למה? – האם לכל “למה” יש תשובה?

 

 

לא חולף שבוע מבלי שאמצא עצמי ניצבת מול שאלה זו ששואלים אותי – "למה?"

 

רבים הם הגורמים לשאלה זו – מחלה, משבר כלכלי, תאונות קטלניות, אלימות במשפחה, תסכול במציאת בן זוג, ילדים מרדנים ועוד ועוד – רשימה ארוכה מאוד של צרות, ולכל אדם נדמה שצרתו היא הצרה.

 

ואם לא די בכל זה, הנה דורנו עומד גם מול "למה" אוניברסאלי, כלל עולמי. אסונות טבע קטסטרופליים, צונאמי ורעידות אדמה, אירועים מחרידים, מעשי טרור אכזריים – כל אלו מותירים את רישומם העז, ואת כולם ניתן לסכם במילה אחת – סֵבֶל.

 

רוח הרפאים האכזרית של הסבל אינה יודעת אבחנה. זרועותיה הארוכות מגיעות אל כל שכבות החברה – צעירים כמבוגרים, עשירים כעניים – הכל סובלים בשווה. בזמן כלשהו פוגע הסבל בכל אחד מאיתנו, וכאשר הוא ופוגע, אנו זועקים את השאלה "למה?"

 

ככל ששאלה זו מצויה, הנה אין עליה תשובה של ממש, וזאת משום שבאמת אין עליה תשובה מוחלטת בעולם הזה. משה רבינו עצמו שאל את השם שאלה זו, והתשובה שקיבל ממנו הייתה: "וראית את אחֹרי ופני לא יראו" (שמות לג, כג). פירוש הדברים הוא שאנו, בני האדם, איננו יכולים כלל להבין נכונה את המאורעות המתרחשים אל מול עינינו ולרדת לפשרם.

 

חיינו בעולם הזה הם כאין וכאפס, כשבריר של שנייה אל מול הנצח. כשם שאיננו יכולים להעריך ולבקר סרט שצפינו בו רק למשך דקה, כך איננו יכולים, להבדיל, להבין את תוכניתו הכוללת של הקב"ה. כל שאנו יכולים הוא להבין את המתרחש לנגד עינינו, ואף זאת רק באופן מוגבל ביותר, באופן ששכלנו יכול לתפוש, וליבנו, מוחנו ועינינו יכולים לראות. רק כעבור זמן יכולים אנו לקוות שנשיג מידה של הארה כלשהי אשר תבהיר לנו למפרע את פשר הדברים.

 

לדוגמה, אבותינו אשר היו נתונים תחת שעבוד מצרים הקשה וזעקו בכאבם תחת הצלפות שוטיהם של נוגשיהם האכזריים, לא יכלו להבין את ה"למה" של סבלם, אולם במבט לאחור יכולים אנו לראות שאותה גלות קשה במצרים הייתה בבחינת הכנה לקבלת התורה במעמד הר סיני. רק אומה שחוותה סבל וכאב יכולה לדגול במידות של צדק, רחמים ואהבה, רק על אומה כזאת יכול השם לצוות: "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב, כ). ואף יותר מזה: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י, יט).

 

וכך חזר הדבר ונשנה לאורך כל תולדות עמנו. רות המואבייה, אשר הייתה בביתה בת מלך, התגיירה והצטרפה אל עם ישראל. לאחר שנתגיירה חוותה עוני מחפיר, וחמותה נעמי הורתה לה ללקט בשדהו של בועז את השיבולים הנופלות מידי הקוצרים בשעת הקצירה. באותה שעה שרות ליקטה את השיבולים עם שאר הנערות העניות, היא לא יכלה לדעת שהיא עתידה להיות אם סבתו של דוד המלך ולהעמיד בכך את היסוד למלכות בית דוד, שממנו יצא גם המלך המשיח.

