מסכת מנחות פרק ד משנה ג-ד

ד,ג  הפר והאילים הכבשים והשעיר אינן מעכבין את הלחם, ולא הלחם מעכבן.  הלחם מעכב את הכבשים, והכבשים אינן מעכבין את הלחם, דברי רבי עקיבה.  אמר רבי שמעון בן ננס, לא כי, אלא הכבשים מעכבין את הלחם, והלחם אינו מעכב את הכבשים:  שכן מצינו, שכשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה, קרבו כבשים בלא לחם, אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם.  אמר רבי שמעון, הלכה כדברי בן ננס, אבל אין הטעם כדבריו:  שכל האמור בחומש הפקודים, קרב במדבר, וכל האמור בתורת כוהנים, לא קרב במדבר; משבאו לארץ, קרבו אלו ואלו.  ומפני מה אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם:  שהכבשים מתירין את עצמן, בלא לחם; ולחם בלא כבשים, אין לו מי יתירנו.

ד,ד  התמידין אינן מעכבין את המוספין, ולא המוספין מעכבין את התמידין, ולא המוספין מעכבין זה את זה.  לא הקריבו כבש לבוקר, יקריבו בין הערביים.  אמר רבי שמעון, אימתיי, בזמן שהיו אנוסין או שוגגין:  אבל אם היו מזידין ולא הקריבו כבש לבוקר, לא יקריבו בין הערביים; לא הקטירו קטורת לבוקר, יקטירו בין הערביים.  אמר רבי שמעון, וכולה הייתה קרבה בין הערביים, שאין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים, ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, ולא את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת, ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערביים.