פרופיל של כפוי טובה

התאמצת, נתת את הלב, זמן, כוח
ואפילו כסף. ולא שיש לך במחסנים
עודפים מיותרים. משלך נתת. ובסוף,
גם תודה לא אמרו. נשמע לך מוכר?

עשית טובה לידיד או ידידה, והתאמצת באמת. הענקת כוחות, זמן, ואפילו כסף – ולא מן העודפים, אלא מבשרך – ונתת בכל הלב ממש שלא על מנת לקבל שום פרס שבעולם. והנה, לא רק שלא אומרים לך תודה, אף באים אליך בכל מיני טענות. אתה המום וכאוב מן העלבון ומכפיות הטובה. התסריט הזה מוכר לך?

כמעט ואין אחד מאיתנו שלא נתקל בתופעה מעצבנת זו מפעם לפעם. נכון, צריך לשמוח ולומר שלא מגיע לי כלום, להתחזק באמונה ולהמשיך לחייך. אך לא באתי לחזק הפעם את הנפגע, אלא לנתח את השורש פורה-הראש של התופעה המגונה הנקראת – כפיות טובה.

ממה נובעת כפיות הטובה? היא מהווה ביטוי בוטה של חוסר אמונה בהחלט. אך ברמה יותר מעמיקה, ניתן לומר שהיא מעידה על שורש לוט באישיות האדם.

אישיותו של לוט דורשת עיון. התורה הקדושה מתארת כיצד לוט ניצל מאבדון בטוח פעמיים. בפעם הראשונה, כשבוי בידי ארבעת המלכים צמאי הדם, ראה לוט במו עיניו את נס התבוסה, שהצבא המשותף של ארבעת המלכים – החזק ביותר בעולם דאז – נוצח בידי אברהם אבינו ע"ה ושלוש מאות ושמונה-עשר עוזריו, או לפי גרסת ריש לקיש בשם בר קפרא (ב"ר מג, ב), בידי אברהם בסיוע אליעזר לבדו. הניצחון הביא לשחרורם של לוט ובני ביתו, ויתר שבויי סדום.

ההיגיון מחייב שלוט יעשה חשבון נפש ויחזור בתשובה שלמה לאלתר, או לכל הפחות שיפצח בשבח והודיה להשם יתברך. לא זה ולא זה. לוט לא אומר שירה ולא חוזר למוטב. לא עולה על דעתו שהשעה יפה לקבלת עול מלכות שמים, כל שכן הבעה מזערית של הכרת הטוב. לוט אינו נושא את עיניו השמימה וגם לא אל כיוון אברהם דודו. מבטו לעבר סדום, לשוב אל ביתו, אל עסקיו ואל תאוותיו, וכמה שיותר מהר. והנה, כעבור זמן לא רב, סדום נהפכת, ולוט ניצל שוב מתוך נס גלוי, על ידי מלאך ובזכות דודו הצדיק.

חייבים לשאול – מה כבר דורש לוט כדי להכיר בגדלות הבורא ברוך הוא? מדוע אינו חוזר בתשובה אף הפעם?

לוט גדל בביתו של אברהם אבינו ע"ה, בנקודת בחירה שלא הייתה למעלה ממנה. אם היה משכיל ללמוד מדודו, סביר להניח שיכל היה לעלות למדרגה נשגבת. אך לוט, שבוי בידי יצרו, בוחר להתעלם מישועת השם, מניסים גלויים, ומן האמת הצרופה כדי למלא את כרסו בתאוותיו. שררה, ממון, והעריות בסדום קורצות לו, בעוד קדושת בית המדרש של אברהם אבינו ע"ה משעממת אותו. בכך הוא בוחר לנתק את עצמו לחלוטין מן הקב"ה (ב"ר מא, ז).

אין כל ספק שלוט יודע היכן האמת, אך האמת ותאוותיו אינן הולכות ביחד. מילא, לאחר מלחמת ארבעת המלכים ומבצע ההצלה הבזק של אברהם אבינו ע"ה, בוחר לוט בתאוותיו וחוזר לסדום כאילו לא אירע דבר. כל אחד עלול לטעות פעם אחת, ולוט מחמיץ הזדמנות פז בחזרתו מן השבי לתקן את חייו ולעלות על דרך המלך. בפעם השנייה, בטרם השחתת העיר סדום, מאיצים המלאכים בלוט שינוס ההרה לבית אברהם, ששם ימצא מרפא לנפשו החולה מחטאיו המרובים. לוט דוחה זאת – את ההזדמנות הנוספת לישר את אורחות חייו, בשתי ידיים.

"לא אוכל להימלט ההרה" (בראשית יט, יט), משיב לוט. הקב"ה ברוב חסדו, מלבד שמאריך אף עם לוט, אף שולח מלאכים להדריכו כיצד לתקן את חייו, לעזוב את סדום ולנוס חברונה כדי לפתוח דף חדש בביתו של אברהם. אין אונס כמובן, כי הקב"ה איננו מכריע את בחירתו של אדם. על אף שסדום תיכף נהפכת, לוט נשאר בעל בחירה חופשית לגמרי. הוא רשאי לבחור לבד את יעדו. אך לוט איננו מעוניין בחיים של אחריות. עול המצוות כבד מדי על כתפיו, ומעדיף חיים חופשיים מחיובים כלשהם.

