להעפיל אל הפסגה

"אני מבינה, נילי", אמרתי לה, "שכל
זה נשמע לך מרוחק משהו. את בודאי
חושבת לעצמך, ‘אנשים רגילים אינם
מסוגלים להעפיל ולהגיע לדרגה כזאת’".

בכל שבת מברכים, השבת שלפני ראש חודש שבה אנו מברכים את החודש הבא עלינו לטובה, אני נותנת שיעור לנשות הקהילה שלי. באחת השבתות האלה התעוררתי משנתי לשמע רעמים וברקים וגשם עז. הסופה נמשכה לאורך היום כולו, ולי לא הייתה דרך להודיע על ביטול השיעור, גם אילו רציתי.

וכך, עטופה במעיל גשם ומלווה בנכדתי שהתעקשה ללוות אותי, יצאתי לדרכי לבית הכנסת, כעשרים דקות מביתי. הייתי משוכנעת שאף אחת לא תגיע לשיעור במזג אוויר כזה, אך למרבה הפתעתי, כשהגעתי היה בית הכנסת מלא מפה לפה. עם סיומו של השיעור חשנו כולנו התרוממות רוח. שאבנו כולנו סיפוק עילאי מן הידיעה שתשוקתנו ללמוד תורה, לשמוע את דבר ה’, גברה על הסופה.

כשעמדתי לצאת, פנתה אלי בביישנות-מה אחת הנשים, אישה נעימת סבר בשנות הארבעים שלה, שאכנה אותה כאן נילי. "הרבנית", היא אמרה לי, "את רואה את הגשם? כמו הגשם, כך זולגות הדמעות מעיניי". במילים אלה החלה לספר לי את סיפורה העגום. היא אם לשישה ילדים, שניים מתוכם מוגבלים וזקוקים לבית ספר מיוחד. בנה הגדול מבריק ומוכשר, אך הוא בחור בעייתי ומהווה מקור למתחים גדולים במשפחה כולה. ואם לא די בכל אלו, בעלה איבד זה לא מכבר את מקום עבודתו, וגרוע מכל, ממש עתה גילתה בגופה גידול הנראה לרופא שלה חשוד, והיא חייבת לעבור עתה ניתוח לשם הסרתו ושליחתו לביופסיה.

"הרבנית", היא אמרה לי, "אני פשוט מתמוטטת. אני לא יודעת מה לעשות. מישהו הציע לי לפשפש במעשיי ולראות מדוע באות עלי צרות נוראות אלו. אני יודעת שאינני מושלמת", אמרה לי בבכי, "אך איני יודעת מה עשיתי שמגיע לי עונש נורא כל כך". אימצתי את נילי אל ליבי ובירכתי אותה. אנשים כואבים צריך לעודד, צריך להשתתף עימם בצעם ובכאבם ולא לקבוע תוך צדקנות והתחסדות מדוע באה עליהם צרתם. אמרתי לה שלרוב ה’ מנסה בניסיונות קשים ומרים דווקא את עבדיו הנאמנים והאהובים עליו.

"חשבי על ארבע האימהות", אמרתי לה. "האם חשבת פעם עד כמה הן סבלו? ארבעתן חוו ניסיונות קשים ביותר. ראי למשל את שרה אמנו. כמה נדודים היו מנת חלקה! בגלל הרעב שבא על ארץ כנען נאלצו היא ואברהם לרדת למצרים, ושם נשבתה ונלקחה אל בית פרעה. ובזה לא תמו ייסוריה. היא הייתה עקרה בלא יכולת ללדת ילדים. כמה נכספה לפרי בטן, ומשראתה שהשנים חולפות והיא טרם ילדה, עשתה מעשה של הקרבה גדולה וביקשה מבעלה לקחת לו לאישה את הגר שפחתה, כדי שיוליד ממנה בן אשר ייחשב לה כבנה. אולם גם מעשה זה היה לה למקור של צער, שכן מיד לאחר שנפקדה הגר והרתה, היא החלה לבוז לגבירתה וללעוג לה בפומבי. ‘חשבתן ששרה צדקת?’ הייתה אומרת לכל מי שהיה מוכן לשמוע, ‘אם כן, למה זה מנע אלוקים ממנה פרי בטן?’ הגר ילדה את ישמעאל, ושוב נחלה שרה אכזבה ומפח נפש, שכן הוא לא הלך בדרכים ישרות, עד כי שרה נאלצה לבקש מאברהם לגרש אותו מביתם.

