בראש אחד

"אני יודעת מה חלמת…", "מאיפה
את יודעת?!" תמהה עירית "ממתי יש
לך כוחות על-טבעיים?…" , "חלמת על
האישה שראית במוות הקליני". עירית
נדהמה ואורלי ידעה שהיא מוכרחה
לקיים עכשיו את מה שהבטיחה.

אורלי היא בתם היחידה של ניצולי שואה מבוגרים למדי שהכירו ונישאו בישראל. האב שמואל בא ממשפחה דתייה בהונגריה, ואילו האם, אווה, הגיעה ממשפחה רחוקה לגמרי מיהדות ואף למדה בבית ספר נוצרי. היא הייתה אתיאיסטית גמורה ואמרה לבתה, שאם תרצה ביום מן הימים להתחתן עם יליד מקונגו עם נזם באף וחנית ביד, כל עוד הוא בנאדם, אין לה שום בעיה עם זה. וכך גדלה אורלי באווירה מנותקת לגמרי מיהדות, הלכה לבית ספרה עם סנדביץ’ ובו נקניק חזיר והתחברה בטבעיות לשונאי דת מושבעים.

בגיל תשע-עשרה נישאה, ומיד לאחר שנולדה לה בת, התגרשה מבעלה. אורלי חזרה לבית הוריה שקיבלו את ילדתם הקטנה עם ילדה נוספת… לאחר כמה שנים בא לבקרה ידיד שהתקרב קצת ליהדות ואמר שהוא עומד לעשות "תיקון חצות" בחצות לילה. אורלי צחקה: "מה יש לך לתקן באמצע הלילה. עדיף לתקן בבוקר כשיש אור…"

"לבקש משהו בשבילך?" ניסה הידיד בכל זאת, לאחר שניסה להסביר לה במה מדובר. "כן", המשיכה לחייך, "שאמצא את האדם שאיתו אהיה ביחד כל החיים, יהיו לנו מלא ילדים, ונאהב אחד את השני עד הסוף".

חלפו כמה שנים נוספות. אורלי עבדה במפעל ושם פגשה את אביגדור. הם התחתנו והתגוררו במושב אמונים ונולד להם יהונתן. כאשר היה בן חמש נולדה גיל. אורלי הביעה את רצונה באוזני בעלה להביא ילדים נוספים לעולם. "מה קרה לך, את בת שלושים ותשע?!", אמר. אבל היא המשיכה לרצות ואף עברה טיפולים לשם כך.

באחד הימים, בעודה יושבת בעבודתה, קיבלה צלצול מידיד ותיק שלה, אסטרולוג במקצועו, שאמר לה בהתרגשות: "פתחתי לך את המפה שלך ואני חייב לומר לך כמה דברים חשובים מאוד. בואי אלי עם קלטת ואומר לך מה ראיתי…" אורלי הגיעה ורשמה את תחזיתו: "החודשים הבאים אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר, יהיו קשים עבורך, ואילו דצמבר, ינואר ופברואר יהיו החודשים הכי גרועים שהיו לך בחיים… אבל אחרי מרץ הכל יתחיל להסתדר כמו שצריך, וב-1 באפריל, לקראת יום ההולדת שלך, יהיה יותר טוב". אורלי שמעה ולא התייחסה לכך יותר מדי.

בעסק שלהם עבד בחור שחזר בתשובה בשם איציק, שניסה מדי פעם לדבר עם אורלי בנושאי יהדות. היא מאוד כעסה עליו, ובפרט שהיה זה בתקופת משפט דרעי, שהגביר אצלה את שנאת החרדים. פעם אמרה לו: "תשמע, אני לא מאמינה בשום דבר, הכל שטויות… עזוב אותי מהדברים האלה! בחיים שלי לא ראיתי משהו שהוא לא הגיוני, איזה משהו מפחיד…" אם אראה דבר מפחיד או רע, אז אדע שאם יש רע, בטוח שיש גם טוב!"

"למה לך להיכנס לתורה דרך השער של הפחד?", היקשה, "כנסי דרך השער של האהבה. זה השער הכי גבוה".

"אבל איך אפשר להיכנס דרך שער האהבה, מבלי להכיר את מי שאתה אוהב?"

