הטרגדיה במומבאי

הרב גבי ואשתו רבקה הולצברג הי"ד
בחרו לחיות בעיר מומבאי שבהודו,
מתוך בחירה להקדיש את חייהם
למען עם ישראל. הם העדיפו חיים של
שליחות וחיים של עזרה לזולת…

"הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו…"

לאחר עשרות שעות מורטות עצבים של ידיעות סותרות, התקבלה הידיעה המרה על פטירתם של שלוחי הרבי למומבאי שבהודו שנרצחו על ידי בני עוולה, טרוריסטים נבזים שגדעו את חייהם יחד עם עוד יהודים שביקרו באותה עת בבית חב"ד.

הרב גבי ואשתו רבקה הולצברג בחרו לחיות בעיר מומבאי שבהודו, מרחק אלפי קילומטרים מברוקלין – שם התגוררו הוריו – ומעפולה – שם התגוררו הוריה. הם יכלו להתגורר בברוקלין או בכפר חב"ד, בקרבת מקום למשפחה ולידידים. אך הם בחרו להקדיש את חייהם למען עם ישראל. הם העדיפו חיים של שליחות וחיים של עזרה לזולת.

מילים לא יוכלו לתאר את האבל והיגון השוררים בלב כל. דומה כי הטקסט הבא, מתוך סידור התפילה, יוכל לבטא את רחשי ליבנו.

"אב הרחמים שוכן מרומים, ברחמיו העצומים, הוא יפקוד ברחמים, החסידים והישרים והתמימים, קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם, הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם.

"יזכרם אלוקינו לטובה עם שאר צדיקי עולם, וינקום נקמת דם עבדיו השפוך. ככתוב בתורת משה איש האלוקים: הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו, וכפר אדמתו עמו.

"ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר: ונקיתי דמם לא נקיתי וה’ שוכן בציון. ובכתבי הקודש נאמר: למה יאמרו הגויים איה אלוקיהם? יודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך. ואומר: כי דורש דמים אותם זכר, לא שכח צעקת ענווים. ואומר: ידין בגויים מלא גויות, מחץ ראש על ארץ רבה. מנחל בדרך ישתה, על כן ירים ראש".

הרב גבריאל (גבי) הולצברג ורעייתו רבקה (רבקי) הי"ד

חברים מספרים

חברה של רבקי: "תמיד היית חייכנית ומלאת אופטימיות"

"רבקי היקרה, רבקי שלנו. אני בטוחה שכמו שאני זוכרת אותך זוכרות אותך עוד רבות – שמחה, חייכנית מלאת אופטימיות. כזאת שלוקחת הכל בקלות. החיוך שלך הוא בלתי נשכח. שמחת החיים שהקרנת כלפי חוץ כל הזמן, זה משהו בלתי נתפס.

לא פלא שאזרת אומץ עם בעלך הרב הקדוש ונסעתם לארץ רחוקה הנמצאת ברמה נמוכה של גשמיות ורוחניות, כדי להאיר את הסביבה באור אמיתי, בפשטות, בענווה, ברגישות, באכפתיות אמיתית, בכנות ובאמת שאופייניים לך כל כך". (חברה שלמדה עם רבקי בסמינר מגיב בCOL)

חבר של גבי: "תלמיד חכם עצום במלוא מובן המילה"

"גבי היה תלמיד-חכם עצום במלוא מובן המילה. בעל זיכרון לא נורמאלי, ידע מאות דפי גמרא בעל פה. בכיתה ד’ שזה אומר בגיל 7 לערך, מי שגדל בנחלת הר חב"ד שבקרית מלאכי זוכר, שאצל המורה סעדיה לקראת סוף השנה משננים את המסכתות שנלמדו במשך השנה בעל פה: ברכות מגילה וסוכה.

