנים לאחר מכן, כאשר שמע את שאירע עם האדמו"ר מסאטמר. רפואתו של האדמו"ר באה אחרי שהרופאים כבר נואשו, כאשר וריד התפוצץ בראשו – ודווקא הוא העניק זרימת דם שהחזירה אותו למוטב.

 

רבי יואליש האזין בקשב רב לסיפורו של מיכל – והתרגש מאוד. הוא בירך את השניים בהצלחה רבה, וביקש שיעדכנו אותו בהתפתחויות. (בתמונה: האדמו"ר רבי יואליש מסאטמר זצ"ל)

 

 

למחרת ביקשו רבי מיכל ור’ נתן להיכנס אל הגאון הגדול, פוסק הדור, רבי משה פינשטיין זצ"ל. הם רצו לדווח לו על מטרת בואו של רבי מיכל לארצות הברית ולבקש את עצתו וברכתו. אלא שרבי משה היה אז לאחר התקף לב שהחלישו מאוד. כיוון שכך, לא קיבל קהל, באותה תקופה.

 

אחרי שתדלנויות רבות, הוסדרה להם פגישה של שלוש דקות, אחרי תפילת שחרית. נאמר להם כי בשעה שהגר"מ פינשטיין חולץ את התפילין, יוכלו לשוחח עימו בקצרה. רבי מיכל ור’ נתן הגיעו באותו בוקר מברוקלין אל בית הכנסת הסמוך לביתו של הגר"מ פינשטיין, ברובע מנהטן, והתפללו עימו במנין. עם תום התפילה ניגשו השניים אל פוסק הדור, כשהם עטורים עדיין בתפילין. רבי מיכל הציג עצמו כשליח של חסידות ברסלב בעולם כולו, וסיפר על הגזירה הנוראה המרחפת מעל הציון הקדוש.

 

אמר רבי מיכל: "רבינו, רבי נחמן, כותב ב"ליקוטי מוהר"ן" על הנאמר בתהלים: "מופתיו ומשפטי פיהו", כי בכוחו של פוסק הלכות לחולל מופתים ולשנות הטבע. אתם, הנחשבים כאחד מפוסקי הדור", פנה רבי מיכל אל הגר"מ פינשטיין, "ברכנו שנצליח במשימתנו והגזירה תבוטל".

 

ענה רבי משה: "ואולי זו הזדמנות להעביר את עצמותיו של הרבי ארצה?"

 

השיב רבי מיכל: "תלמידו הגדול, ר’ נתן, כתב לא אחת על רצונו להיקבר דווקא שם, מקום גניזת שלושים אלף הקדושים, והתבטא כי המקום הזה מוכן לו מששת ימי בראשית".

 

הרהר רבי משה עמוקות, ואז הרים ראשו ואמר: "אני מברך אתכם כי הרצון האמיתי של הרבי הקדוש יתקיים". (בתמונה: מרן הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל).

 

רבי מיכל ור’ נתן שבעו נחת מן הברכה, ופנו למקומותיהם, באמצע בית המדרש, כדי לחלוץ את התפילין. הגר"מ פינשטיין החל עושה את דרכו אל עבר היציאה, מלווה בשניים מנכדיו וברופא אישי צמוד, שליווה אותו בשל קוצב הלב שהושתל בגופו אחרי התקף הלב האחרון. כשהגיע אל פתח בית הכנסת, הסתובב לפתע לאחור, התקדם אל המקום בו עמדו רבי מיכל ור’ נתן ואמר להם, שוב, במאור פנים: "אני מברך אתכם שיתקיים רצונו של הצדיק הקדוש".

 

רבי מיכל היה שרוי בשמחה עצומה מאוד. הוא התבטא בפני ר’ נתן מימון: "אין ספק שפעלנו את פעולתנו. אם הרבי אומר שבכוח פוסקי הלכות לשנות הטבע, ורבי משה פסק כך – הרי שרצונו של הרבי יתממש לאלתר". כל כך חזקה הייתה האמונה שפיעמה בו, עד שהרגיש באותן דקות כי כבר פעל הכל.

 

הימים נקפו, אך כל הניסיונות ליצור קשר עם בכירים ב’בית הלבן’ לא צלחו. הם ידעו כי עליהם לפעול מידית, כדי לנסות ולהשפיע בדרגים הגבוהים של הממשל האמריקני.