איציק המשיך לעבוד אצלם והויכוחים בינו לבין אורלי נמשכו בלהט. אף אחד לא הצליח לשכנע את השני. יום שישי אחד בצהריים אורלי טיגנה שניצלים במטבחה. אז פנתה במחשבתה באופן פתאומי לבורא העולם: "אם אתה קיים והתורה שלך אמת, אני רוצה שתיתן לי סימן לא הגיוני. אני רוצה שתחזיר אותי ואת אביגדור אליך ביחד מתוך אהבה כי זו כל המהות שלנו…" היא התפלאה על עצמה, איך חשבה מחשבה כה משונה ושכחה מהעניין.

בשבוע שלאחר מכן נערכו בביתם שיפוצים. העבודה החלה באמצע השבוע ונמשכה לתוך השבת. אורלי חשה לפתע שלא בנוח על כך שמשפצים בביתה בשבת. גם לאחר מכן הדבר המשיך להעיק עליה, והיא התפלאה על עצמה, שהרי לא חשה כך מעולם. עברו שבועיים מאז אותה מחשבה אקראית. הם היו אמורים לנסוע, כדרכם מדי שבת, לידידיהם מאשדוד, משה ועירית, כדי לצלות בשר על האש. אורלי חשה שאינה רוצה לנסוע אליהם מבלי להבין מדוע. אז נכנס אביגדור הביתה, ובמקום לשאול על שלום הילדים כהרגלו, אמר במפתיע:

"אני לא רוצה לעשות מחר על האש עם משה ועירית…"
"למה? מה קרה?" נדהמה אורלי.
"תשמעי, אני לא יודע מה עובר עלי, אבל התחלתי לחשוב בזמן האחרון על כל מיני דברים שקשורים לתורה, והמחשבות האלה לא עוזבות אותי".
"ממתי התחילו אצלך המחשבות?"
"ביום ששי לפני שבועיים נסעתי הביתה ושמעתי רדיו. פתאום נכנסה לי בראש כמו ברק מחשבה על התורה, ומאז המחשבות האלה לא מרפות ממני… אני לא מבין מאיפה זה בא לי…"

אורלי סיפרה לו שבדיוק אז עלתה במוחה מחשבה של תפילה, בה ביקשה מבורא העולם שאם הוא קיים, שיקרב אליו את שניהם ביחד. אביגדור היה נבוך והתעשת: "אבל זה לא הגיוני… אני לא מכיר שום דבר שהוא נגד חוקי הטבע…", "אז איך אתה מסביר שבדיוק כשביקשתי בלב, באו גם לך מחשבות כאלה?!", אביגדור לא ידע מה לומר. לאחר רגע ארוך אמר: "את זוכרת שבשבוע שעבר, המשפצים המשיכו לעבוד אצלנו בשבת?", "נו, אז מה?", "הרגשתי עם זה רע מאוד".

לפתע התברר שכל מה שאורלי חשה, גם בעלה הרגיש מבלי שידברו ביניהם על כך כלל. אורלי חשבה בליבה: כאשר צריכים לתת תוקף לצ’ק של עסק, חייבים חותמת וגם חתימה. עכשיו קיבלתי חותמת, אבל אני זקוקה לחתימה, למופת נוסף. אז נזכרה בחברתה הטובה ביותר, עירית. כאשר הייתה עירית כבת עשרים, חוותה בעת ניתוח שעברה מוות קליני. היא ריחפה מעל גופה, נכנסה לתוך שביל של אש, עלתה למעלה במהירות עצומה כשהיא רואה המון דמויות בערפל השמימי. לאחר מכן ראתה דמות של אישה מתקרבת אליה. האישה חבשה שביס כחול כהה, שהיה קשור היטב לראשה. אחזה את ידיה בחוזקה ואמרה: "אם לא תספרי למטה שיש אלוקים ויש עולם הבא, לא נשחרר אותך מפה…", עירית הבטיחה לספר ואז השתחררה וחזרה לתוך הגוף. אז מצאה את עצמה בחדר התאוששות, כשהיא צועקת "איי, היד! כואבת לי היד!" והבחינה בסימנים במקום שבו האישה אחזה בזרועה בעת שנפרדה מגופה…

אורלי פנתה במחשבתה לבורא העולם: "אני רוצה שעירית תחלום על האישה שראתה בזמן המוות הקליני, ואם היא תופיע אצלה בחלום, אני מבטיחה לך שאבדוק את עניין היהדות לעומק. היא הציבה לקדוש-ברוך-הוא אולטימאטום: "אני רוצה שהסימן יופיע עד סוף השבוע!"

