ירד מהפסים

 

 

שמיל (שמואל גרינפלד) נולד בשווייץ בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הוריו, חסידי ויז’ניץ יראי שמים, השקיעו בחינוכו כמו בשאר ילדיהם, וציפו ממנו שיהיה רב ומורה הוראה. לאחר שעלו לישראל, למד תורה בישיבת "קול תורה" בירושלים בראשותו של הרב שלמה זלמן אוירבך.

 

כינונה של המדינה הצעירה סחף אחריו, באמצעות מצעדי ראווה וטקסים צבאיים, צעירים חרדיים רבים מאזור מאה-שערים. הציבור החרדי התכווץ וניסה לגונן על נעריו, אך פעמים רבות לשווא. שמיל נסחף אף הוא בזרם עם כמה מחבריו וירד לגמרי מפסי הקדושה. התלמיד שלמד בהצטיינות גמרא ומפרשים, מצא את עצמו כעבור מספר חודשים מתגייס לצבא כשהוא גלוי ראש. אמו בכתה על לכתו מעמם ומעם אמונתם, ואביו, העוסק בהרבצת תורה ברבים, נאנח על בנו שקטע בבת אחת שושלת דורות של חסידים וצדיקים.

 

שמיל נשא אישה והביא לעולם ילדים, אותם גידל בדרך חופשית קיצונית. הוא השתלם במקצוע הטבחות, ניסה ליהנות מהעולם בכל דרך אפשרית ונכנס לאורח חיים הרפתקני, שהרגיז אף את אשתו וילדיו. לבסוף הגיעו בני משפחתו למסקנה שהוא ממיט עליהם חרפה והחליטו לעוזבו לנפשו. כך חלפו השנים, ומקץ ארבעים שנה של נדודים ואכזבות, מצא שמיל את עצמו עם שיער לבן לאחר ששים ושתיים שנות חיים. הוא נוכח לראות שכל חייו הפכו בעצם למסכת אחת של דמיון מתעתע. הוא הביט בעצמו, נזכר באשתו וילדיו שנטשוהו, באביו שנפטר לפני שלוש שנים, הרחק ממנו במקום ובנפש, וליבו נשבר בקרבו. אז החלה לגמול בקרבו החלטה לשים קץ לחייו.

 

באותה עת עבד במסעדה בגבעתיים. באחד הימים שבהם פסע לבדו מכונס בעצמו, חשב: זהו זה, הגיעה השעה! לא רחוק מכאן חולפת הרכבת. אטפס על המסילה ואחכה לרכבת שאמורה לחלוף בתוך זמן קצר כדי שתוציא אותי מהעולם הזה…

 

שמיל הגיע למסילת הרכבת והתיישב על המתכת הקרה, כאשר גבו מופנה לכיוון הרכבת העומדת להגיע. הוא לא בכה, לא התוודה. הוא רק חיכה לסוף. ראשו היה מרוקן ממחשבות, גוש ענק של מרירות חסם את גרונו. הוא הרהר לעצמו בסתמיות: זהו זה, הגיעו רגעיי האחרונים… הוא עצם את עיניו וציפה לשמוע את צפירת הקטר המחרישה שתבשר את קיצו…

 

…לפתע ראה לפניו דמות לבושה בגדים לבנים ומאחוריה דמות נוספת הדורת פנים. היה זה אביו שנפטר לפני שלוש שנים ומאחוריו הרב אוירבך, שנפטר לפני כעשר שנים. האב דיבר אל הבן הנדהם בתוכחה: "שמיל, מה אתה עושה?! האם אתה רוצה לאבד גם את העולם הבא?!", שמיל לא הבין כיצד הוא רואה ושומע את אביו ואת רבו. האב המשיך לדבר בכאב: "האם אתה יודע שאתה חב לי חוב?! לא אמרת עלי קדיש מאז שנפטרתי…"

 

עודו תוהה על המחזה שראה לנגד עיניו, נעלמו אביו ורבו כלעומת שבאו, והותירו אותו לבדו על המסילה. הגילוי הסעיר אותו וכן דבריו של אביו לגבי העולם הבא. הוא לא העלה בדעתו, שלאחר כל מה שעבר, יש לו עוד איזה חלק בעולם הבא. הדברים הללו גרמו לו להתרומם ולרדת מפסי הרכבת. לאחר זמן קצר שמע את הקטר המתקרב ושועט…

 

הוא לא ידע מה לעשות והחליט ללכת לכיוון הכביש. כאשר הגיע, הרים את ידו כדי לעצור טרמפ. כעבור כמה דקות עצר כלי רכב, והנהג הסביר באדיבות כי הוא נמצא בדרכו לכותל המערבי בירושלים. שמיל הפטיר מבלי לחשוב "טוב, אסע איתך".