"לבסוף רק בהגיעה לגיל תשעים שנה, נפקדה שרה. בגיל מופלג זה ילדה באורח נס את בנה, את יצחק. אך גם בזה לא בא הקץ לניסיונות חייה. יום אחד נודע ל כי אברהם יצא בדרכו להר המוריה כדי להקריב שם את יצחק בנם על גבי המזבח. כששמעה זאת יצאה נשמתה. כיצד אפשר להגדיר את חייה של שרה?", שאלתי את נילי. "האם היית מגדירה אותם כחיים טובים נטולי דאגות? ובכל זאת, שרה ראתה את חייה בעולם הזה חיים של טובה, חיים של שמחה, וכלשונם של חז"ל על חייה – "כולן שווין לטובה’".

"כיצד יתכן לומר זאת?" תהתה נילי, "איך אפשר לומר שכל ימיה היו שווים לטובה?"

"זו בדיוק הנקודה", עניתי. "מנקודת מבטו של בשר ודם אכן ידעה שרה בימי חייה צרות רבות ורעות. ואולם כאשר מעמידים את הדברים בתוך תוכניתו הגדולה, הרחבה והנצחית של ה’, רואים שהקשיים שהיא נאלצה להתמודד עימם והניסיונות שהיא נאלצה לעמוד בהם הפכו לנו לסמלים שהאירו את דרכנו לאורך הדורות. סמלים אלו היו לנו למורי דרך ועיצבו אותנו כאומה החיה על פי הברית אשר כרת עימה ה’, כך שבאמת, ‘כולן שווין לטובה’ – כל שנותיה של שרה היו אכן שוות לטובה.

"ולא רק מן האבות והאימהות יכולים אנו להפיק את המסר החזק הזה", הוספתי ואמרתי לנילי, "כי אם מכל גדולי הדורות שלנו. ראי נא את איוב ואת מה שעבר עליו. הוא הפך לסמל של ייסורים הבאים על האדם. אסונות באו עליו בזה אחר זה. תחילה איבד את רכושו הרב, ומיד אחר כך מתו עליו פתאום בניו היקרים. עני וחסר כל נאנק בכאבו בוקר וליל, ולא רק ביגונו ובליבו הנשבר כי אם גם בייסוריי גוף, במכת שחין שכיסתה את כל גופו. כמוך, נילי, גם לו היו חברים חסרי רגישות, אשר יעצו לו לפשפש במעשיו כדי לגלות למה הוא נמצא ראוי לעונש כה כבד שבא עליו משמים. ה’ רגז על רֵעֵי איוב אלו. לא זו הדרך לנחם אדם מיוסר וסובל, ואין צריך לומר שאיוב עצמו לא שאב מדבריהם כל נחמה. ועם זאת, הוא עיין בעמקי נשמתו, אך לא מצא לו תשובה מספקת. "למה?" לא חדל איוב מלזעוק בכאבו, "למה?"