 

התקופה הנוּגה ביותר בלוח השנה היהודי שלנו היא תקופת "שלושת השבועות", שתחילתם בשבעה עשר בתמוז, היום שבו נבקעו חומות ירושלים ערב החורבן, ושיאם בתשעה באב, היום שבו חרב בית המקדש. שבעה עשר הם "טוב" בגימטרייה, וגם האות טי"ת (ט) מסמלת את הטוב, שכן הופעתה הראשונה בתורה היא במילה "טוב" בפסוק "וירא אלוקים את האור כי טוב" (בראשית א, ד). דבר זה בא ללמדנו, שגם מן האסונות הקשים הללו שאירעו בשבעה עשר בתמוז ותשעה באב עתיד הטוב לצמוח. סמלי הוא גם שמו של החודש – "אב". הוא מזכיר לנו כי איננו לבד בצרתנו – אבינו, האב הרחמן, נמצא עמנו בצרה.

 

אולם דורנו הוא דור יתום, דור קְטַן אמונה, וכאשר עננים שחורים מכסים את שמינו, כאשר ה"למה" שב ומציק לנו, קשה לנו להתמודד עם קשיינו ולהעלות בדמיוננו מחר טוב יותר.

 

גם בעניין זה עלינו לפנות אל התורה ולקבל ממנה את ההדרכה הראויה. כך אמר השם למשה: "הנה מקום אתי וניצבת על הצור… ושׂכֹתי כפי עליך עד עברי" (שמות לג, כא-כב). פירושם של דברים אלו הוא, שעד הזמן שבו נזכה לראות את הדברים מתבהרים, עלינו להתחזק באמונתנו, בעמידה על צור, על סלע האמונה והדבקות בהשם.

 

אפשר לשאול אם אכן דבר זה מציאותי הוא, אם אכן מי שסובל יכול לשאת את סבלו ולהחזיק מעמד בכוחה של האמונה.

 

כניצולת מחנה ברגן-בלזן, כמי שחוותה על בשרה כאב וייסורים ויודעת היטב את משמעותם של מאבק וסבל, אני יכולה להעיד שאכן, האמונה היא המתכון היחיד שבכוחו להועיל. כאשר אי ודאות היא מנת חלקנו, כאשר איננו מצליחים להבין את ה"למה" האישי שלנו, הידיעה כי השם מכוון את חיינו היא המאפשרת לנו להמשיך. אולם אם נראה עצמנו קרבנות של גורל, אם נראה את סבלנו כדבר-מה שנפל עלינו באורח מקרה, רק מכוחו של הגורל העיוור, ניאלץ להגיע למסקנה, כפי שאכן סבורים הדוגלים באקסיסטנציאליזם, שהחיים אינם אלא חיזיון של אבסורד. ממחשבה זו קצרה הדרך לכניעה לדיכאון.

 

סופר שואה שהוא גם פסיכולוג ידוע, תמצת את הרעיון הזה בנוסחה: S פחות M שווה D – "סבל" פחות "משמעות" הם "דיכאון".

 

כאשר אנו מבקשים להבין דבר-מה, עלינו ללכת ולמצוא את הפתרון בתורה, ובנוסף לכך לרדת גם אל עומק משמעותו בעברית של המושג הנדון. זאת משום שהעברית היא לשון הקודש, וכל מילה בה מוגדרת במדויק ומסמנת מהות מדויקת. יש בעברית שתי מילים נוספות שאף הן משורשה של המילה "סֵבֶל", אף שמשמעותן שונה לחלוטין. אלה הן המילים "סַבָּל" ו"סבלנות".