 

הוא התיישב במושב האחורי וניסה לארגן את מחשבותיו. עדיין לא עיכל מה שאירע לו, את ניסיונו להתאבד, ואת אביו ורבו שהופיעו לפתע. האם הופיעו באמת או שרק חלם בהקיץ? בסיומה של הנסיעה, מצא את עצמו מנשק את האבנים הענקיות של הכותל המערבי וקורא תהילים כמו לפני שנים רבות כל-כך.

 

לאחר מכן חש שרעב תוקף אותו. שעות רבות חלפו מאז שטעם דבר מאכל. אז ראה אברך עם פאות ארוכות שסיים את תפילתו ופנה לצאת מרחבת הכותל. שמיל שאל אותו היכן יש באזור מסעדה או מזנון והאברך הציע לו שיבוא עמו. הם נכנסו לתוך הרובע המוסלמי וכך מצא שמיל את עצמו בחדר האוכל של ישיבת "שובו בנים" ברסלב, כשהוא סועד את ליבו.

 

תלמידי הישיבה האירו לו פנים והאווירה קסמה לו והוא התעניין באפשרות להישאר בישיבה. אחד האברכים הציע לו לפנות לישיבת "חוט של חסד", שנמצאת ברחוב שמואל הנביא בירושלים, שם נמצאים בעלי תשובה בצעדיהם הראשונים.

 

שמיל הגיע בערב שבת ל"חוט של חסד". הוא פנה למשגיח, הרב נתן ארוש, וביקש להיכנס לישיבה. הרב נתן הופתע לראות את האיש המבוגר הרוצה להתקבל לישיבתם והסביר שאין כאן חבר’ה בגילו. לאחר שראה את המבע האומלל בעיניו, ריחם עליו והתיר לו להישאר לשבת. וכך, שמיל בן הששים ושתיים, מצא את עצמו יושב בשולחן שבת ומסביבו שרים בעלי תשובה צעירים בדביקות את "י-ה ריבון עלם ועלמיא". הוא נזכר באביו שהסביר לו פעם על שולחן השבת את פירוש המילים. המשיך לשמוע את ההמשך "לו יחיה גבר שנין אלפין לא יעול גבורתך בחושבניא…", והרגיש שיש חשבונות שמים, שגם אלף שנים לא יספיקו לו כדי להבינם, כפי שלא הצליח להבין כיצד ירד מדרך המלך וכיצד חזר אליה כעת באופן כה נורא ונפלא. הוא חש שהמילים מדברות ממש אליו "פרוק ית ענך מפום אריוותא…", הצל את כבשתך מפי האריה, וחשב: הצל את נשמתי מרדת שחת… אז נזכר באביו ובחוב שיש לו כלפיו. לאחר שאביו טרח לבוא אליו משמים ולהצילו, הוא חייב להתחיל לומר עליו קדיש במשך שנה.

 

בשבת אחר הצהריים למדו בישיבה. שמיל שלף מארון הספרים גמרא "בבא מציעא" ופתח בפרק "אלה מציאות". נזכר שזו הגמרא שלמד בילדותו בחיידר. האותיות היו מוכרות לו ולפתע האירו לו פנים. "איזוהי אבידה?" פיזם לעצמו בניגון הישן נושן, ונזכר בקושיה ששאל את המלמד לפני למעלה מחמישים שנה בעודו זך וטהור. הרהר לעצמו: ומה דינה של נשמה אבודה? קרא את דברי הגמרא העוסקים ב"אבידת אביו ואבידת רבו", והרהר בכך שאביו ורבו יצאו יחדיו להשיב את אבידתם בעולם התחתון.  אז השתוקק בכל מאודו שיאפשרו לו להישאר בישיבה וכך יוכל לזנוח את כל ענייני העולם, לעסוק בתורה ולומר קדיש על אביו. המשגיח ישב מהצד והבחין בכך שהמבוגר החילוני מכיר את לימוד הגמרא, וחשב שהוא עשוי להשתלב עמם ואף להועיל להם למרות גילו המבוגר.