בתשובה לזעקתו נגלה אליו ה’ ודיבר איתו "מתוך הסערה". שאלה אחת פשוטה שאל אותו: "איפה היית ביסדי ארץ" (איוב לח, ד) – איפה היית כאשר העמדתי את יסודות העולם? הקב"ה הוסיף והציב בפני איוב שאלה אחר שאלה, ואיוב לא יכול היה לענות על אף אחת מהן. בהכנעה הוא הכיר באי-יכולתו לרדת אל חקר הבנת הא-ל, וזה הדבר שניחם אותו. יותר לא שאל "למה?", אלא "איך?". מעתה שאל איך יעבוד את ה’ מתוך נאמנות ואהבה, איך מתוך ייסוריו יתנער ויצא חכם יותר, ואיך יקים מחדש את משפחתו. ואכן, איוב קם ובנה את עצמו מחדש, וחייו החדשים היו אף טובים יותר מן הראשונים. זאת מפני שעתה בנה אותם על יסודות חדשים של חכמה ואמונה שנתגלו לו. אני מבינה, נילי", אמרתי לה, "שכל זה נשמע לך מרוחק משהו. ‘איוב הוא דמות אגדית’, את בודאי חושבת לעצמך, ‘אנשים רגילים אינם מסוגלים להעפיל ולהגיע לדרגה כזאת’. אולם עליך לזכור את אלו אשר עברו את השואה ובנו את עצמם מחדש לאחריה.

"ייסורי איוב היו מנת חלקם של היהודים אשר עברו את השואה. קחי לדוגמה, את הרבי מקלויזנבורג זצ"ל, אשר איבד בשואה את אשתו ואת כל אחד-עשר ילדיו. לא זו בלבד שהוא שיקם את חייו, אלא הוא אף ייסד ובנה מחדש שושלת חסידית מפוארת, קהילות מפוארות בארצות-הברית ובארץ ישראל, תלמודי תורה, ישיבות ושאר מוסדות יוצאים מגדר הרגיל. היה לו גם חזון להקים בישראל בית חולים, ומכוח חזון זה אכן הוקם בנתניה בית החולים ‘לניאדו’. ‘אני כבר שומע את קולות הבכי של התינוקות הרבים שייוולדו כאן ויעניקו לעמנו חיים חדשים!’ אמר בטקס הנחת אבן הפינה לבית החולים. סיפורו של הרבי מקלויזנבורג אינו מקרה בודד. עליך רק לסייר בשכונות יהודיות ברחבי העולם ולראות כמה בתי כנסת וישיבות נושאים שמות בעלי צליל זר. אלו הם שמותיהן של העיירות היהודיות שבהן חיו יהודים ובהן למדו תורה. גם אם ניצל מעיירה כלשהי יהודי אחד בלבד, הוא ראה צורך להנציח את עיירת מולדתו ולהקים ישיבה ובית מדרש שבהם לומדים, וקולו של לימוד תורה חוזר ועולה שוב.

"כך כתב הרב המקובל והגדול, רבי משה חיים לוצאטו – הרמח"ל, בספרו הידוע "מסילת ישרים": "כל ענייני העולם, בין לטוב בין למוטב – הנה הם ניסיונות לאדם". ולכן נילי", אמרתי, "במקום לשאול את עצמך שאלות של "למה?" שאלי שאלות של "איך?", שאלי את עצמך: ‘איך אוכל לעמוד בניסיונות שהעמיד ה’ בנתיב חיי? איך אצא מהם חזקה ומחושלת יותר?"

"הרבנית", אמרה נילי, "אני לא יודעת מהיכן להתחיל".

"אני מציעה שתתחילי מהבעיה הקשה ביותר", עניתי, "מזו הגורמת לך את הצער הגדול ביותר, מבנך הגדול. ראי להשיב אותו אל התלם ולחזק את משפחתך".

"הלוואי ויכולתי", ענתה נילי, "אבל אי אפשר לדבר איתו".

"האם סיפרת לו על הניתוח הצפוי?" שאלתי.

"לא", ענתה, "אני משתדלת להסתיר זאת מהילדים כל זמן שהדבר אפשרי".

"אני מסכימה איתך באשר לילדייך הקטנים", אמרתי לה, "אכן, צריך לגונן עליהם, אך באשר לבנך הגדול אין לי ספק שראוי לספר לו, ואל תתביישי גם לומר לו שאת זקוקה לו עכשיו. ספרי לו גם על התקופה הקשה שעובר אביו. אפשר שזה ישמש לו כצלצול מעורר, ומתוך כך תקום משפחתך כולה ותצא מכל זה מחוזקת וטובה יותר".

