ניתוק זמני

לנתק את עצמנו מן הזרם הסוחף,
לעצור בדרך – זה לא "אויב הנסיעה",
זאת לא בריחה. להיפך – זה מאפשר
לנו להתחדש, לצאת לדרך מצוידים
עם יותר כוחות וחשק.

לנתק את עצמנו מן הזרם הסוחף, כלומר להתבודד פעם ביום לפחות, זה לעשות עצירה בריאה בדרכנו אל השלמות.

לקחת מרחק מהחיים הפעילים זה לא אומר לברוח. ההיפך הוא הנכון – זהו האמצעי הטוב ביותר לאזן בין חלקי השכל למעשינו (היות שהעומס המופרז הנצבר בצד האנאליטי של שכלנו גורם לנטרול תפקודו, וכתוצאה מכך לדילוגים בלתי רצויים, כגון החלטות לא בשלות, דחיקת השעה, מענה לא מיושב וכדומה). לפני כל יוזמה נוכל לחזור לכללים המקוריים האגורים בזיכרון שלנו והודות לכך, המעשים שלנו יהיו בשלים יותר, שגרתיים פחות, ונחסוך לעצמנו שגיאות רבות.

כללו של דבר, העצירה בדרך איננה "אויב הנסיעה", להיפך – היא מאפשרת להתחדש, כדי לצאת מחדש לדרך מצוידים ביותר כוחות וחשק.

אתה לא לבד

אתה לא לבד. השם נמצא לידך. הוא אוהב אותך. הוא מחכה לך. מספיק לדבר אליו כדי להתחיל ולהרגיש את נוכחותו. בגלל זה נחשבת שיחה זו לדו-שיח ולא למונולוג.

ישנם אלפי אמצעים שדרכם מתגלה השם לאלה שמדברים אליו. ישנם אלפי שליחים שיביאו את התשובות לשאלות ששאלת אותו יתברך בזמן ההתבודדות שלך.

לאחר כמה זמן של אימון (הכרה בשפת הסימנים ותרגול של הקשבה נכונה) תיווכח, שקול השם עצמו מדבר בצורה בלתי פוסקת לכל היצורים. לפיכך, תחושת הבדידות היא רק תוצאה של סירובנו להרגיש בנוכחותו.

המעלה הבלתי מעורערת של ההתבודדות מאפשרת לאדם להרגיש את הנוכחות האלוקית בחייו, לא משנה מהו מצבו. המעלה השנייה היא, אם כן, ברגע שהאדם מודע לנוכחות זו, להסתייע בחסד שלה כדי להבין את הסימנים המובילים להבנת המסרים האלוקיים ולהשתמש בהם לתועלת.

אם אנחנו רוצים – ולא משנה מה ערכנו, קטנות ככל שיהיו זכויותינו – נשמע את הקריאות שהשם שולח לנו דרך כל דרגות הקיום שלנו. המחשבות, הדיבורים והמעשים שלנו יקבלו משמעות שונה, נוכל לקלוט בהם רמזים ומסרים שמימיים.

זה לא מקרה זאת משמעות

לכל דבר יש משמעות מדויקת מאוד. המושג ‘מקרה’ הוא המצאה של מי שמסרבים להאריך בחיפוש אחר הסיבה המקורית. זה נכון שיותר קל להמציא כינוי חסר משמעות אמיתית לתופעה מסוימת, מאשר להעמיק בה. לגבי תכונה זו וכל הדומה לה, המשיל ה"חפץ חיים" את דוגמת החיה הנושכת את המקל המכה אותה, בחושבה שהוא סיבת כאבה: לו היה לה רק טיפת שכל הייתה מגלה מי עומד מאחורי המקל.

למאמינים ולנאמנים לדברי תורתנו הקדושה גלוי וידוע, שהכל מגיע בזמנו, במקומו ולפי המטרה שלו, מונחה על ידי הדיוק האינסופי של ההשגחה. אם כן, כל מה שסובב אותנו, בזמן המסרים הזה, מלמד אותנו משהו, בא לסייע לנו ולהאיר אותנו בחיפוש של אותו הרגע.

הדבר הראשון שצריך לדעת הוא – שאין שום מקרה בעולם. הכל קורה בחסות ובהכוונת ההשגחה!

לאחר מכן, עלינו ללמוד כיצד להשתמש במסרים וליישמם באופן אישי. כלומר, עלינו לשים לב לכל מה שקורה ולקשר אותו בצורה רלבנטית לחיינו, לשיעור אותו אנו צריכים ללמוד. ההתבודדות, דו-שיח קרוב ואינטימי עם ההשגחה, יש בכוחה לפתוח את עינינו ואוזנינו הפנימיים, חושיה של הנשמה שלנו. שיטה שקטה זו, כאשר היא מבוצעת באורח יומיומי, מגבירה אצלנו את יכולת ההקשבה והרגישות לכל מה שמתרחש, לאותו צליל שקט, קול דממה דקה, שמנסה לומר לנו דבר-מה חשוב ומכריע עבורנו.

כיצד נדע כי אנו מפרשים נכונה את המסר? במשך צעדינו הראשונים, חלק מהסימנים יהיו לנו ברורים וחלק לא. כאשר נשתדל להגיב מעשית, בהתאם למסרים המובנים לנו, נרכוש מעט הבנה בשפת האיתותים, ובעזרת השם יתברך נוכל, עם הזמן, להבין את רובם. אולם, השגת חכמה זו בשלמותה איננה תלויה בידע קודם בלבד אלא בחסד האלוקי, אליו נוכל לפנות בתפילה. לפיכך פתחו אנשי כנסת הגדולה את תפילת-העמידה במילות הבקשה: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה…"

למנצח

"למנצח" – במילה זו נפתחים פרקים רבים מספר תהלים. מיהו המנצח ואת מי הוא מנצח?

