מה קורה אתי?

אור ה’ היה שופע עליו ללא כל הפרעה!

 

 

פעמים רבות עוברים על האדם זמנים שאין לו בהם התעוררות בעבודת ה’. זהו אחד הניסיונות הקשים ביותר לאדם, מאחר והנטייה הראשונה שלו היא להאשים ולרדוף את עצמו, כשרואה באיזה חושך רוחני הוא שקוע. והתוצאה, שהוא מאבד לאט לאט את האמונה בעצמו וחושב שבאמת אין לו רצון להתקרב לה’, וכך הוא הולך ומדרדר ר"ל, עד שיכול לפרוש לגמרי מגבול הקדושה.

 

אולם באמת, עלינו לדעת שגם את התעוררות לה’ אנו צריכים לקבל מה’,. אדם שרואה שאין לו התעוררות כזו, עליו לדעת שבהכרח יש לזה סיבה. והסיבה היא – שיש עליו איזה דין המונע ממנו את אור ה’. כלומר, ישנם מקטרגים העומדים ומקטרגים עליו וטוענים שאין לו זכות להתקרב לה’. אולם האדם, שמרוכז בעצמו וחושב שהמקור להתעוררות הוא בו עצמו, כשרואה שאין לו התעוררות, חושב שזה "הוא" שלא רוצה, ו"הוא" שלא מתאמץ וכו’, ואינו יודע שאילו לא היו עליו דינים היה אור ה’ שופע עליו ללא כל הפרעה, והיה זוכה לשפע של התעוררות והתלהבות ואהבת ה’, להתקרב אל ה’ ואל תורתו ומצוותיו.

 

לכן, עצה אחת ויחידה יש לו לאותו אדם – לחפש דרכים כדי להמתיק מעליו את הדינים ולעורר עליו רחמי שמים מרובים.

 

מכאן ניתן להבין מדוע רבים מהחוזרים בתשובה קיבלו התעוררות לכך, דווקא אחרי שעברו איזו צרה או ייסורים, וזה משום שהייסורים הללו כיפרו להם על עוונותיהם והביאו אותם לידי הכנעה, עד משמים התעוררו עליהם רחמים עצומים, וממילא מיד האיר להם אור ה’ בלי שום מסכים מפרידים, והם קיבלו חשק ורצון לחזור בתשובה. וכמו שכתוב: "אשכון עד דכא" ודרשו חז"ל: עד דכדוכה של נפש, כי אחרי שהנפש נכנעת מיד מתעוררים עליה רחמים ואור ה’ שוכן אצלה, ותיכף מרגיש האדם את המתיקות והטוב של ה’, וחוזר בתשובה.

 

לכן כל אחד צריך לעורר רחמים רבים – הן על עצמו – להמתיק מעל עצמו את כל הדינים, והן על כלל ישראל – להמתיק את הדינים מעל עם ישראל כדי שיוכלו לחזור בתשובה. זאת, משום שכל עיכוב הגאולה הוא בגלל הדינים הקשים שעל ידם נסתר אור ה’ מבני העולם, והם הולכים וטועים בחושך. גם העובדה שממעטים לחשוב על המשיח והגאולה היא משום שיש דינים. וכמו ששמעתי מצדיק אחד, בנם של קדושים, שבימי אבותיו הרבו לדבר על המשיח והגאולה הייתה דבר שמצפים לו בכל עת. ואילו היום, זה נראה רחוק מדעת הבריות, וכל זאת משום שיש דינים, והדינים הללו גורמים לכך שהתכלית תתרחק מדעת הבריות.

 

והעיקר הוא בפרטיות. אדם לא מצליח לחזור בתשובה משום שיש עליו דינים. אין לו זכות לחזור בתשובה. מידת הדין עומדת ומקטרגת עליו שלא ישלחו לו הרהור תשובה, שלא יאירו לו את אור ה’. כל מי שלא חוזר בתשובה כל יום – כולל כל הדתיים – או מתעורר בתשובה בכל יום מחדש, זה רק בגלל שיש עליו איזה דין. כי אם לא היה עליו דין הרי שהיה מקבל אור ורצון להתקרב לקדוש-ברוך-הוא. כמו כן היה מקבל אהבה והתלהבות, ובכל יום היה מרגיש שהוא מתחיל מחדש. אולם אדם שאין לו רצון, פשוט אין לו "ויזה" להתקרב לה’. אין לו ויזה לקבל בחינה כלשהי של עבודת ה’.