"הרבנית", ענתה נילי, "נראה לי שאינך מבינה עד כמה מעורערים היחסים בינינו. בני כמעט אינו מדבר איתנו".

"דווקא משום כך את חייבת עכשיו לדבר איתו", אמרתי. נילי נראתה מהוססת. "אם את רוצה אני יכולה להתקשר אליו, אבל עדיין נראה לי שטוב יהיה אם את תשוחחי איתו שיחה מלב אל לב. שבי איתו ונסי לחדור לליבו. אמרי לו את האמת לאמיתה ואל תחששי לבכות, את עשויה להיות מופתעת מתגובתו הנאותה. ובאשר ליתר בעיותייך, אנו נתחזק בתפילה, ובעזרת ה’ תזכי לרפואה שלמה. גם לבעלך נדאג. נחפש בשבילו מקום עבודה, ובעזרת ה’ נמצא משהו".

"הרבנית, זה משפיל כל כך", אמרה נילי, "אני נבוכה כל כך!"

"אין לך סיבה להיות נבוכה ואין לה במה להתבייש", עודדתי אותה. "הייתה סיבה להתבייש אילו לא היה רוצה לעבוד או אילו עשה דבר-מה בלתי ראוי. קורה שאנשים מאבדים את מקור פרנסתם, ומי יודע, אולי זה יהיה קרש קפיצה למשרה טובה יותר".

"באמת אינני יודעת, הרבנית", ענתה לי נילי, "אני כה מפוחדת. אני מרגישה כאילו עולמי חרב עלי".

"אל תפחדי", אמרתי לה תוך שאני מחבקת אותה בזרועותיי, "חזרי רק על ארבע מילים קטנות מתוך תפילת ‘אדון עולם’: "ה’ לי ולא אירא". הרשי לי לשתף אותך", הוספתי ואמרתי לה, "בלקח נוסף שהתורה מלמדת אותנו, ושיש בכוחו לסייע לך להחזיק מעמד ולהמשיך הלאה: נח הוא הדמות הקלאסית שהעולם חרב עליו, פשוטו כמשמעו. לנגד עיניו התמוטט העולם שהכיר ונמחה כולו מעל פני האדמה. הוא עמד מול כיליון מוחלט. כיצד יכול אדם להמשיך ולחיות בתיבה בשעה שהעולם כולו נכחד לנגד עיניו? כשציווה ה’ על נח לבנות את התיבה, ציווה עליו לעשות לה צוהר שיאיר אותה. מה היה אותו צוהר? יש מחכמינו שאמרו שהייתה זו אבן יקרה שאורה כה הבהיק עד אשר היה בכוחה להאיר את התיבה כולה, ויש שאמרו שהיה זה חלון שאִפשר לאור לחדור אל התיבה פנימה. מסורת היא בידינו, שכל הפירושים שנותנים חכמים לכתוב בתורה, גם אם שונים הם זה מזה ואפילו סותרים זה את זה, כולם אמת, כולם דברי אלוקים חיים הם.

"המילה "צֹהר", "צרה" ו"רצה" – מורכבות כולן מאותן אותיות. כאשר אדם אומר "יש לי צרות", הוא לא מתכוון לקושי פשוט הניתן לפתרון בנקל. כשהוא אומר ביטוי זה כמוהו כאומר: "זהו, כלו כל הקיצין ואיני יכול עוד!". אלו הן צרות! אדם הרואה את העולם כולו נחרב לנגד עיניו זו צרה שאין דומה לה! ואולם נח קיבל גם מתכון להישרדות, מתכון האומר לו שאם ירצה, יוכל להפוך את כאבו ואת צרותיו לצוהר, לחלון של הזדמנויות, שבאמצעותו תתבהר לו תכליתו. ואולם נח לא תפש זאת כהלכה ובאופן מושלם, וכאשר יצא מן התיבה וראה למולו את החורבן המוחלט, נטע כרם והשתכר. לפיכך לא זכה נח להימנות עם האבות והאימהות אשר ראו בחיים ניסיון שיש לעמוד בו בכבוד.

