משמעות הזמן בחיינו

הזמן הוא עוד אחת מיצירותיו של
אלוקים! ובתור יצירה, יש לו חיים משלו!
אם אתם "מבזבזים רגע" אתם הורגים
אותו במובן מסוים. משליכים מעל פניכם
הזדמנות שלא תחזור.

סיפור הקדמה:

היום יום גדול! היום ילכו ההורים עם בנם דודי בן ה-11, לרופא המפורסם ד"ר בק שהגיע מארה"ב לביקור בין יומיים בארץ. הוא עמוס בכל רגע מרגעי היממה, ולקבל "תור" אצלו הצריך ריצות וטלפונים אצל כל המתנדבים. התקווה היא, אולי יוכל ד"ר בק לאבחן את האירוע המוזר שאירע לדודי, ומאז אין לו מרפא!

לפני כשנתיים נעקץ דודי בשדה על ידי חרק בלתי מזוהה. בתחילה חשבו שזה עקרב, אולם בהמשך כאשר הפצע לא נרפא – הבינו שיש כאן בעיה. לא עזרו משחות ואנטיביוטיקות למיניהן. בהמשך התגלו פצעים נוספים – מכוערים ומכאיבים, אשר גרמו לילד תשישות, ירידה בתאבון, והעיקר היה חוסר ההבנה – מה קורה פה? כיצד ניתן להפסיק את התהליך המדכא והמסוכן? ריצות לרופאים הקשורים לנושא בקטריות, זיהומים, אלרגיות לא עזרו והילד הלך והצטמק נגד העיניים. והנה, הופיע פרופסור שעוזר לכל תחלואי העור, ואולי תבוא הישועה דרכו! התור נקבע ליום ג’ בשעה 6:00 בבית הרופאים ברחוב בלפור בתל אביב. משפחת אברהמי מתגוררת בנהריה, אי לכך צריך לנסוע ברכבת לתל אביב ובהמשך במונית.

"כדאי לצאת ברכבת של 3:00", אמרה לאה לבעלה.
"האמנם?" ענה אריה, בשביל מה? נגיע ב-4:00, מה נעשה שם שעתיים?"
"אי אפשר לדעת בדרכים, ואתה יודע שאסור להחמיץ את הביקור", ענתה לאה.
"את מגזימה, נצא ב-4:00, נגיע ב"ה ב-5:00, מתחנת הרכבה מונית לבלפור – 10 דקות. לא מספיק להגיע ב-5:15 כאשר התור ב-6:00?"

לאה חשה אובדת עצות. בחישוב פשוט בעלה צודק. אולם בתוך תוכה היא חשה שהם חייבים – ממש חייבים – לצאת ב-3:00. אריה הסביר לה כי עליהם להיות הגיוניים ולא להיכנס להיסטריה, ולבזבז שעתיים המתנה. אולם היא ידעה – אין לה יותר "קול".

במועקה קשה התכוננה לנסיעה. דודי התלבש ועיניו בורקות. הילדים הקטנים סודרו אצל שכנים, ויצאו לדרך! לא קרה שום אירוע יוצא דופן, אולם משום מה הרכבת הגיעה בשעה 5:13 במקום ב-4:55. דופק ליבה של לאה הואץ, אולם עדיין יש לפניהם 45 דקות. ה’ יעזור להם להגיע. הם תפסו מונית שיצאה בדהרה אולם נעצרה לאחר מספר דקות. הרחוב היה חסום, כידוע במקומותינו, "חפץ חשוד", ואי אפשר היה לחזור – הכל פקוק מכל הצדדים. ההורים השתדלו לא להדביק את דודי במתח הגואה. ההמשך ידוע – רובוט, קופסת סמרטוטים – הדרך השתחררה.

השעה 5 דקות ל-6:00. הם התחננו לנהג ש"יטוס" והוא "טס", אולם רמזורים וכו’ עקבו אותם. הם הגיעו למרפאה בשעה 6:08. בלב פועם עלו לקומה השנייה. מזכירה מאופקת קיבלה את פניהם, כשהיא פוכרת את ידיה בייאוש: "ד"ר בק עזב את המרפאה לפני 5 דקות".