 

וזו הטעות שכולם טועים בה. יש אדם שאינו שומר תורה ומצוות כלל, והוא בטוח שזו ההחלטה שלו וזו דעתו, לכן הוא גם חושב שהוא "חופשי". אך באמת, הוא לא חופשי כלל, שהרי היצר הרע שולט עליו, והסיבה האחת והיחידה שהוא לא חוזר בתשובה היא משום שאין לו זכות לזה – כי משמים לא מניחים לו לראות את האור הגדול של התורה והמצוות. על זה צריך כל אדם לבכות ולהתחנן לה’ – שלא ייגרע חלקו! שלא יורחק ממקור החיים. ולא רק העובדה שעדיין אינו שומר תורה ומצוות, אלא גם כל אדם דתי, חרדי, חסידי וכו’ שאין לו התעוררות לשוב לה’, להתלהב לה’ ולהתפלל בכוונה – כל זה מראה שיש עליו דינים, ואם רק יזכה להכניע את עצמו, ולהתחנן לה’ ולהמתיק מעליו את הדינים, תהיה לו שוב התעוררות.

 

וזה שוב מראה לנו עד כמה חשובה שעת ההתבודדות. בשעה זו האדם ממתיק מעליו את כל הדינים ואז אור ה’ מאיר עליו. יש לו רצונות טובים, התעוררות לעבוד את ה’ בחום ובאהבה. ובעיקר, צריך להשתדל לעורר על עצמו רחמים. כי אם בשעת ההתבודדות הוא גם טועה ותולה בעצמו את חוסר ההתעוררות שלו, ומאשים את עצמו ורודף את עצמו, דבר זה עלול לעורר עליו עוד יותר דינים.

 

לכן, עלינו לשים לב ללשונות שבהם רבינו תיאר את הדרך להתבודד, שהיא ברחמים ובתחנונים, כמובא בכמה מקומות בספריו הקדושים. דוגמא אחת היא מה שכתב בליקוטי מוהר"ן תנינא (תורה כה): שצריך שיקבע לו האדם שעה או יותר, להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו, בטענות ואמתלאות, בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך, שיקרבו לעבודתו באמת. ותפילה ושיחה זו, יהיה בלשון שמדבר בה…

 

וכן בכל מקום שמזכיר רבינו את ההתבודדות הוא נוקט בלשונות אלו – של רחמים ותחנונים, ו"כתינוק המתחטא לפני אביו" וכו’. וכן מובא בהלכה, שתפילתו של אדם צריכה להיות בדרך של רחמים ותחנונים. כי העיקר הוא לעורר רחמי ה’ עלינו שיומתקו כל הדינים, ואז ממילא תבוא ההתעוררות וההתלהבות לעבודתו יתברך.

 

וזו למעשה התשובה לכל מי שנופל בדעתו, בראותו את גודל ריחוקו מה’ יתברך, וגודל פגמיו ועוצם מחשבותיו המגונות בתכלית. שידע, שישנה סיבה לכל זה, וישנו דין שסגר לו את אור ה’. ובמקום להאשים את עצמו שהוא רשע וכו’, יחפש מהו הדבר שבגללו נסגרו בפניו השערים, וירבה בתחנונים וישתדל לעורר על עצמו רחמים, כדי שמשמים יאירו לו את הדרך חזרה.

   

והעיקר – שלא יתייאש כלל לעולם! ואפילו אם רואה שעוברים כך ימים ושנים, שהוא מרבה בתחנונים ועדיין הכל סגור בפניו, יאמין בצדקת ה’ שבודאי צדיק וישר הוא, וימשיך לעשות את שלו, כי בסופו של דבר יתעוררו רחמיו יתברך עליו, ויפתח לו פתח ויאיר לו את פניו. אמן כן יהי רצון.