לחתוך את החבל

הוא כמעט והגיע לפסגה, כשהבלתי
נמנע קרה… הוא מעד, ונשאב לתוך
התהום, כשהוא מספיק לראות צללים
של תמונות ילדותו חולפים אל מול
עיניו…

חודש אלול כבר ממש כאן, ולי לא נותר אלא לנשום בהקלה ולהתרפק על דודי שירד אל השדה. אלינו.

אחרי חודש אב שעבר עלי מעט בהסתרה גלויה, כמו על רבים מאיתנו, חודש הרחמים והסליחות הוא ממש כמו מים מרווים לנפש עייפה, שהגיעו אלינו – בדיוק בזמן.

שמעתי לא מזמן מישהו שהפליא לתאר את מה שהרגשתי, בייחוד בחודש החולף, חודש מנחם אב. הוא אמר כי התפילה היום, כשאין בית מקדש, היא כמו להקליד ולהקליד למחשב, מבלי לראות את המסך. כך בדיוק אני חשה לעיתים, מתפללת ומתפללת אבל לא רואה את התשובה של ה' לתפילתי. האם היא ראויה מספיק? האם הוא שמח בי? כועס עלי חלילה? מבקש ממני משהו מיוחד לעשות? האם התקבלה לה תפילתי ברצון או שעלי לשנות את הסגנון?

זאת לא נדע. לפחות לא בזמנים כאלו של הסתרה, כמו בחודש אב. בהם אנו רק צריכים להחזיק באמונה ולחזק אותה ולהישען על ה' כמו על אבא טוב, ולסמוך עליו, שגם אם לא תמיד אנו זוכים לשמוע או להבין את תשובותיו, אנו מאמינים בכל הלב שהוא שומע ומקשיב, מגן ואוהב. וכמו שאומרת הרבנית ימימה מזרחי: אב=אבא. בחודש אב אנחנו יותר מכל צריכים לסמוך על ה' כמו על אבא אוהב.

אבל עכשיו, בחודש אלול, כשזכינו שהגיעו ימים טובים יותר אל פתחינו, ימים של רחמים מרובים והשגחה גלויה, אני מרשה לעצמי לכתוב קצת על הסתרה. כי מי מאיתנו לא חווה רגעים כאלו מדי פעם.

לא אחת עוברים עלינו ימים שבהם אנו מחפשים את הקב"ה, אך, לצערנו, מתקשים מאוד למוצאו. להבין את דרכיו. למה הוא מעביר אותנו בדיוק את מה שהוא מעביר. לנו זה נראה לא תמיד כמו משהו טוב, ואם היו נותנים לנו את המושכות של חיינו, נדמה לנו כי היינו מנהלים אותם קצת אחרת.

בספר ישעיהו (נ"ה, ח), הספר ממנו אנו קוראים את נבואות הנחמה בשבועות האחרונים, אנו מוצאים משפט מכונן: "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי נאום ה'. כי גבהו שמים, מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם, ומחשבותיי ממחשבותיכם".

ובמילים אחרות: אנחנו לא יודעים כלום מהחיים שלנו, ולא מבינים כלום ממה שעובר עלינו. אז כדאי שנפסיק לנסות להבין. העיניים שלנו הם עיני בשר ודם והרבה פעמים דברים שאנחנו מפרשים אותם כ"רע"- הם בעצם טובים עבורנו, וכן להיפך. והכל מתגלה לנו רק בדיעבד. כי הקב"ה הוא היחיד שיודע להבחין מהו טוב ומהו רע ולבחור בעבורנו רק את הטוב. ואם זה נראה לנו לפעמים אחרת – זה רק בגלל שדרכיו גבהו אלפי פרסאות אור, מדרכינו, ומחשבותיו רחוקות וגבוהות כל כך, ממחשבותינו.

עד היום אני זוכרת בבירור את אותו היום שהכתרתי אותו כ"יום הכי טוב שהיה לי בחיים". והיום, במבט לאחור, מספר שנים אחרי כן, אני מסתכלת על אותו היום ורואה שהוא ממש לא היה טוב בעבורי. ודוגמאות כאלו יש לכולנו אינספור.