אני זוכר שאנחנו היינו מצליחים בקושי לסיים משנה אחת או שתיים ביום-יומיים, והנה גבי מגיע ביום הראשון ל"מבצע", נעמד ליד המורה ומתחיל להריץ פרק שלם בעל פה, המורה חשב "טוב, נו, כנראה הוא למד את זה כמה חודשים", והנה למחרת שוב פעם הופיע גבי בבוקר, נעמד ליד המורה סעדיה, ומתחיל פרק נוסף… כשהוא סיים אותו התחיל פרק נוסף… ואז המורה סעדיה נאלץ בתיאום עם ההורים לאסור עליו לשנן יותר מה"מכסה" היומית שהוא קבע לו… כדי שתהיה תחרות "הוגנת"…

אוי גבי! אוי!

במה תתנחמנה המשפחות?! במה תתנחם משפחת השלוחים?! במה תתנחם קהילת חב"ד?! במה יתנחם עם ישראל? במה תתנחם השכינה הקדושה?!

ריבונו של עולם החש משיח לגאלנו! אמור לצרותינו די!" (חבר כיתה של גבי מגיב בCOL)

מבקרת במומבאי: "הבית הפתוח"

"יום שישי, שמונה בערב שעון הודו. אני יודעת כי השעון שלי בארץ עדיין מכוון על השעה הזו. קשה להתנתק.

לפני חודש בדיוק סעדתי ארוחת שבת בבית חב"ד במומביי עם גבי, רבקי, מויישיק ועוד אורחים מישראל, ארצות הברית, אנגליה והודו.

כמה שעות לפני זה, צעדתי ברחובות שכונת קולאבה מותשת, חולה, מדוכאת ומתלבטת. איבדתי את הדרכון שלי והיה חג-פסטיבל הדיוואלי. בשל כך נאלצתי להפסיד את הטיסה שלי חזרה לארץ ולחכות עד שהמנהלות יסתדרו. הייתי בכזה פוקוס על חזרה הביתה ופספוס הטיסה ממש דכדך אותי. מאוד התלבטתי אם ללכת לארוחת השישי בבית חב"ד. מה לי, חילונית תל-אביבית בת 30+ ולבית הדתי הזה, על כל התרמילאים הצעירים שבו? אבל הגעגועים לאוכל ביתי ולנחמה בעברית עשו את שלהם ובשש בערב הייתי שם, קצת חשדנית וקצת נבוכה מהרעיון של להיות אורחת בבית של מישהו, לאכול ולא לשלם.

הייתה ארוחה נפלאה. רבקי הכינה חלות וסעודה לתפארת. גבי דיבר על פרשת השבוע – פרשת נח ומשמעות הצוהר שנדרש בתיבה ואחר כך ביקש לערוך את הסבב המסורתי שלהם בשישי, שבו כל אורח מספר על עצמו ועל משהו חיובי שעשהיעשה (גבי קרה לזה "מצווה").

מויישיק, שהיה עצבני קצת בתחילת הערב, קרן מאושר על הכיסא הגבוה ליד אבא, בראש השולחן.

לאחר קינוח האננס היה כבר מאוד מאוחר אבל אני כבר ממש לא רציתי לעזוב. הייתה הכנסת אורחים כל כך חמה. הרגשתי ממש רצויה ובת משפחה. רבקי ישבה איתנו, הבנות, וגלגלנו שיחה עד שבחצות יצאנו חזרה למלון שלנו.

בימים הבאים הבנתי לאט לאט את משמעות המושג "בית פתוח". זה כל כך לא אינטואיטיבי בשבילי להיכנס ככה לתוך חיים של משפחה ועוד משפחה כל כך שונה ממני. רבקי עזרה לי מאוד עם כל מנהלות הדרכון שלי (סיבוכים שכמעט גרמו לי לפספס טיסה נוספת הביתה). במשך שישה ימים באתי יום יום לבית, בדקתי באינטרנט את מצבי וקיבלתי המון תמיכה נפשית מהזוג היקר הזה.

