אין שום עונש בעולם כלל

אין שום עונש בעולם כלל! אלא
הפגם עצמו הוא העונש. לכן אין
לאדם לתמוה על מה שנגרם לו
כתוצאה מכך. כי הוא זה שגרם
את הרעה לעצמו.

בגן הגעגועים – פרק 11

אבידת בת מלך – הסיפור המלא

אין שום עונש בעולם כלל

במאמר הקודם הסברנו, שכל תכלית התורה והמצוות היא רק בכדי למצוא את האמונה שאבדה, וכשאדם חלילה חוטא אזי מתגברים עליו החושך וההסתרה.

דבר זה נמשך מאז חטא אדם הראשון, כי בכל פעם שבני העולם חוטאים אז ההסתרה מתגברת יותר ויותר, עוד פגם – עוד הסתרה.

זהו מקרא מפורש שנאמר בפרשת התוכחות: "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה…" (דברים פרק ל"א). כל זה נרמז במעשה שלפנינו, כאשר השני למלכות פוגם דבר זה גורם לבת המלך להתרחק עוד יותר, לכן הוא צריך לחפש אחריה במקום רחוק יותר.

כי באמת, אין שום עונש בעולם כלל! אלא הפגם עצמו הוא העונש, ככתוב: "תמותת רשע רעה" (תהלים לד). כשם שאדם ישתה רעל אז ברור הדבר שזה יזיק לו, ובודאי אין זה עונש אלא תוצאה וכמובן שלא יהיה לו את מי לאשים בכך, כך הוא הדבר לגבי אדם שחוטא וכתוצאה מכך נופל להסתרה. ברור גם שאין לו לתמוה על כך ואין לו על מה להתרעם בכלל על השם יתברך חלילה, כי הוא זה שגרם את הרעה לעצמו.

מה התיקון לכך?

תקנתו היא שיעשה מעתה התחלה חדשה. כלומר, שיעשה ישוב הדעת והתבודדות נכונה, וישאל את עצמו: מה השם רוצה ממני עכשיו לאחר שכבר חטאתי? שאתייאש? שאפול לעצבות? בודאי שלא! השם יתברך רוצה שאתחזק מרגע זה להאמין בו, שהוא נמצא בכל מקום, ומכאן, ממש מנקודה זו, אתחיל לחפש אותו.

כשיעשה זאת, יזכה שהירידה תהפוך לעליה, השקר יהפוך לקשר, והמניעה תהפוך לנעימה.

אין שום צער בעולם כלל

כל צער שיש לאדם הוא רק משום שנפל להסתרה. כי אם האדם לא היה חוטא ונופל להסתרה, הוא לא היה מרגיש שום צער בעולם. כי מה שלא יהיה, כל זמן שהאדם מאמין הוא לא מרגיש שום חסרון או צער, כמובא (ליקוטי מוהר"ן ר"ן), שכל הצער שהאדם מרגיש הוא רק מחסרון הדעת, כשאינו יודע שהכל בהשגחה פרטית.

דוגמא לכך מלמדת אותנו התורה. בספר שמות אנו מוצאים שעיקר הקושי של עם ישראל בגלות מצרים היה רק משום שנפלו מהאמונה, ככתוב: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ו). מפרש רבינו ואומר ש"קוצר רוח" – פירושו חסרון אמונה, מכיוון שקוצר רוח הוא ממוצע בין "אין יש רוח" (תהלים קל"ה), כלומר שאין בכלל רוח, דבר הנאמר על עבודה זרה וכפירה מוחלטת, לבין "אורך רוח", דבר הנאמר על אמונה בשלמות (תורה קנ"ה).

"קוצר רוח" הוא ממוצע, שאין אדם עובד עבודה זרה ממש, אבל גם אינו מאמין באמונה שלמה, אז הכל מר וקשר לו. לכן כתוב "מקוצר רוח ומעבודה קשה" – שהייתה עבודה קשה עליהם מחמת חסרון אמונה.

זה היה עיקר הצער של עם ישראל במצרים – שלא האמינו בהשגחה פרטית, לכן רטנו והתלוננו והיו מיואשים מאוד, עד כדי כך שגם בשורת הגאולה לא שמחה אותם והם לא האמינו בה.

כך הוא האדם הנופל מהאמונה, הוא נמצא במצב של מוחין דקטנות, ואז, גם כאשר רוצים להציע לו עזרה או עצה נכונה, הוא לא מצליח לשמוע אותה מרוב עצבות ומרירות, מרוב ייאוש וצער.

(מתוך בגן הגעגועים מאת המחבר)