הביטלס ואני

 

 

לפעמים היבטים שונים מן העבר מבקרים אותנו. ולפעמים – נו, תקראו על זה!

 

אמריקה של שנות ה-50′ וה-60′ היתה שייכת לאמהוּת ולפאי תפוחים. משפחות בילו את סופי השבוע שלהן בכיסוח הדשא בחצר ובצפייה ב"אבא יודע הכי טוב". גירושין הוזכרו בלחישה. אמהות נשארו בבית כדי לטפל בילדים, בזמן שה"אבות" יצאו "לעבודה" ו"הביאו לחם הביתה". בבית הספר הציבורי היתה תלבושת אחידה, בנות לבשו חצאיות ובנים היו עם שיער קצר.

 

ערב אחד אחותי קראה לי לרדת אל המרתף שבביתנו. "את חייבת לראות את זה!" היא אמרה, והצביעה על הטלוויזיה שחור-לבן שלנו. אד סוליבן הביא לתוכנית שלו תגלית חדשה: ארבעה גברים עם שיער ארוך (בעצם זה היה קצר, אבל בהשוואה לקוצים…) ששרו שירים שנשמעו כמלודיות חסרות מנגינה. הנערות הצעירות, שהשיער שלהן עבר גיהוץ, התעלפו מרוב התרגשות.

 

היינו המומות. האם זה ה"עידן החדש" שכולם דיברו עליו? ראינו את זה רק כשיגעון חולף. לא הבנו את זה באותו זמן, אבל החומה כבר נבקעה והחברה שלנו כבר לא תהיה כפי שהיתה.

 

השנים הבאות עברו שינויים גדולים – וגם בי כשהייתי באמריקה. התחלתי לשמור כשרות. התחלתי לשמור שבת. כשבאמריקה האופנה השתנתה ועברה לחליפות מכנסיים שמתרחבים בחלק התחתון שלהם, לבשתי חצאיות וגרבתי גרבי ניילון. עברתי מבית הספר הציבורי לבית יעקב, ומצאתי את עצמי רחוקה מאוד מהביטלס והחברה אותה הם הציגו, כמו שירושלים רחוקה מכפר גרינוויץ’.

 

אבל אני תמיד אודה לביטלס מכיוון שהם עזרו לי בסיטואציה מסוימת בחיי.

 

זה קרה לפני מספר שנים כשמכתב מבשר רעות הופיע פתאום בתיבת הדואר שלי. עיריית ירושלים איימה לתבוע אותנו אם לא נשלם חובות קודמים. איכשהו, קרתה טעות במחשב של העירייה, והסכום אותו היינו אמורים לשלם הוכפל פי ארבע.

 

נחושה בדעתי לאחוז במושכות ולטפל בעניין מהשורש, פניתי לבניין העירייה מצוידת בכל המסמכים שהיו ברשותי, ספר תהלים, וחבילת טישו (כי מראה של אישה בוכה ממיס את ליבו של הקשה שבפקידים).

 

נשלחתי מעמדה לעמדה עד, שכעבור מספר שעות, מצאתי את עצמי ממתינה בתור לפגישה עם מנהל מחלקת הגביה. זה אמור להיות המבחן האמיתי, כך הרגשתי. לכן, פתחתי את ספר התהלים שלי וכיוונתי בכל הכוונות שרק ידעתי, בדיוק כפי שאני עושה בליל ‘כל נדרי’.

 

למר VIP היה זה יום גרוע מאוד. היה חם ודביק, ובבניין העירייה עדיין לא היה מיזוג אויר. כשישבתי חסרת סבלנות ממתינה שיגיע התור שלי, שמתי לב שכל אדם שנכנס לתאו של מר VIP נראה אומלל.

 

התפילות שלי נעשו אינטנסיביות יותר ויותר.

 

כשנכנסתי לתא, ראיתי שמר VIP הסתכל בעצבים על הטלפון כשמענה קולי מעברו השני של הקו אמר לו – "אנא המתן לתורך". הרגשתי שזה הרגע לרכך אותו עם בדיחה קטנה.

 

כאשר בזק, החברה הישראלית לתקשורת, הפכה את שירותיה לממוחשבים, המשפט "אנא המתן לתורך" היה נאמר כשברקע היה שיר קלאסי של הביטלס  – "אתמול"  – “Yesterday”. והמילים היו: "אתמול/ כל הצרות שלי נראו רחוקות/ עכשיו זה נראה שבכל זאת הן כאן/ או, אני מאמין באתמול". (“Yesterday / All my troubles seem so far away / Now it looks as though they’re here to stay / Oh, I believe in yesterday.”).   

 

בכל פעם ששמעתי את בזק מהללים את השנה הקודמת בניסיון לאמץ טכנולוגיה חדשה, צחקתי על הבדיחה הקטנה הזאת שמושמעת בציבור הישראלי. למרות שאף אחד לא תפס בדיוק את ההומור שיש בחלק הזה של השיר, מסיבות שונות חשבתי שמר VIP כן יבין.

 

כשסיפרתי למר VIP את הבדיחה הקטנה הזאת, הוא הביט עלי בתדהמה. "את מכירה את הביטלס?" הוא שאל בתמיהה.

 

אחרי קרוב לשלושים שנות מגורים בשכונה ירושלמית חרדית, לא נראיתי בדיוק כמו המעריצה הטיפוסית של הביטלס. "איפה לכל הרוחות את שמעת על הביטלס?" הוא שאל.

 

מר VIP החל להלל את הלהקה אותה הוא מעריץ. הוא השווה את הביטלס עם כל דבר טוב וחיובי שיש בעולם. עיניו נצצו כשהוא החל לדבר בלהיטות על תרומתם לחברה.

 

מספר חודשים קודם לכן, ביקרתי את אבי בקליפורניה. תוך כדי עיון באחד המגזינים שם, קראתי מאמר שכותרתו היתה "הביטלס וישראל". עכשיו, פרטים קטנים על הביטלס החלו להתגלגל על לשוני ולהלהיב את מר VIP שהוכה בתדהמה.

 

בסוף השיחה שלנו, הוא חייך ואמר: "אל תדאגי בקשר לטעות, זה יטופל. ואם תצטרכי שוב פעם עזרה, תתקשרי אלי ותזכירי לי שאת המעריצה החרדית של הביטלס".

 

עזבתי את בניין העירייה עם חשבון בנק כבד ולב קל… וחוב ענק ללהקת גברים אנגלים עם שיער ארוך.

 

 

(מתוך ספרה של המחברת – "לחצות את גשר הזהב" – Bridging the Golden Gate)