כי אנחנו צריכים להאמין בעצמנו

חוסר בירור האמת, שהוא פגם,
אינו פגם באמונה בבורא בלבד או
בצדיקים, אלא הוא בעיקר פגם
באמונה בעצמו. זאת, משום
שהאדם צריך להאמין בעצמו!

בגן הגעגועים – פרק 7

אבידת בת מלך – הסיפור המלא

ישוב הדעת

בפרק זה ניגע באחת מההגדרות של התבודדות נכונה – ישוב הדעת.

זקן ברסלב, הרב לוי יצחק בנדר זצ"ל, כאשר שהיה מדבר על התבודדות הוא היה משתמש בדרך כלל במושג הזה: "ישוב הדעת".

עיקר ישוב הדעת הוא שהאדם מברר לעצמו מהי האמת. שיהיה לאדם ברור כשמש מה השם מצוה עליו בכל עניין ועניין, וללא כל ספק. וכן צריך האדם ששכלו יהיה מיושב, חזק ותקיף, באופן שיאריך אצלו זמן ולא יחלוף מדעתו.

האדם צריך להאמין בעצמו! שכל מה שמתברר לו זו האמת, ולא יוכל שום דבר או אדם בעולם להזיז אותו מהאמת. ויהיה תקיף ברצונו זה, שאף באותם נושאים שהוא רחוק מאוד מלהשיגם, ויש לפניו דרך ארוכה – הוא ילחם ויתאמץ להגיע למטרה שלו! זאת, משום שברור לו שזו האמת, כי אז שום דבר בעולם לא יוכל להחליש או להניא אותו מלהגיע למטרתו. כך יצליח האדם להשלים את שאיפותיו עד שלא יכשל יותר.

זה נקרא ישוב הדעת כפי שצריך להיות, כי כל עוד נשאר לאדם ספק כלשהו לגבי האמת – מהי האמת, מהי הדרך הנכונה ומה נדרש ממנו בפועל – היצר הרע יוכל להטעותו ולהכשילו בקלי קלות. לכן ידוע הדבר ש"ספק" בגימטרייא זה "עמלק", והספקות שיש לאדם בציוויים שנצטווה הם ה"עמלק" שבו, המכשיל אותו בעבירות ובפגמים, מחליט ומונע ממנו מלהתמיד בעבודתו ולהצליח להשלים את שאיפותיו.

חוסר בירור האמת, שהוא פגם בפני עצמו, אינו פגם באמונה בבורא בלבד או בצדיקים, אלא הוא בעיקר פגם באמונה בעצמו. זאת, משום שהאדם צריך להאמין בעצמו – שלימודו בתורה ואמונת החכמים שלו וכל מה שהוא שומע מהצדיק – זה מה שהוא צריך לעשות, וזו האמת לאמיתה, ולא יוותר לעצמו אלא ילחם על אמת זו. לא יתבטל לשום אדם, אלא יתעקש עד שיזכה לקיימה בשלמות.

להאמין בעצמו

אם נתבונן בכל התורה כולה, נראה שכל העוונות והכישלונות שנכשל בהם אותם אנשים אשר התורה מציגה בפנינו את טעותם, באו אך ורק מחמת פגם זה – שלא האמינו בעצמם.

הראשונה הייתה חוה אימנו, שנצטוותה שלא לאכול מעץ הדעת, וכאשר בא הנחש לפתותה – הוא הצליח. מדוע? מכיוון שלא הייתה לה אמונה בעצמה. לא היה לה ברור במאה אחוז שמה שהיא שמעה במו אוזניה מאדם אישהּ, היא אמת לאמיתה ושכך היא צריכה לנהוג.

זהו שאמרו חז"ל על חטא זה: הרב והתלמיד – דברי מי שומעין? הבורא ציוה לא לאכול – זה הרב, והנחש אמר כן לאכול – זה התלמיד, דברי מי שומעין? ברור שלדברי הרב, אם כן מדוע שמעה חוה לנחש?

מכיוון שהיא לא האמינה בעצמה – שהאמת והידיעות שלה הן האמת לאמיתה, ואין על מה לדבר כלל. היא לא הייתה צריכה לשמוע מהנחש שום דבר בעניין האכילה מעץ הדעת. זאת עובדה מוגמרת: אסור לאכול! ‘אדון נחש, אתה רוצה לדבר על משהו אחר? בבקשה, אפשר להתקדם, אבל הנושא הזה סגור!’ אולם מכיוון שלא היה לה את הדיבור הזה – שלא הייתה החלטית ולא האמינה באמת שלה – היה לנחש מקום להסיט אותה מן האמת.

וכן אדם הראשון, ששמע מהבורא בעצמו שאסר עליו לאכול מעץ הדעת – אם הייתה לו אמונה בעצמו שאסור לאכול!!! וזאת האמת! ‘מה ששמעתי מהבורא זאת עובדה – כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר, אין שום משא ומתן בדבר’. אם כך – לא היה אפשר לפתותו בשום אופן, אף שעתה הצטרפה גם חוה לפיתוי.

דוגמא אחרת – שאול המלך. שאול המלך נכשל משום שלא הכרית את זרע עמלק בשלמות. זה היה מפורש וברור – שלא עשה זאת – מכיוון שלא האמין בעצמו, שהרי נכנע בפני העם שהסית אותו להותיר את הצאן.

שמואל הנביא הוכיחו על כך, ככתוב: "ויאמר שמואל הלוא אם קטון אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה’ למלך על ישראל!" (שמואל א, טו). כלומר, שמואל הוכיחו על פגם זה – שלא האמין בעצמו שה’ משח אותו למלך, כדי שהוא יחליט מה הטוב בעיני ה’ לעשותו, ולא שישמע להמון העם. ה’ ציוה עליך להכרית את כל זרע עמלק, ובפירוש ציוה עליך לא להותיר אפילו בהמה בחיים! אם כן, היכן יש מקום עוד לשמוע בקולו של מישהו אחר?

(מתוך "בגן הגעגועים" מאת המחבר)