להשקיע בכיוון הנכון

שיקולים כמו: ‘זה משתלם’ או
‘זה דבר שכולם צריכים’ אינם
עומדים במבחן המציאות כלל.
ההשקעה צריכה להיות בכיוון
הנכון!

בגן החכמה – פרק 13

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

והלך והעמיד עצמו אצל שטיין שניידער (חיתוך וליטוש אבנים טובות), ומחמת הבנה שלו, קיבל אומנות הזאת גם כן בזמן מועט, ברבע שנה…

החכם למד מקצוע נוסף וטוב, ואף התמחה בו בבקיאות מופלאה. עתה, כשיש לו שני מקצועות המשלימים זה את זה והקשורים זה לזה – צורפות וחיתך יהלומים – והוא הגיע לעוד "אמת שלו" – האם עכשיו כשיש לו את ה"אמת" בידיים, או ליתר דיוק "שתי אמיתות", האם הוא יירגע כבר? האם זה מספיק לו? הוא כבר יכול להתחיל לחיות? בודאי שלא.

אין שום דבר שימלא לאדם את הנפש (כפי שהסברנו לאורך כל המאמרים בסדרה זו) מלבד הקשר עם הבורא, כמו כן ההשתדלות והחיפוש אחר קשר זה, עבודת ההתקרבות לבורא והכרתו – שזו האמת האחת והיחידה. על אדם שזו תכליתו נאמר: "ישמח לב מבקשי השם", כי הוא למעשה כבר מצא את חלקו ואת השליחות שלו, לכן הוא גם שמח בחלקו.

אחר כך ישב עצמו עם הפילוסופיא שלו: גם שיש בידי שתי האומנות, מי יודע פן לא יוחשבו שניהם, טוב לי ללמוד אומנות, שהיא חשובה לעולם, וחקר בהבנה ופילוסופיא שלו ללמוד דאקטירייא (מקצוע הרפואה), שהוא דבר הצריך וחשוב תמיד…

החכם מיישב את עצמו שוב, וזה לכשעצמו דבר חשוב, אבל – עם הפילוסופיה שלו ולא עם הפילוסופיה של הבורא, ובודאי כל מסקנה אליה יגיע תהיה מוטעית…

דבר נוסף שאנו מבחינים בו כאן הוא, שהחכם אמנם אדם מוכשר מאוד, אולם רחוק מאוד מלהיות חכם על פי ההגדרה של חז"ל, שאמרו: "איזהו חכם? הרואה את הנולד!". אילו היה חכם אמיתי הרואה את הנולד, ולו במעט, הרי שהיה עושה מההתחלה ישוב-הדעת והיה מבין, בסופו של דבר, שעליו ללמוד מקצוע הנצרך תמיד, והיה ניגש ללימודי הרפואה כבר מההתחלה. אם כן, גם על פי הפילוסופיה שלו הוא טעה.

עוד לפני שהחכם התחיל לעשות צעד כלשהו, הוא היה צריך לשבת עם עצמו ולחשוב: ‘נניח שהכל מאחורי וכבר למדתי צורפות, ויש לי תעודה של צורף אמן – האם זה יספק אותי? האם אעבוד בזה? האם ארגיש שהגעתי לתכלית שלי, או שמא מיד אתחיל לחשוב על משהו יותר טוב? יתכן מאוד שארצה משהו טוב יותר, אם כך…’

אולם החכם לא עשה דבר מכל זה ולא יישב את דעתו בעניין כה חשוב, אלא עשה את כל מעשיו בפזיזות ולפי תאוותו – אם ראה דבר שמוצא חן בעיניו, משהו נוצץ, הרגיש שהוא חייב לספק את תאוותו ולכן ‘קפץ’ על זה.

ובנוסף, אילו היה עושה ישוב-הדעת ומבין שכל רצונו הוא ללמוד רפואה כדי להתפרנס, יתכן שהיה מבין שיותר טוב לו לעסוק במסחר מאשר ללמוד רפואה, אלא אם כן היה חושב על מקצוע הרפואה כדבר שיש בו חסד, והוא מרגיש שהוא נברא כדי לעזור לאנשים – אז היה בוחר בכל זאת במקצוע הרפואה.

מכאן אנו מגיעים לכלל חשוב אותו לימדו אותנו חז"ל – "סוף מעשה במחשבה תחילה". כלומר, להעלות את סוף המעשה כבר בתחילת המחשבה, כך האדם לא יטעה לעולם.