למחרת בשבת נסעו אורלי ואביגדור לעירית ומשה בגלל הבטחתם, אבל התחמקו מלאכול בשר על האש. כאשר חזרו לביתם, בעיצומה של השבת, שהו בסלון. לפתע נפל מהספרייה פתק ישן מאוד, שבו נמסר על מבצע לבדיקת מזוזות, היכן ניתן לבדוק ואיך קובעים אותן. אורלי החליטה לבדוק את מזוזות ביתם והלכה לבית חב"ד. כל המזוזות נמצאו פסולות, פרט למזוזה הראשית, שהייתה גרועה, אבל כשרה בדיעבד. הם החליפו את כל המזוזות והניחו במקומן כשרות.

ביום שלישי התקשרה עירית לאורלי ואמרה בהתרגשות עזה: "לא תאמיני מה קרה לי בלילה?!", אורלי נזכרה במה שביקשה. "אני חושבת שאני יודעת מה קרה לך…", "חלמתי חלום…", "אני יודעת מה חלמת…", "מאיפה את יודעת?!" תמהה עירית, "ממתי יש לך כוחות על-טבעיים?…" , "חלמת על האישה שראית במוות הקליני…" עירית נדהמה ואורלי ידעה שהיא מוכרחה כעת לקיים את הבטחתה לבורא העולם.

היא החלה לחפש שיעור תורה, ומצאה שמתקיים באשדוד שיעור על הקודים בתורה, איך כל מה שמתרחש בעולם כבר צפוי וכתוב בתורה. היא הציעה לבעלה שיבוא עימה, אבל הוא אמר שיש לו חמש פגישות עבודה באותו זמן. כאשר עמדה לצאת מהבית, הגיע אביגדור והודיע במפתיע: "אני מצטרף אלייך. ביטלתי את כל הפגישות…"

הרב המיועד לא הגיע ובמקומו התקיים שיעור של הרב ברוורמן על חכמת חז"ל. הוא מסר נתונים מדעיים רבים לאור התורה ואורלי הלכה לספרייה וביררה את כל דבריו, עד כמה שידה השיגה והחלה להיווכח באמיתותם. בני הזוג החלו להתעניין בארגון "ערכים" ונרשמו לסמינר שיתקיים בחנוכה במלון באשקלון. כאשר עירית ומשה שמעו שחבריהם הקרובים ביותר נרשמו לסמינר, נלחצו מאוד והזהירו אותם: "מה פתאום אתם הולכים לסמינר ‘ערכים’?! זה הסוף שלכם! אתם תחזרו בתשובה…" כשלא הועילו התוכחות, השאירו אצלם הודעה קולית לגלגנית.

אורלי הגיעה לסמינר עם מכנסי ג’ינס ועם מאות שאלות מוכנות. באה במצב רוח קרבי, כמעט עוין. כל ההתנגדות שהייתה בתוכה לפני כן, צפה ועלתה בנפשה. היא תכננה להחזיר את כל הרבנים בשאלה, וחשבה: כל מי שינסה לקרב אותי, אראה לו מה זה!… מה פתאום שינסו לקרב אותי לשטויות שלהם… כאשר נכנסה לפתח המלון עם בעלה, ראתה קבוצת רבנים לובשים שחור-לבן, ולפתע חשה תחושה מוזרה מאוד. במקום תחושת יציאה לקרב, חשה שהגיעה הביתה, לחוף מבטחים. הנפש שלה שינתה כיוון במאה ושמונים מעלות.