"לא יתכן", פרצה זעקה מפיה של האם, "אנחנו רק בני אדם, האם הוא יצור ללא לב? כיצד הוא "ברח" לנו?", המזכירה, שרגילה במראות אלו, נכמר ליבה, ובדמעות בלתי נראות אמרה להם: "הוזהרתם! ד"ר בק חי על דקות. זמנו יקר מאוד. אנשים באים שעות לפני הזמן".

"הוא לא מבין שהוא "משחק" בחייו של הילד?" התפרצה לאה במר ליבה. "הרי אין לנו רופא אחר, מה נעשה עכשיו? אולי תתקשרי אליו, איחרנו בסך הכל ב-8 דקות!"

"הוא יצא לביקור חשוב ביותר, מבחינתו כל פגישה עימו זו הצלת חיים. אם היה מחכה לכם היה מאחר לביקור השני.

"אז מה?"

"אז כלום! במציאות חייו לא נכללת האפשרות "לאחר" – אין דבר כזה! כל רגע בחייו מתוכנן", ענתה המזכירה בפנים אפורות וליבה נחמץ אל מול כאב ליבם של משפחת אברהמי. הוריו של דודי, החמיצו פגישה חשובה מאוד ב-8 דקות (בהמשך סודר תור אחר לאמצע הלילה, אולם זה לא רלוונטי).

* * *

מהי "דקה", מהי "שעה", מהו בכלל "זמן"?

האם נתנו אל ליבנו את העובדה הפשוטה, כי "זמן" הוא הדבר האחד בחיים שאין לו תחליף?

כבוד – בא והולך. כסף – בא והולך. בריאות – באה ולפעמים הולכת. זמן שהלך – הוא איננו! היום החדש איננו מחליפו של האתמול, הוא רק המשכו.

כיצד אפשר "לאחוז" בזמן שלא "יברח"? כיצד לנצל את הזמן? כיצד לחיות נכון? האם "החיים האמיתיים" הם "זיכרונות העבר", "מיצוי ההווה" או "תקווה לעתיד"?

אנו יודעים שחיינו קצובים, שהם נגמרים. איננו יודעים מתי, כמובן, אולם ידיעה עמוקה זו אמורה להיות מרכז הווייתנו כמו שכתוב: "שוב יום אחד לפני מיתתך" וכו’. מה קובע את התייחסות בני האדם למושג חשוב זה הנקרא "זמן"?

אפשר לחלק את ההתייחסות על פי שני מרכיבים: א. המנטאליות של החברה שחיים בה. ב. מבנה האישיות האינדיבידואלי.

כאשר אנו היום, הנמצאים במרדפים יומיומיים, פוגשים את הבדואים בכפריהם המאולתרים, ליד גמליהם, ורועי צאנם עם עדריהם ליד שקתות המים, התחושה שלנו היא – שהזמן פה עמד מלכת. הם יושבים נינוחים באוהל, מעשנים נרגילות וכל כולם – שלווה (או אפאטיות). אם נשאל אותם מה השעה? הם ימדדו את מקומה של קרן השמש בצמרות העצים, או בשמים, אולם יענו בחיוך – מה זה משנה בעצם? מבחינתם קמים בבוקר עם הזריחה והולכים לישון עם השקיעה. ביניהם עושים את מעשי היומיום. מה חשובה השעה? זו המנטאליות המזרחית בטהרתה.

אולם גם בתרבות המערבית – המרוץ האמריקאי – שונה מהדיוק ה"יקי" או מהקיבעון האנגלי. מסגרת ההתייחסות התרבותית של כל חברה יוצרת גבולות של מנטאליות באשר ל"זמן".

אולם כאן נכנס גורם האישיות.