להשקיע בכיוון הנכון

התכלית האמיתית היא להכיר את הבורא! וכפי שאומר רבינו: "הכלל, שעיקר התכלית הוא, רק לעבוד ולילך בדרכי השם לשמו יתברך, כדי לזכות להכיר אותו יתברך, ולדעת אותו יתברך, שזהו עיקר התכלית, וזהו רצונו יתברך, שאנחנו נכיר אותו יתברך, ואין ראוי לאדם שיהיה לו כוונה אחרת בעבודתו יתברך, כי אם למלא רצונו יתברך, שאמר ונעשה רצונו" (ליקו"מ ח"ב, לז).

אדם שזוכה לעשות ישוב דעת מעמיק וחושב על כך שיום אחד הוא ימות, אז בודאי הוא מבין שזו לא תכלית – לבלות את חייו בהבלים כאלה. כי אם כל ההשקעה האדירה הזו – בכוח, ביגיעה, בלימוד וכו’ – תגמר עם המוות, אז בשביל מה להתאמץ כל כך? אלא, בודאי מחויבים אנו למצוא תכלית אחרת שלא תגמר עם המוות, הקשורה ושייכת לתכלית הנצחית. כשחושבים על זה, כל ההבלים נופלים באחת ממש כמו מגדל קלפים…

ואף אם האדם לא במדרגה כזו שלמה, שכל מאווייו ורצונותיו מכוונים באופן בלעדי לתכלית ויש לו עדיין תאוות ורצונות לענייני העולם הזה – גם אז הוא מחויב לראות כיצד זה משתלב בחייו, כך שלא יסתור את רצון השם, משום שכל דבר צריך להיות מקושר עם השם. אדם שאומר שהוא מאמין בבורא עולם לא יתכן שיחשוב על דבר, ולו הקטן ביותר, מבלי לחשוב על השם, שהרי אין שתי מציאויות נפרדות, חס ושלום, של – אני והשם.

ועכשיו, מה כבר עוד נותר לומר על "ישוב-הדעת" של החכם? הרי שיקול דעתו הוא שטות אחת גמורה. על מה הוא בוטח כשמיישב את דעתו ש"זה דבר חשוב הנצרך תמיד"? האם יוכל לסמוך על זה לפרנסתו? יש הרבה רופאים שאין להם עבודה, ויש רופאים שעשו טעות וגרמו נזק ותבעו אותו, דבר שהפך אותם לבעלי חוב גדולים. ויש, גם, רופאים שעובדים קשה מאוד כדי להשיג את מחייתם…

היחידי שאפשר לבטוח בו ולהישען עליו – הוא הבורא, שהוא כל יכול והכל בידיו. כל המאמצים של החכם לשריין את עצמו הם טעות מיסודה. שיקולים כמו: ‘זה משתלם’ או ‘זה דבר שכולם צריכים’ אינם עומדים במבחן המציאות כלל, כי מה שקצוב לאדם הוא יקבל בלי שום קשר לתחום עיסוקו, כישרונו, חכמתו וכן הלאה. ואת זה רואים בחוש בעולם הסובב אותנו – יש אדם שעיסוקו הוא בתחום שולי אך הוא מצליח ושמח בחלקו. לעומתו, השני, שהוא מפורסם ובמרכז העסקים אולם אין לו ממה לחיות.

והכלל הוא – על ידי ישוב דעת אמיתי ונכון האדם יכול לבדוק מראש על מה הוא עומד ‘לשרוף’ את חייו, ולהגיע להחלטות נכונות כדי ללמוד איך לחשוב נכון. זאת, משום שרוב בני האדם עושים את מעשיהם בפזיזות וללא התבוננות או ישוב-דעת.

העניין הזה מזכיר לי את הסיפור הבא: יום אחד הגיע אלי אדם, וסיפר לי שהוא עומד להתחיל מסלול לימודי מקצוע ארוך ומתיש. ‘ויש בתחום הזה עבודה?’ שאלתי אותו. והוא השיב: ‘לאו דווקא’. אמרתי לו: ‘אז בשביל מה כל המאמץ הזה? אתה לומד כדי שיהיה לך ממה להתפרנס, לא?’ והוא השיב: ‘נכון’. אמרתי לו: ‘אז במקום לבזבז זמן וכסף על מקצוע שספק אם תהיה לך בו עבודה, לא עדיף שתעסוק במסחר ותתחיל מיד להרוויח…?’

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)