"זו הבחירה שלך נילי", אמרתי לה עתה, "להחזיק מעמד ולהתייצב מול הניסיון היטב למולך או, חלילה, ליפול, לקרוס, להרים ידיים ולהיכנע לדיכאון. ברגע שתלמדי להביט על הצרות שלך כעל חלון שבאמצעותו את יכולה ליצור לך אבן יקרה, תמצאי לך הארה וייעוד בחיים". "תודה", אמרה נילי בקול לוחש, "אשתדל לזכור את דברייך. אך עדיין לא נחה דעתי, הרבנית, האין זה נכון שכאשר באות עלינו צרות, עלינו לראות בזה עונש משמים ומשום כך לפשפש במעשינו? אולי הצרות שלי אינן בחינת ניסיונות? אולי באמת ה’ מעניש אותי?"

"הקשיבי לי היטב נילי", אמרתי לה ונטלתי את ידה בידי, "ה’ הוא אבינו, האב הרחמן, ואהבתו לנו היא אהבה שאין לה קץ ואין לה סוף. דבר זה נאמר לנו בתורה במפורש: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלוקיך מייסרך" (דברים ח, ה), וגם דוד המלך מלמד אותנו עיקרון זה. אותו דוד אשר באו עליו צרות רבות ורעות, אשר לא היה אסון אשר לא בא עליו ושהוא לא נבחן ונצרף בו, אותו דוד לא הפך לאדם כועס, נרגן וממורמר. מתוך צרותיו שורר ואמר: "ה’ רועי לא אחסר… גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עימדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני…" (תהלים כג). דוד הבין שכשם שרועה משתמש במקל כדי לכוון את צאנו אל הדרך הנכונה ולמנוע אותם מלתעות, כך גם השבט, המקל אשר ביד ה’ אינו משמש כעונש כי אם להדרכה ולהכוונה, שמטרתן לשמור שנלך בדרך הנכונה.

כשם שאין אב הרוצה לראות את בנו סובל, כך גם ה’ אינו רוצה להכאיב לנו ולראות אותנו מתייסרים בכאבינו. הוא רוענו, ובמקל, בשבט אשר בידו, הוא מגן עלינו ומראה את הדרך. אל לך לחשוב על עונש הבא מיד ה’ במושגים שלנו, של בני אדם. ובאשר לפשפוש במעשייך, דבר זה צריכים לעשות כולנו, מדי יום ביומו. בכל יום ויום עלינו לשאוף לשפר את עצמנו ולהתעלות מעלה מעלה. אם כך נעשה, נגלה שהרבה מן הצער שידענו לא בא לנו מאת ה’ כי אם מעצמנו, כתוצאה מהחלטות לא נכונות שקיבלנו וכתוצאה מהזנחה ומרשלנות מצידנו. אל תטעי, נילי, אינני טוענת שאת היא שגרמת לבעיות האלה לבוא עליך, ואולם ברמה זו או אחרת, כולנו גורמים בעיות לעצמנו, גם אם אנו מסרבים להודות בכך. ולכן, כפי שאמרתי בתחילת שיחתנו, אל תייסרי את עצמך בשאלה "למה?" במקום זאת שאלי "איך?" וזכרי תמיד שה’ איתך. הוא שומע את תפילותייך ורואה את דמעותייך. אין דמעה הנשפכת לשווא. "שערי דמעות לא ננעלו".

* * *

נילי עברה את הניתוח בהצלחה, ובני משפחה, ובכלל זה בנה הגדול, היו איתה וניצבו לצידה. הגידול נתגלה כבלתי ממאיר, ברוך ה’. כעבור זמן קצר מצא גם בעלה עבודה, והיא יכלה לחזור אחרי רבי עקיבא ונחום איש גמזו ולומר את אשר אמרו הם: "כל מה שעושה ה’ – לטובה הוא עושה", ו"גם זו לטובה".

הכל כבר טוב.

(מתוך "החיים הם ניסיון" מאת המחברת, הזכויות שמורות להוצאת "בינה")