אפשר לומר כי "גבולות פנימיים" ו"גבולות חיצוניים" משליכים השלכה משמעותית לנושא זה. ככל שהאדם אגוצנטרי יותר, ילדותי או רודף כבוד, הוא יזלזל בזמנם של אחרים – "שהם יחכו לי!", "אין טעם לבוא בזמן", "כשאתה מאחר – אתה חשוב יותר!" – אלו מטבעות לשון שגרתיות שאנו שומעים מאנשים שאין להם כל משמעות פנימית לעניין חשוב זה. ככל שה"שוטר הפנימי" חלש יותר ונטול סמכויות – כך חוסר הכבוד לזמן גדול יותר ואפילו עניין של "גזילת זמן" אינה כל כך נוראית. מה בעצם משנה כל כך? הם יאמרו. אז מה אם התבזבזו כמה דקות או שעות, הרי "לנו יש את כל הזמן שבעולם", לא?

אנו יודעים כיצד התייחסו גדולי הדורות למושג הזמן – ולפי זה כיצד נכון לקבוע את חיינו. אנו רק לא מספיק נותנים על כך את הדעת. ישנו סיפור ידוע על הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל: פעם הזמין הרב כמה מידידיו לסיום מסכת מסוימת, והם תמהו – הם ידעו שהוא עוסק בלימוד מסכת אחרת. כאשר הביעו תמיהה ענה: "זו מסכת "בריתות"! כידוע לכם אני מוהל, וכאשר אני מוזמן לברית לשעה יעודה, אני מוכן בשעה זו, אולם המזמינים הרי אינם מדייקים לבוא ולקחת אותי. לכן מוכנה תמיד בכיסי מסכת זו, ואני מנצל את אותם רגעי "בין לבין" והנה סיימתי אותה. והיא מסמלת בעיני כמה אפשר להספיק ברגעים מצטברים".

בספרו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל – "חכמת הרבי – הדרך לחיים של משמעות", ישנו פרק הנקרא "בדרך ליום של משמעות". בפרק זה מרחיב הרבי את דבריו כיצד עלינו להתייחס לזמן וכיצד לחיות כל רגע מרגעי החיים.

לפני שאנו עולים על משכבנו בלילה, אנו אמורים לעשות חשבון נפש: מה הספקנו היום? מה התוכניות למחר? מאחר וכולנו רוצים לחיות חיים מלאים, וכולנו חושבים שחיינו יקרים – האם אנו משקיעים מספיק משאבים כדי שרגעים יקרים לא "יתבזבזו"? הרבי מדבר על כך בהרחבה ונותן כמה עצות מעשיות.

אין ספק שהעולם החומרי והצרכים היומיומיים מסיחים את הדעת מן החיים המשמעותיים. ובכלל – איך אפשר להתמקד בפיסות זמן קטנות בתוך כל ההפרעות, הבעיות והרגשות הפוקדים אותנו והסובבים אותנו? לכן חשוב – ליצור קשר עם הנשמה בבוקר. לפני תחילתו של היום, לפני אילוצי החומריות, בדקות הראשונות שהן רק שלנו ושבהן אפשר לעקוף את הגבולות ולהתרכז בנושאים רוחניים – כך יש הזדמנות לתכנן את "ניהול הזמן" של היום כולו. הורגלנו למחשבה (או לתחושה) כי הזמן העובר הוא "אויב", הוא תמיד נגדנו! אנו מנסים, בכל הכוח, לעמוד בלוח הזמנים אולם לא מצליחים. "הוא" פשוט נגדנו.

אבל, אומר הרבי, הזמן הוא עוד אחת מיצירותיו של אלוקים! ובתור יצירה, יש לו חיים משלו! אם אתם "מבזבזים רגע" אתם הורגים אותו במובן מסוים. משליכים מעל פניכם הזדמנות שלא תחזור. אבל כאשר משתמשים באופן מועיל ותכליתי הוא חי לנצח!

אולם למעשה – כיצד לעשות אחרת? "אינכם יכולים להוסיף ליום דקות, אולם אתם יכולים לנצלם במלואם על ידי שתשקיעו את עצמכם בפעולות שאתם עסוקים בהן, ותתעלמו לחלוטין מכל דבר אחר שהיה קודם או שיהיה אחר כך. הם אינם קיימים!"

