נוסעים לאומן!

ועם ישראל – קולטים היטב את המסר.
לא פלא, שאלפים רבים אורזים מזוודה
לפני ראש השנה ונענים לקריאתו של
הצדיק, כשהם ממלאים עשרות אוטובוסים,
העושים דרכם אל אומן.

נוסעים לאומן!

ודאי שנוסעים! מי לא נוסע??

הרי לנגד עינינו עומדת הכרזתו של רבינו הקדוש: "כל מי שסר למשמעתי, איש בל יעדר!"

והכרזה זו – עם כל הרמזים והדיבורים המפורשים שיצאו מפיו של הצדיק, על האור שנעשה מהדרכים, על התיקונים, שאף הוא אינו יכול לתת כי אם בראש השנה.

על חיצי הסיטרא-אחרא (כוחות הרוע) שבידו להוציא מאיתנו, אם נבוא אצלו.

על תשובה, שהוא עושה בשבילנו, ומתקן הכל!

על הכוח שבידו להעלות נפש משבעה מדורי גיהינום באמירה בעלמא!

כל אלו מאירים בעוצמה רבה כזרקורי אור עוצמתיים בתוך החושך הכפול האופף אותנו, מתוך כל הטומאה שנלאינו מלעבור בה, בתוך גלי החיים המטלטלים אותנו פעם למעלה ופעם למטה, כמו ספינה טרופה, וקוראים אלינו: "אל תתייאשו!"

יש עתיד. יש תקווה. יש להיכן לחתור.

ועם ישראל – קולטים היטב את המסר. לא פלא, שאלפים רבים אורזים מזוודה לפני ראש השנה ונענים לקריאתו של הצדיק. ומשנה לשנה מתרבים נחלי האדם, הנוסעים לאומן לראש השנה, כשהם גודשים את שדות התעופה בארץ ובחו"ל, ממלאים עשרות אוטובוסים, העושים דרכם בנתיבותיה השוממות של אוקראינה, ונמשכים הישר להר הקודש שבאומן, המלא על גדותיו בחסידים ואנשי מעשה, תלמידי חכמים לצד פשוטי עם, בעלי תשובה ותיקים, וכאלו שרק לאחרונה נאחזו בחכתו של הצדיק.

…וכמו מהר געש פורצות הגניחות והאנחות, הבכיות והיבבות, המתמזגות בקולות השירה והניגון, הריקודים והמחולות. אלו ואלו מהולים בלא מעט דמעות: יש דמעות של צער וחרטה, ויש של התרגשות ותקווה, ויש גם דמעות סתם, המטהרות את הנפש ומסירות את האבק שהצטבר עליה. זולגות אלפי הדמעות על האבן הקדושה, הרי היא המגנט שמשך לכאן את כולם, והופכות לנחל המטהר את נפשות ישראל.

אדם שיתבונן במעמד המיוחד הזה – התכנסות של אנשים מכל גווני הקשת מכל רחבי תבל, ויאזין לגניחות ולשוועות הבוקעות מעומק ליבם הטהור של עשרות אלפי המצטופפים כאן, ישמע את השירה ויראה את הריקודים הבאים אחרי לב נשבר ועיניים אדומות – ללא ספק ישאל בליבו, ואולי אף בקול רם: איפה רואים דבר כזה? מי שמע על דבר כזה? מה עוד חסר שהשם יתברך ממקומו יפנה אלינו ברחמים ויחון עם המייחדים את שמו, וישמיע לנו ברחמיו: "הן גאלתי אתכם"… "להיות לכם לאלוקים"?!

לשם כך חובה עלינו להיזכר מה הייתה סיבת הגלות, ומה השם יתברך רוצה שנתקן כדי שנזכה לגאולה.

האם בירושלים שלפני החורבן לא התכנסו רבבות אלפי ישראל, שעבדו את השם יתברך בכל ליבם? הרי הגמרא (ברכות נח, ע"א) מספרת על בן זומא שעמד על מעלה בהר-הבית וראה אוכלוסי (של שישים ריבוא, רש"י) ובירך "ברוך חכם הרזים"!

ושוב אנו מוצאים בגמרא (פסחים סד, ע"ב): פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל… נטל כוליא מכל אחד, ונמצא שם שישים ריבוא זוגי כליות, כפליים כיוצאי מצרים, חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה, ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם!

האם לא טלטלו עצמם אבותינו בנסיעה ארוכה ומייגעת לעלות ולהיראות לפני אדון הכל? או שמא לא הזילו זהב מכיסם לקנות בהם קרבנות ונסכים?!

היו נסיעות קשות ומייגעות, היו הוצאות כספיות גדולות, ואף היו דמעות וכיסופים, שמחה וריקודים. אולם, בעוונותינו גלינו מארצנו בשל שנאת חינם שהייתה בנו. וזה מה שהשם יתברך רוצה שנתקן מעומק נפשנו.

לכן, למרות שנות הגלות הארוכות, ואחרי שכבר זכינו לאורו הגדול של רבינו הקדוש, שהמשיח בדעתו ילחם, ומחלציו יצא, והוא יתקן את העולם – אל לנו לשכוח את עיקר סיבת גלותנו, ואת צוואתו הקדושה שהשאיר לנו רבינו: "רק אתם החזיקו עצמם ביחד, אז תהיו אנשים כשרים… כי בעזרת השם יתברך גמרתי ואגמור כרצוני בודאי בעזרת השם יתברך" (חיי מוהר"ן, רי"ח).

נקיים את חלקנו – נחזיק עצמנו ביחד, ואין זמן יותר מתאים לכך כימי אלול והימים בהם כולנו מתקבצים שם ביחד – בראש השנה אצל רבינו באומן, בקיבוץ הגדול בו אנו פוגשים בכלל אנשי שלומנו המגיעים מכל רחבי תבל והנקראים על שם הצדיק!

הרבה דרכים יש להרבות אהבה! ובזכות האהבה שבינינו נזכה לראות את הבטחתו של רבינו מתגשמת: "גמרתי ואגמור כרצוני בביאת גואל צדק וקיבוץ גלויות", במהרה בימינו אמן.