מסכת מנחות פרק ו משנה ז-פרק ז משנה א

ו,ז  העומר, היה מנופה בשלוש עשרה נפה; ושתי הלחם, בשתים עשרה; ולחם הפנים, באחת עשרה.  רבי שמעון אומר, לא היה להן קצבה; אלא סולת מנופה כל צורכה היה מביא–שנאמר "ולקחת סולת–ואפית אותה" (ויקרא כד,ה), עד שתהא מנופה כל צורכה.

ז,א  התודה באה חמש סאין ירושלמייות, שהן שש מדברייות–שתי איפות, האיפה שלוש סאין–עשרים עישרון, עשרה לחמץ ועשרה למצה.  עשרה לחמץ, עישרון לחלה.  עשרה למצה, ובמצה שלושת מינים–חלות, ורקיקין, ורבוכה; נמצאו שלושה עשרונות ושליש לכל מין ומין, ושלוש חלות לעישרון.  במידה ירושלמית היו שלושים קב–חמישה עשר לחמץ, וחמישה עשר למצה.  חמישה עשר לחמץ, קב ומחצה לחלה.  וחמישה עשר למצה, ובמצה שלושת מינים–חלות, ורקיקין, ורבוכה; נמצאו חמשת קבין לכל מין, ושתי חלות לקב.