 

 

כעבור ימים אחדים שמו השניים פעמיהם שוב אל מנהטן. הפעם אל משרדו של נשיא אגודת ישראל באמריקה, הרב משה שרר. הרב שרר היה מהעסקנים היותר פעלתנים בארצות הברית. היו לו קשרים ענפים במסדרונות הממשל האמריקני, כמו גם קשרים מסועפים, בדרגים בכירים ביותר, בעולם כולו. הרב שרר קיבל את השניים במשרדו, ושאל לסיבת בואם.

 

רבי מיכל גולל במשך כרבע שעה את השתלשלות הפרשה. הרב שרר האזין, ולבסוף לחץ את ידם של השניים, תוך שהוא מבטיח לעשות כל אשר יוכל למען הצלת הציון הקדוש באומן. בטרם צאתם ממשרדו, אמר להם כי יצור עימם קשר בימים הקרובים.

רבי משה שרר ז"ל, נשיא "אגודת ישראל באמריקה"

 

הפגישה התקיימה ביום חמישי. ‘מחר יום שישי ולמחרת שבת. ודאי לא יצלצל לפני יום שני הקרוב’, הרהר מימון בליבו.

 

עם חזרתם אל ביתו של מימון בשכונת ברייטון ביטש, עלו השניים לנוח. אלא שאז צלצל הטלפון. הרב שרר היה מעברו השני של הקו. "אתה דובר אנגלית. מחר בתשע בבוקר תתייצב בוושינגטון. יש לך פגישה עם האחראים על דסק ברית המועצות ב’סטייט דיפרטמנט’ (משרד החוץ האמריקני)", אמר למימון קצרות וניתק, לא לפני שמסר לו את קוד הכניסה לבניין.

 

דבר אחד הסתיר מהם הרב שרר. הוא לא גילה להם אל מי עוד פנה בנידון – ובינתיים לא נענה. זאת ייוודע להם רק כחמש-עשרה שנים לאחר מכן, בהשגחה פרטית מופלאה, שתאפיין את כל המאורעות אליהם נקלעו במהלך הפרשה. אבל מדוע להקדים את המאוחר.

 

מימון הנרגש מיהר לשתף את רבי מיכל בחדשה המרעישה.

 

למחרת, בתשע בבוקר, התייצב מימון, כפי שהצטווה, בבניין ה’סטייט דיפרטמנט’. הממונים על קשרי החוץ עם ברית המועצות שמעו מפיו את כל פרטי הפרשה, אך בפועל לא העניקו לו עצה מעשית.

 

אותם ימים היו ימי ‘המלחמה הקרה’ בין ברית המועצות ומדינות הגוש המזרחי לבין ארצות הברית ומדינות מערב אירופה. יחסי ברית המועצות וארצות הברית היו קרירים מאוד, עד עוינים. הצעת חברי הדסק הרוסי ב’סטייט דיפרטמנט’ הייתה, כי בעת שיסעו השניים – רבי מיכל ור’ נתן לברית המועצות, יודיעו על כך קודם לפקידי הדסק והם יציידו אותם במכתב לשגריר האמריקני במוסקבה, כדי שיסייע להם.

 

רבי מיכל ור’ נתן הבינו, כי מאנשי ה’סטייט דיפרטמנט’ לא תבוא הישועה – ופנו לאפיקים אחרים.

 

הם ביקשו להיכנס אל האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל, כדי לבקש את עזרתו לביטול הגזירה. אלא שהרבי לא קיבל באותם ימים – שנה וחצי לאחר שלקה בהתקף לב קשה – אנשים ב’יחידות’. השניים, שביקשו לשוחח עם הרבי בדחיפות, תהו מה עליהם לעשות. לעזרתם בא שכנו של ר’ נתן, ר’ אברהם גולדגרב, חסיד חב"ד וידיד ברסלב. הוא סיפר להם כי במוצאי חג השבועות עוברים לפני הרבי, בבית מדרשו, אלפי חסידים, לקבלת ‘כוס של ברכה’. "אז תוכלו", גילה להם ר’ אברהם, "למסור לרבי מכתב, בו תכתבו את מטרת שליחותכם, ותבקשו את עזרתו למען הצלת הציון הקדוש".

 

השניים עשו כעצתו.

‘כוס של ברכה’ אצל האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל

 

במוצאי חג השבועות, במהלך חלוקת ה’כוס של ברכה’, התייצבו השניים לפני הרבי ומסרו לידיו מכתב, בו גוללו את כל הפרשה, וביקשו את ברכתו של הרבי, ואת עצתו – מה עליהם לעשות. בשולי המכתב חתמו: "יחיאל מיכל בן חנה פערל. נתן יעקב בן יענטא פריידל, חתן ידידכם הרה"צ ר’ צבי אריה רוזנפלד".

 

 

(באדיבות "שעה טובה")