המנצח הוא זה, שדרך הטענות שהוא עורך במשך תפילתו הוא מסוגל לשכנע את השם לעזור לו. והרי הבורא יתברך הוא, כביכול, המנוצח במצב שכזה…

אך כיוון שכל מה שהשם מבקש זה להיות משוכנע ולעזור לנו, זוהי כל שמחתו. לפיכך, הוא נוטע בנו נימוקים שלא היינו חושבים עליהם וכל זאת כדי לשכנע אותו לבוא לעזרתנו.

כל צדיקי הדורות הצהירו בפירוש, שלא היו יכולים להגיע לדרגת השלמות שלהם אלמלא הקשר האישי שקיימו עם השם באמצעות התפילה וההתבודדות. הם תמיד הקדימו תפילה בכוונה לכל ביצוע, אפילו למעשיהם הטובים.

לפיכך, קודם שמבצעים פעולה כלשהי – על אחת כמה וכמה מצוה (בהיותה דורשת ריכוז והכוונה מיוחדים) – ראוי לבקש מאת הבורא את הכוח, הרגש והשכל הדרושים כדי להביא את הפעולה לסופה הטוב. אפילו לצדקה, שהיא אחת המצוות הגדולות ביותר, צריך זכויות גדולות כדי להגיע לביצועה המושלם. אדרבה, ככל שתתעלה רמת הפעולה, באותה מידה יתרבו הקטרוגים והמניעות. כך אפוא מתפרש הצורך של הבקשה.

אנחנו מוצאים בכמה סידורים קטעים המקדימים ביצוע של מצוות מסוימות: "יהי רצון מלפניך…", "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" ועוד. ברוח הזאת קטעים אלו נכתבו. באשר לפירושם העמוק, אין כאן המקום להאריך, אך הקורא המעוניין יוכל למצוא את מבוקשו בביאורים המפרשים את הסידורים הגדולים ובפרט אלו המיוסדים על תורת הנסתר.

אין מוצא?!

אבוד בתוך מבוך חשוך, מגשש החוטא בחיפוש אחרי מוצא. הוא יכול לנדוד כך במשך שנים ולבסוף להשלים עם המצב, כשהוא בטוח שאין יציאה. אם היה חושב היה מבין, שהדלת ממנה הוא נכנס לכיוון החושך יכולה לשמש לו גם כפתח יציאה אל האור. צריך לשוב ולמצוא אותה.

כדי למצוא את הדלת בחושך מספיק הבזק קטן של אור: מילה כנה, אמיתית, שמתפרצת מהפה שלנו בזמן הפנייה אל האלוקים, היא הבזק כזה שיכולה להאיר את כל המצב, להראות לנו את הדלת ולשנות את הקיום שלנו.

עיקרון זה גילה רבינו והוא מופיע בספר ליקוטי מוהר"ן (חלק א, קי"ב). החסידים נוהגים לומר כי אותה מילה אמיתית ומאירה, קרוב לודאי שתצא מפי האדם בתקופות המעידה שלו, מתוך רגע של משבר, כאשר יתאמץ האדם, למרות הקושי, להגיד מילים ספורות בפני האלוקים.

לפעמים מספיקה שעה אחת בלבד כדי לתקן שנים של טעויות!!! כך כתוב בגמרא: "יש קונה עולמו בשעה אחת"! – ראשי תיבות של השם – עקיבא, לרמז על הצדיק, שהיה מורה דרך לשבים ואבטיפוס של מתבודד.

דבר נוסף רמזו אנשי אומן על אותה השעה: על שעה זו, של פנייה אל השם בשיחה, הבטיח רבינו שהיא תתקן את הכל ותקנה למתבודד את עולמו הנצחי.

אך כאן נשאלת השאלה: איך ייתכן שהחוטא יתקן שגיאה שכבר עברה ונבלעה מאחורי ההווה שלו? הלא אין אדם יכול לשנות את מה שכבר קרה?

מענה נפלא גילה רבי נחמן ב"ספר המידות" שלו: "יום שאדם עושה תשובה הוא מעל הזמן"!

ובכן, בכוח רגשי החרטה והתשובה אנו מתרוממים מעל הזמן, משיגים את המקום בו "נאגרת" השגיאה, מטפלים בה, מתקנים אותה ועוד הופכים אותה למפרע למעלה חיובית! כי כך אמר הנביא: "קחו עימכם דברים ושובו אל ה’"! הגמרא מדברת בשם השם ומפרשת: "אין אני מבקש מכם אלא דברים (כלומר דיבורים)".

לא צום, לא התנזרות וגם לא סיגופים. כדי לחזור אל השם, כדי לעשות תשובה אמיתית צריך רק לקחת מילים ושעה אחת ביום, ולהפנות אותן אל השם יתברך.

ואם תשאל: ‘מאיפה לוקחים כאלה דיבורים?’ התשובה מונחת לידך, הלא "עימכם" כתוב, כלומר – מן המוכן ומן הקרוב אליכם – משם תיקח דיבורים.

(מתוך "התבודדות" מאת המחבר)