אין מה לעשות, חייבים להאמין בה', אני צוחקת לעצמי ברצינות גמורה. אין מנוס מ"לתת לו את המושכות", ולבקש ממנו בפה מלא שיוביל אותנו. הוא היחיד שיודע לאן, הוא היחיד שיודע מתי, הוא היחיד שמבין.

גם ברגעים קשים, של הסתר פנים ובלבול, ואולי דווקא ברגעים אפלים כאלו, עלינו להתרפק על אבא שבשמים, ולתת לו להוביל אותנו איך שהוא רוצה, איך שהכי טוב עבורנו. כי אנחנו בחושך כזה לא רואים כלום, ולא יודעים לאן לפנות, רק הוא יודע ורואה.

צריך להאמין ורק להאמין ועוד יותר להאמין. לסמוך על ה' לחלוטין. להאמין בו באמונה שלמה, לתת בו אמון מלא. גם כשהמסלול שהוא מוביל אותנו בו נראה בעינינו עכשיו כמסוכן וכבלתי הגיוני בעליל.

רק אחרי שהכל יעבור, שהגל ישקוט, נוכל גם אנחנו להבין קצת למה זה קרה בדיוק כך.

להלן סיפור קצר שממחיש זאת בצורה נפלאה:

אמון ללא גבול

זהו סיפורו של מטפס הרים אשר אחרי הרבה מאוד שנות הכנה, החליט לממש את חלומו ולטפס על אחד ההרים הגבוהים ביותר. מאחר והוא ביקש את התהילה לעצמו בלבד, הוא יצא למסע לבדו.

השעות חלפו מהר, והעלטה הגיעה מוקדם מהצפוי. מאחר ולא היה ברשותו ציוד לחנייה, החליט להמשיך בטיפוס.

בעלטה הכבדה לא יכול היה לראות את דרכו, ואפילו אור הירח נעלם מאחורי מעטה עננים כבדים.

הוא כמעט והגיע לפסגה, כשהבלתי נמנע קרה… הוא מעד, ונשאב לתוך התהום, כשהוא מספיק לראות צללים של תמונות ילדותו חולפים אל מול עיניו.

לאחר שחזרה אליו נשימתו, הוא הבין שהוא תלוי באפילה ובדממה מוחלטת. בייאושו צעק: "אלוקיי, בוא לעזרי!"

הוא ראה כבר את מותו, כאשר מכה אלימה איימה לפלח את קרביו… הוא הגיע לקצה החבל אשר אותו הוא קיבע לסלע בדרכו למעלה, ולמזלו, העוגן היה יציב. לפתע, קול רם ועמוק קרע את הדממה:

"מה אתה רוצה שאעשה?" שאל הקול.

"הצל אותי, אלוקיי!" ענה.

"המאמין אתה באמת כי יכול אני להצילך?" המשיך אותו הקול.

"בוודאי, אלי!"

אמר לו "אם כך, חתוך את החבל עליו אתה תלוי!"

חלף עוד רגע של היסוס לפני שהאיש נאחז בחבל בצורה נואשת עוד יותר…

צוות ההצלה מספר שלמחרת היום מצאו את המטפס מת.

הקור הכריע אותו ובידיו הקפוצות הוא אוחז בחוזקה את החבל במרחק של שני מטרים בלבד מהקרקע…

ואתה, ההיית חותך את החבל?

בחיים, עלינו להחליט החלטות המעמידות במבחן את אמונתנו.

הסומך אתה כל כך על החבלים, או שתסכים לחתוך אותם?

כל יום עלינו ללבות את אש אמונתנו ולאמץ את תפילת ישעיהו: ה' אלוקינו מחזיק בידינו ואומר – "אל תירא, כי עמך אני".

(נערך מצרפתית ע"י יוני וז'קי)

נכון, זה לא תמיד פשוט, להאמין, אבל זוהי משימת חיינו. רק לסמוך על ה'.

יהי רצון שיהיה לכולנו חודש מבורך, ושנזכה לפגוש במלך בשדה, ולראות את טובו ורחמנותו עלינו תמיד עין בעין.

* * *
גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.