שניהם, רבקי וגבי, אנשים צנועים ונעימים מאוד. מה שהפתיע אותי הוא חוסר השיפוטיות שלהם כלפי האורחים שלהם ונכונותם לעזור שלא על מנת לקבל שכר, כלומר, מבלי בכלל לנסות להחזיר בתשובה.

רבקי, כמו שראיתי שכבר כתבו עליה בעיתון, עם חיוך תמידי על הפנים. בחורה שנראית כמעט ילדה, מלאה באופטימיות ובמרץ (לא יכולה לשבת לרגע, כדבריה).

כשהסתדרו ענייני הגעתי להגיד שלום. זה היה ביום רביעי בערב, ה- 5.11.08. רבקי הצטערה שלא אשאר לאכול איתם ארוחת ערב, אבל אני רציתי למצות עוד קצת את העיר לפני השיבה הביתה.

בלב, הבטחתי לעצמי שעוד אחזור אליהם. בפעם הבאה בהודו (ותהיה פעם באה) אבוא להגיד שלום, נראה איך מויישיק גדל, נגיד שלום לסנדרה ולשאר העובדים ונקשקש.

עכשיו אני מרגישה שאולי זה כבר לא יקרה. עוד אין חדשות חד-משמעיות אך זה לא נראה טוב.

אני המומה מאיך קשרתי קשר עם אנשים, עם מדינה, עם עיר ועכשיו עוד לפני חלוף חודש, הכל בלהבות. הבית שהיה ביתי השני במשך שבוע תמים, נפער בו חור, חלונותיו נופצו (ואיך עשו את כל זה בסמטה הצרה שביוב זורם בה ועיזים מלחכות זבל במרכזה?) והאנשים שנפשי נקשרה בנפשם, עוברים טרגדיה שכזו.

הצוהר בתיבת נח, נדרש בכדי לראות מתי יורדים המים ושלום שוכן בעולם, כך פירש גבי לאחר דיון ארוך ואני אומרת שכל השבוע הזה פתח לי צוהר לבית חב"ד ולפעילות שלהם ושהתפיסה שלי שלהם עד אז, הייתה רחוקה מאוד מהמציאות.

צוהר נוסף נפתח לי ע"י הזוג הצעיר והמקסים הזה, שבמהותו והתנהגותו הראה לי שיש לי הרבה על מה לדבר עם חרדים וחסידים, למרות כל השוני. אני כבר מאוד מתגעגעת". (דבי אדלאר בYNET).

מבקרת במומבאי: "יחס חם ולבבי גם לעובדים"

"כשהתארחנו אצלם לפני כשנה וחצי קיבלנו מהם יחס חם ולבבי והם העניקו את אותו היחס גם להודים שעובדים אצלם… מאחלת להם שייצאו מהתופת הזו בשלום, אנשים יקרים כאלו הם, לצערי, נדירים". (raquel fernandez בNRG).

"אנו מקבלים שנים דיווחים על טוב הלב של האנשים הכל כך מיוחדים האלו". (חברת "יש תיירות" בYNET)

"התארחנו אצל הזוג המקסים בערב ראש השנה. הם קיבלו אותנו בחמימות לאחר הנחיתה הלא פשוטה במומביי. הגענו לבית חב"ד ופגשנו את רבקי מאירת העיניים. היא הציעה לנו עוגת דבש טעימה שאפתה ומים חיים לשתיה. לאחר שיחה נעימה אמרה שנניח מיטלטלינו בבית חב"ד, ננוח, נתרענן ורק אז נצא לחפש אחר מקום ללינה. בערב ראש השנה הם כיבדו אותנו ועוד כשלושים יהודים כיד המלך. הרב גבי הצחיק את כולם בשנינותו ובסיפוריו. יהי זכרם ברוך". (רחל כותבת בYNET)

(באדיבות אתר חב"ד)