וכיצד מגיעים לריכוז כזה, שהרבי קורא לו "הצלחה עם הזמן"?

על ידי ההכרה שמה שאתם עושים עכשיו חשוב לאבינו שבשמים ולכן תשקיעו בעכשיו את כל כולכם! כאשר אתם מקשיבים – להקשיב, כאשר אתם ישנים – לישון, כאשר אתם מתפללים – להתפלל, ללא הסחת דעת. כאשר לומדים אז מתכוננים לאיזו מצוה או לאירוע חשוב – להיות כל כולנו באותו עניין, להשקיע את כל ישותנו, לא לרצות להיות "אחרי", אלא להיות "בו", למצות את הרגע בכל החושים, המחשבה והרגשות. שכן, הדקה היא המיקרוקוסמוס של יום שלם! כפי שיום אחד, הוא מיקרוקוסמוס של החיים כולם!

אולם כיצד מגיעים להשגה זו, שנראית כאילו היא לא אפשרית? על כך עונה הרבי: זכרו שבמסע החיים גופכם הוא כלי הרכב, אולם נפשכם היא המצפן. אם תלכו בעקבות קול הנשמה – תישארו ממוקדים ביעד וכל צעד – כל יום, יקדם אתכם אליו. האופן שבו אתם חיים את היום, הרגע, הדקה, יקבע כיצד יראה המחר. הצעד הבא שתעשו, ויהיה הפעוט ביותר, יקבע את המשך היום! ובסופו של חשבון את המשך החיים! לעולם לא מאוחר להתחיל לחיות באופן משמעותי – כלומר, לחוש בכל רגע מרגעי ההווה את ממשות ההוויה ואת דופק החיים. ומסיים הרבי: העולם אומר – זמן הוא כסף! ואני אומר: זמן – הוא החיים!

ד"ר ברוך שולם (מראשוני המטפלים המשפחתיים בארץ) נהג לומר: "כאשר אתם קובעים שעת טיפול אל תקבעו שעה "עגולה": 5:00, 2:30 וכו’. אלא, אחת וארבע דקות, שבע דקות לאחת-עשרה וכו’. לפני סיום השעה הטיפולית תגידו: יש לנו עוד שלוש דקות לסיום.. כך תתנו את התחושה החשובה של זמן איכות. שכן, רק כאשר "הגבולות הפנימיים" חופפים ל"גבולות החיצוניים" של הזמן והמקום, אנו יכולים לעבור תהליך של שינוי עם עצמנו. ורק כאשר נחוש לעומק ש"נטפי הדקות" הם ידידי נפשנו, נלמד להתחבר אליהן, להבין את ערכן ולחוש כי הן "זהב חיינו" ואנו חייבים להתייחס אליהן בכבוד ובזהירות.

ואולי נסכם הרהורים חשובים אלו – של התבוננות בהווייתנו הפנימית – בכמה שורות מפרי עטה של המשוררת הירושלמית הדגולה זלדה שניאורסון.

"בלילה ההוא" – שיר הלקוח מקובץ שיריה "פנאי".

בלילה ההוא
כאשר ישבתי לבדי בחצר
הדוממת
והתבוננתי אל הכוכבים,
החלטתי בליבי
להקדיש ערב ערב
רגע אחד
רגע קט ויחיד
ליופי הזה – הזוהר.
נדמה,
שאין לך דבר קל מזה,
פשוט מזה.
בכל זאת לא קיימתי
את החלטתי.
מדוע?

הן האמנתי
שאם אביט כך
לילה אחר לילה
יהפכו הכוכבים
אט אט
לשכני, לקרובי, לילדי,
מדוע, אם כן,
לא קיימתי
את החלטתי?

בלילה ההוא, כשישבתי לבדי,
בחצר הדוממת
גיליתי פתאום
שאף ביתי בנוי על החוף…
שחיה אני על שפת הירח.
על שפת הזריחות והשקיעות…

(באדיבות "הבית שלנו")