לוט לא רוצה שאיש יגיד לו מה לעשות, נוח לו להיות חילוני. שאף אחד לא יגע בו בחיי הלילה שלו בדיסקוטקים ובברים של סדום. אך גרוע מזאת, אין לו אפילו טיפת לחלוחית של דרך ארץ כדי להודות למי שהציל את חייו. יש לו בעיה – אם יודה לקב"ה או לאברהם, הרי שזה מחייב, וכאמור, לוט לא רוצה התחייבות. התיאבון שולט במערכת השיקולים שלו, ומוליך אותו להעדיף חיי זימה במערה עם בנותיו מחיי ברכה באוהל אברהם. והנה, לא זו בלבד שמחמיץ הזדמנות נפלאה לחזור בתשובה, לוט אף כופר בזה בפעם השנייה בטובות שעשו לו הקב"ה בזכות דודו אברהם. עבירה גוררת עבירה, וכפיות הטובה מוליכה אותו לגילוי עריות, שכתוצאה מכך נולדים עמון ומואב.

עמוני ומואבי אסורים לבוא בקהל ה’ לעולם (מצווה תקס"א למנין החינוך). אין מקום בכלל ישראל לכפויי טובה, משום ששורש היהדות הוא הכרת הטוב לבורא יתברך. כמו לוט אביהם, עמון ומואב לא הכירו טובה לאברהם אבינו ע"ה. לוט ובנותיו, הורי עמון ומואב, ניצלו רק בזכות אברהם אבינו, ואילו היו נהרגים בשבי ארבעת המלכים או בהפיכת סדום, עמון ומואב לא היו נולדים.

ובכן, עמון ומואב חייבים גם הם את חייהם לאברהם אבינו. צאצאיהם כפרו בטובה זו, ניחא. גם לא קידמו את צאצאי אברהם אבינו ע"ה בלחם ובמים, לא נאה אך יש מעשים יותר גרועים. אבל כששכרו את בלעם הרשע לקללם – הרי לנו שפל המדרגה, כיעור וכפיות טובה ללא תקדים, שאין להם תקנה. להם אין מקום לא להתגייר ולא להתמזג עם כלל ישראל לעולם. הגר"א לפיאן זצ"ל, מלמד שעליהם כיוון שלמה המלך ע"ה כשכתב, משיב רעה תחת טובה לא תמיש רעה מביתו (משלי יז, יג). לוט ובנותיו, כפויי טובה לקב"ה ולאברהם אבינו, לא חינכו את בניהם לזכור את הטובות ואת הישועות שנעשו להם (לב אליהו, מערכת התשובה, עמוד רע"ד). עמון ומואב כפרו בעובדה שעל כל פעימת ליבם חייבים הם לאברהם אבינו ע"ה. אכן לא עזבה רעה מביתם, שתולדות עמון ומואב גדושים שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה, התכלית ההפוכה מרדיפת השלום, הקדושה והדבקות בקב"ה של כלל ישראל.

לוט ראה בחוש מה שרבים לא זכו לראות: מלאכים, ניסים גלויים ואת ישועת השם פעמיים. לוט לא הודה, לא חזר בתשובה, ולא גילה ולו מקצת לחלוחית של הכרת הטוב לקב"ה או לדודו. אטימותו מזעזעת. קל להבין מדוע כלל ישראל מצווה להיבדל מזרעו לנצח. לוט וזרעו הם הפרצוף של כפיות טובה. רוב המידות ניתנות לשיפור ולתיקון, אך כפיות טובה היא כמעט ללא תקנה. עקירת מידה מגונה זו מצריכה שינוי קיצוני באורחות החיים והדרך החשיבה, דבר שלוט וצאצאיו אינם מעוניינים בו.

יסוד נוסף נלמד מלוט – כוח התאווה, שמנצח אמת, הגיון, וצדק. בעל התאווה לא מעוניין להכיר בטובה, משום שהכרת הטוב מחייבת להודות באמת, ונאמר (סנהדרין סד, ע"א), חותמו של הקב"ה הוא אמת. לכן, כל המחפש את האמת יגיע במהרה אל הקב"ה. הקב"ה שונא זימה, אך בעל התאווה חפץ בעריות. על כן אמר רב יהודה בשם רב, יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בו ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא (שם, סג, ע"ב). זהו ההסבר להתנהגות לוט.

אם קשה להבין אחד כדוגמת לוט, צריך רק להתבונן באירועי הדור הנוכחי. העם היושב בציון חזה בניסים גלויים אדירים כגון, ישועות ה’ במלחמת העצמאות של תש"ח, במלחמת ששת הימים של תשכ"ז, במלחמת יום הכיפור בשנת תשל"ג, התקפות הטילים וניסי תשנ"א ועוד. אם נשאר יהודי אחד שעוד לא קיבל על עצמו עול תורה ומצוות, הרי כאן התירוץ – כפיות טובה ורדיפת התאוות, שהן שורש לוט. ואילו שורש אבותינו הקדושים הינו ההיפך הגמור: הכרת הטוב והשלטת הרוח על החומר, כן נתחזק בעזרת השם, אמן.

* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס", ב- www.lazerbrody.net