 

על הקשר בין שלוש המילים הללו עמדתי פעם אחת, כאשר הייתי ברוסיה לסדרת הרצאות. ספרי "החיים כמחויבות" תורגם לרוסית והתקבל שם בקרב הקהילות היהודיות בזרועות פתוחות. עם סיום מסע הרצאות שערכתי שם החלטנו להחזיר לאמריקה כמה מארגזי הספרים שהבאנו לשם ולחלקם בקרב אחינו דוברי הרוסית החיים בארצות הברית. ארגזי הספרים הללו היו כבדים מאוד, וברברה ואני לא הצלחנו להרים אותם. קראנו אפוא לסַבָּל. האם חשבתם שהסבל הזה נבהל למראה ארגזי הקרטון הכבדים האלה? לא ולא! אדרבה, עיניו אורו למראיהם וליבו נתמלא שמחה. הוא הודיע לנו שהתשלום שיגיע לו תמורת עבודת הסבלות הזאת הוא חמישה עשרה דולר לארגז. לא רובל, דולר! וכך, במקום לראות בארגזי קרטון אלו עול ומעמסה, הוא ראה בהם סיבה לשמחה, הזדמנות להשתכר כסף רב.

 

באותו רגע הבנתי שכך הוא אף הסֵבֶל שלנו. כשם שאותו סַבָּל נשא את משאו הכבד בשמחה, מתוך ידיעה ששכרו על מעשהו זה דגול ורב, כך גם אותנו צריכה לעודד הידיעה כי סבלנו אינו לשווא, שיש לו מטרה נשגבה ושהוא נותן לנו את ההזדמנות לגדול, להתעלות ולהגיע להבנת הכוח הטמון בנו ורק בנו. כל שאנו זקוקים לו כדי להגיע ולראות זאת הוא סבלנות.

 

תפישה זו נכונה לא רק באשר למילה "סֵבֶל" כי אם באשר לכל המילים בעברית שעניינן ייסורים. כך, לדוגמה, המילה "מַשְׁבֵּר", שמשמעותה בלשון המקרא אינה כמשמעותה בעברית המודרנית – ‘מצב קשה’ וכדומה, אלא ‘אָבְנַיִם’, הכיסא שעליו ישובת היולדת בעת הלידה. קשר זה יכול ללמדנו שאם נטפל במשבר, במצב הקשה שנקלענו אליו, באופן נכון וראוי, נוכל לצאת ממנו כאדם חדש, כתינוק שנולד. כשם שמן הוורד הקוצני עולים פרחים נפלאים, כך יכולים פרחים לעלות מקוצי חיינו.

 

אכן, אין ספק שלפרקים הכאב הבא על האדם הוא כה חריף, שהסופה המטלטלת אותו היא כה חזקה, עד שאין הוא מצליח לראות בדבר את יד השם. לעת כזאת זקוק האדם לסבלנות ולאורך רוח, כדי לשאוב חיזוק מן הידיעה שכל מה שקורה לו הוא בסופו של דבר לטובתו, גם אם באותה שעה אין הוא רואה את הטוב הזה.

 

שניים מחכמינו, רבי עקיבא ונחום איש גמזו, הטביעו בנו את האמונה הזאת. רבי עקיבא בעל המימרה – "כל מה שעושה השם, לטובה הוא עושה", ונחום איש גמזו היה רגיל לומר: "גם זו לטובה".

 

ממבט ראשן נראה ששתי המימרות הללו מציגות תפישה זהה, אך באמת יש ביניהן הבדל דק. רבי עקיבא אומר, שכל מה שעושה לנו אבינו הרחום הוא לטובה, גם אם לפי שעה איננו מצליחים לראות ולהבין זאת, הנה אנו בוטחים בו ויודעים שאכן כך הוא, שכל סבלנו, שכל הצרות והייסורים הבאים עלינו הם לטובתנו ולתועלתנו. לעומת זאת, נחום איש גמזו מלמד אותנו, שאיננו צריכים להמתין כדי לראות למפרע שהכל הוא טוב, וכי עלינו לראות ש"גם זו לטובה", כבר עתה, מיד.

 

חשוב להזכיר ששני החכמים האלה, רבי עקיבא ונחום איש גמזו, ידעו בחייהם סבל רב. הם לא אמרו דברים אלו כרעיון מופשט, כי אם מתוך מאורעות שעברו עליהם למעשה.