החוויה בסמינר הייתה חזקה מאוד. אורלי רשמה כל מילה כמעט כדי לבדוק הכל לאחר מכן. אביגדור קיבל על עצמו להניח טלית קטן ושניהם החליטו לשים כיסוי ראש ביחד בעוד חודש, הוא כיפה והיא מטפחת. היא חזרה לחייה בתחושה מרוממת. מדי יום הלכה לספרייה ובדקה את כל דברי המרצים, שהיו רשומים במחברתה. ואז גילתה תופעה כללית מעניינת מאוד. בכל כתבי העת נכתב שהמדענים "חושבים" או "מניחים", היא לא ראתה בשום מקום שהם "קובעים" או "יודעים" דבר על בוריו. מאידך, רכשה קלטות של הרב מרדכי נויגרשל, רשמה את כל דבריו והחלה להתחבר אליהם. יום אחד כאשר שבה מהעבודה חשה עקצוצים ברגליה והחלה לגרדן. כאשר הגיעה הביתה החליפה זוג מכנסיים, אבל התחושה לא חלפה. ניסתה זוג נוסף והעקצוצים נותרו. היא החליטה ללבוש חצאית שהייתה לה בתחתית הארון והכל חלף כלא היה. לאחר שלושה שבועות, שבהם בדקה אורלי כל מה שהייתה יכולה, באו שני אנשים כדי להגעיל את מטבחם. פעיל מ"ערכים" שהגיע לבקרם נבהל מהחיפזון ואמר להם: "אל תרוצו מהר מדי, שחס וחלילה לא תיפלו", אבל הם כבר עלו על הדרך.

הם הלכו לבקר את זוג חבריהם כשאורלי לובשת חצאית. משה העיר: "עוד מעט תשימי גם כסוי ראש?…" אורלי ענתה: "בעזרת ה’!". כשחזרה לביתה, מדדה מטפחת. אביגדור ראה אותה ומבלי לומר מילה, הלך והוציא את הכיפה מהמגירה והניח על ראשו. אז נזכרה בתחזיתו של האסטרולוג וראתה שהיא נהפכה על פניה. החודשים הללו, שהיו אמורים להיות שחורים משחור עבורה, הפכו, בזכות השינוי בחייהם, למאושרים בחייה.

שבועיים לאחר מכן הלכה אורלי לבית-אבות בחולון לבקר את אמה חולת האלצהיימר, שבמשך כמה שנים לא דיברה ולא תקשרה כלל עם הסובב. כאב לאורלי לראות את אמה, שהייתה אישה אינטליגנטית ומדהימה, שוכבת כאבן שאין לה הופכין. היא נשאה את עיניה לתקרה לעבר השמים וביקשה מהקדוש-ברוך-הוא: "אני מבקשת לראות את אמא שלי עוד פעם לפחות בצורה אנושית". היא פנתה לאמה ושאלה: "אמא, מה שמך?", אך האם לא ענתה. אורלי עמדה לצאת מהחדר ואז שמעה שאגה: "אווה! אווה! אווה!…" אורלי קיבלה צמרמורת, וביקשה מאמה לחזור על שמה שוב.

לאחר חודשיים התבשרה אורלי בת הארבעים ואחת שהיא בהריון ונולדה בתם שי-אל. לאחר יותר משנה נולד אלישיב-אברהם ולאחר שנה וחצי מעיין, כמתנה ליום הולדתה הארבעים וארבעה.

אביגדור הציע שאביה של אורלי יתגורר עימם, וכך האב עבר אליהם והתגורר בחדר נפרד. יום אחד שמע את סיפורה של אורלי בערוץ 10 והחל לבכות כמו ילד. הוא החל לשמור שבת וקיים מצוות נוספות. אפילו רצה להניח את התפילין של סבו בנות 160 שנה ששרדו בשואה. לאחר שנמצאו פסולות, קנו לו אחרות. הוא חזר לילדותו וליהדותו בגיל 84. לאחר שנתיים גדושות בתורה ומצוות ונחת עם צאצאיו, הלך לעולמו.

היום אורלי מתנדבת בארגון "ערכים" ומקרבת בנות ישראל נוספות לכור מחצבתן.

* * *
ליצירת קשר לסיפור תשובה – odedmiz@actcom.co.il  
(מתוך הספר אור חוזר 4 שעדיין לא יצא לאור)