 

ביום ראשון ניגש המשגיח לשמיל ואמר לו כי הוחלט להשאירו בינתיים בישיבה. שמיל הרגיש שניתנה לו הזדמנות לפרוע את החוב ולהשיב את האבידה. הוא החל לגדל את זקנו ואף את פיאותיו והפך לחלק בלתי נפרד מנוף הישיבה. בעת הסדרים הגה בתורה עם כולם, ובלילות נסע להתבודד בשדה, שם שפך את ליבו לפני ריבון העולמים. פרט לכך הגיש עזרה בכל תחום אפשרי. הוא התגלה כטבח מעולה והוכיח את יכולתו במטבח הישיבה. בפנימייה הפך למעין אב-בית, כשהוא משרה אווירה נעימה על העושים את צעדיהם הראשונים ביהדות.

 

הגיע חודש אלול ולקראת ראש השנה, כל תלמידי הישיבה ואברכיה נרשמו לנסיעה לציונו של רבי נחמן באומן, כולם, פרט לשמיל. מזמן איבד קשר עם בני משפחתו, ומנין ייקח כעת אלפי שקלים לנסיעה, כשאין בכיסו אגורה אחת?! חבריו האיצו בו סמוך לנסיעה כי בעוד יומיים נסגרת ההרשמה, והוא לא ידע מאין יבוא עזרו.

 

באותו לילה נרדם וחלם חלום. מישהו שלא הכיר אמר לו: "שמיל, לך לבנק שלך ודרוש חמשת אלפים שקלים המגיעים לך על כל שנות עבודתך!" בבוקר נזכר בדברי החלום ונסע לבנק. הוא ניגש לפקיד והצהיר: "מגיעים לי חמשת אלפים שקלים!" הפקיד העלה על המסך את פרטי חשבונו הרדום של שמיל ולא ראה דבר. שמיל התעקש שפיצויי פיטורין אמורים להיכנס לחשבונו. הפקיד התקשר למנהל הבנק ובבדיקה חוזרת התברר שאכן יש לו זכות לקבל את הסכום הנדרש. הוא לקח את הכסף ומיהר למשרד הפנים. בתוך זמן קצר הצליח להנפיק דרכון, לקבל ויזה ולרכוש כרטיס טיסה, וכך המריא עם חבריו לאומן.

 

בראש השנה תשס"ה עמד שמיל בין חמישה-עשר אלף חסידים וקרא "תיקון הכללי" מתוך התעוררות עצומה, כשנהר בכיו מטהרו מכל הכתמים. הוא היה ספוג בדיבורי ההתחזקות של רבי נחמן ובהבטחתו להוציא את כל מי שיבוא אליו מהשאול תחתיות ומתחתיו. הדיבורים הללו נתנו לו כוח לזנוח הרגלים שכה הורגל בהם.

 

לאחר שסיים לקרוא את מזמורי התהילים הנדרשים, ידע כי ברגע הזה מחויב רבי נחמן להושיעו ולתקנו. הוא מישש בפיאות הקצרות שהחלו לצמוח, ושאל את עצמו אם אורכן יספיק לכך שרבי נחמן יחלצו בעזרתן מהגיהינום…

 

חלפה חצי שנה והגיע חודש אדר א’. כעת חלפה שנה שבה אמר את הקדיש על אביו המנוח מדי תפילה והוא חש שפרע את חובו. בדיוק אז החלו מחושים שונים לפוקדו. הוא ניסה להתעלם מהם ולהמשיך בשגרה.

 

בתום חודש אדר ב’ מצא אותו משגיח הישיבה על הארץ כשהוא מתפתל בייסורים. הוא הזמין עבורו ניידת טיפול נמרץ וליווהו לבית-החולים. במשך כל היום היה עמו וראה כיצד הוא שב לכוחו, ולקראת ערב נפרד ממנו. אברכים ובחורים מהישיבה, ששמיל הפך לעצם מעצמותיה, הגיעו כדי לשהות עמו. כאשר הורע מצבו החלו לקרוא עמו "שמע ישראל" ו"התיקון הכללי", ואז לקה בדום לב והסתלק מהעולם כשהוא עוצם את עיניו כתינוק בן יומו.

 

בשעת חצות לילה, נשאו תלמידי ישיבת "חוט של חסד" בבכי את גופת שמיל האהוב למרומי הר הזיתים. ראש הישיבה, הרב שלום ארוש, נשא באוזניהם דברי הספד מרגשים וגולל באוזני כולם את פרשת חייו הנסתרת.

 

 

ליצירת קשר לסיפור תשובה –  odedmiz@actcom.co.il

(מתוך הספר אור חוזר 3)