 

רבי עקיבא היה רועה צאן עני, עם הארץ, שהחל ללמוד תורה רק בהגיעו לגיל ארבעים, ואת מימרתו זו אמר בעקבות מעשה שקרה לו:

 

פעם אחת, בהיותו בדרך, הגיע לעיירה וחיפש בה מקום ללון. איש מתושבי העיירה לא נתן לו מקום בביתו ללון, ולפיכך נאלץ רבי עקיבא לצאת לשדה שמחוץ לעיר וללון שם. הוא הדליק לעצמו נר כדי שיוכל ללמוד תורה, אך באה רוח וכיבתה את הנר. בלילה, בעודו ישן, באו חיות רעות וטרפו את כל אשר היה לו – תרנגול וחמור – הוא נשאר חסר כל. בבוקר נודע לו שבאותו לילה התנפלו שודדים על העיירה, הרגו את יושביה ובזזו את רכושם. רבי עקיבא ניצל מגורל מר זה רק מפני שנרו כבה, ומפני שלא היו ברשותו תרנגול וחמור שהיו עלולים להשמיע קול ולגלות לפורעים את מקום הימצאו. זה האירוע שהביאו לומר "כל מה שהשם עושה, לטובה הוא עושה".

 

נחום איש גמזו היה עיוור, קטוע ידיים ורגליים ומוכה שחין, ובנוסף לכל אלו אף עני מרוד. ועם כל זאת על כל דבר ודבר היה אומר "גם זו לטובה". לתלמידיו, ששאלו אותו מדוע מגיע לאדם צדיק וקדוש כמוהו סבל כה רב, ענה שצרותיו באו עליו בעקבות מעשה שהיה:

 

פעם אחת, בהיותו בדרך כשעמו שלושה חמורים עמוסים כל טוב, נתקל בעני אחד אשר ביקש ממנו שייתן לו דבר-מה לאכול. "המתן רגע אחד עד אשר אפרוק מחמורי", אמר לו נחום איש גמזו, אך עד אשר נפנה לפרוק מחמורו דבר מאכל כלשהו, נפל אותו עני ומת. נחום איש גמזו ראה עצמו אשם במיתת אותו עני, כיוון שלא הזדרז לתת לו משהו לאכול ומיד, ובשל כך דן עצמו לעונשים כבדים וביקש מן הקב"ה שיביאם עליו. מששמעו תלמידיו מעשה זה, אמרו לו: "אוי לנו שראינוך בכך!" ונחום איש גמזו השיב להם: "אוי לי אם לא ראיתוני בכך" – מוטב לו לאדם לשלם על חטאיו בעולם הזה מלשלם עליהם בעולם הבא! זהו יסודה של האמירה הזאת "גם זו לטובה".

 

זה אפוא טיבו של האריג שממנו נטווית רוחנו היהודית, הרוח המאפשרת לנו לעמוד אל מול מבחני החיים הקשים הפוקדים אותנו לכל אורך תולדותינו. ברוח המימרות הללו של רבי עקיבא ושל נחום איש גמזו נטבעו גם שתי מימרות ידועות באידיש: "עס וועט זיין גוט" – יהיה טוב, ו"עס איז שוין גוט" – כבר עתה טוב.

 

את המילים הללו שמעתי מפי אבי הנערץ בהיותנו בגטו ובמחנות הריכוז, שמעתי אותו אומר אותן גם אחר כך, באמריקה, כאשר נאבק למען בניית חיינו החדשים, שמעתי אומר אותן כאשר שכב בבית החולים בלא יכולת לזוז, מיוסר במחלתו הקשה, ואני יכולה לשמוע אותן גם עכשיו.

 

"עס וועט זיין גוט" – יהיה טוב, ו"עס איז שוין גוט" – כבר עתה טוב.

     

    

(מתוך "החיים הם ניסיון" מאת המחברת, הזכויות שמורות להוצאת "בינה")