המלחמה המתוקה

צעקתי "מתאבדת", אבל זה היה מאוחר מדי. היא שלחה את ידה אל השקית המהוה ושלפה משם חופן סוכריות, חטפתי ריקושטים לפנים... ככה התחילה המלחמה המתוקה!

3 דק' קריאה

עמי חניא

פורסם בתאריך 27.12.08

תפילת שחרית של ראש חודש שחל בשבת חנוכה, כשהגעתי לבית הכנסת, כולי משורעף לאחר לילה מלא שינה רדופה חלומות מתוקים, הבחנתי בסכנה כבר בכניסה – עמדו שם כמה בחורים עם ג'ינסים קרועים, חולצות טריקו לבנות וכיפות סוכנות מבהיקות.

ניערתי את ראשי ושפשפתי את עיניי. הבנתי שאין מה להיכנס לבית הכנסת לפני שאני מתכונן כראוי, כשבליבי געגועים לשכפ"ץ, הקפלס"ט והאפוד הקרמי הצבאי, רצתי הביתה ולבשתי סוודר אחד ועוד שניים ליתר ביטחון, בחרתי כובע קש די חזק ומעליו הוספתי כמה סידורים להסוואה, כעת הרגשתי מוכן ללכת לתפילה. אני יודע שנראיתי משונה מעט, ואולי קצת כבד, אבל כשהברירה היא לחטוף צרורות של סוכריות זכוכית בפגיעה ישירה, מוטב לאדם שייראה שמן ואל ייפול קורבן לצהלולים.

חזרתי לבית הכנסת, החבורה בג'ינס עוד עמדה בחוץ ואפילו גדלה קצת, פתחתי את דלתות בית הכנסת כשבאוזניי מתנגנת מנגינת "הטוב הרע והמכוער", החזן עצר לרגע את התפילה לקול אוושת הדלתות הרועמת. כולם הסתכלו עלי בהבנה. ראיתי שעוד כמה התכוננו בצורה דומה לזו שלי. שניים לבשו אפודי מגן, אחד כתב על ראשו ,T.V שלושה אחרים חפרו חפירות קו אי-שם בין ההיכל לעמוד, וכל השאר נצמדו לעמודים בתפילה ותחנונים שהכל יעבור בשלום.

צעדתי צעד ראשון ואז ראיתי אותו – חתן בר-מצווה עומד רועד כולו כלולב תימני, מחוסר כל הגנה, חף מפשע, חסר ישע. לאחר התייעצות קטנה שקיימתי בין 'נשמת' ל'ישבח' עם ועד בית הכנסת, הוחלט לשלוח משלחת: שלושה נציגים מפוחדים נושאי טליתות לבנות עלו מעלה בחרדת קודש, כשבידם החזיקו את אמנת ז'נבה סעיף 23442 תקנה 5, לאמור "אין לתקף חפים מפשע, היינו ילדים".

את צעקות האימה ששמענו מלמעלה ייחסנו ל'קדושה', אבל כשהמשלחת לא חזרה עד ל'מודים', הבנו שכל מה שנשאר לנו זה ה'קדיש'.

הבטתי ברחמים על החתן הקטן, הסומק בלחיו השמאלית, הבלורית מלאת הברק, וחדוות החיים שלו – ולחשוב שכל אלו הולכים להיגדע במחי סוכריות…

הרגע הקריטי הגיע, כולנו הצטנפנו לנו בעמדות ההגנה, החתן החל לפסוע בצעדים איטיים מלאים חרדת טופי אל ההיכל, מיד החלו קריאות הקרב מלמעלה. היה זה האות לפתיחה, נשמעה זריקה בודדת, כולנו נשמנו לרווחה וזזנו צעד קדימה. מסתבר שהייתה זו הטעיה שקטה – תכסיס נפוליון הידוע, נפלנו בפח, הפח נמלט ואנחנו נשברנו. צרורות צרורות של חומר טופי תקני, מרשמלו עשן וסוכריות זכוכית פלאשט, ההסוואה שלי עבדה לכמה שניות, זקנה אחת עם הרבה סוכריות ובלי שיניים קלטה אותי, היא צעקה "לללללללללללווו" אדיר והחלה לתקוף אותי.

הסוודר לא עזר וגם בכובע הסתמנו בקיעים מעוררי חלחלה, לידי נפל חבר, ארבע אחרים נאנקו מאחור, צוותי ההצלה של האו"ם, שניסו להיכנס לבית הכנסת, הותקפו גם הם על ידי צבא השמים. הבחנתי בילדה קטנה ותמימה למראה… צעקתי "מתאבדת", אבל זה היה מאוחר מידי. היא שלחה את ידה אל השקית המהוה ושלפה משם חופן סוכריות, חטפתי ריקושטים לפנים.

עיוור למחצה גיששתי את דרכי אל החתן ששכב מלא חבורות אי-שם בין הגבאי לחזן, וניסתי להוציא אותו בשלום מקו האש. תקוותיי נגוזו אל מול פיצוצי הקו החם וקריאות הזעם. נפניתי לאחור בעיניים זועמות, רציתי לצעוק מספיק, אבל אז פגעה בי סוכרייה במרכז הפה, וחדרה עמוק עד לגרגרת. הצעקה נבלמה אי-שם בעמקי ליבי, בלעתי את הגועל הזה, המלא זיעת ידיים הששות אלי קרב.

המצב מסביב לא היה מעודד, נשארנו מניין שעדיין הצליח לעמוד על רגליו פחות או פחות. מתוך תוכי החל לעלות זעם נורא כבוש, זעם הגברים מכל הדורות, כל אותם גברים מאז משה רבינו – שעלה להר סיני וחטף צרורות של סוכריות מנשות העדה, ועד לימינו אנו – עת הגברים הולכים אל סופם תחת התקפות בכל שני וחמישי, זעם כביר, זעם שבירת השתיקה, זעם הסוכריות המתנפצות אל חלל קודשנו.

אספתי בשתי ידי חופן סוכריות מהרצפה, טמנתי כמה בכיסי, וכשכל גברי ההיסטוריה הלוחמת אוחזים בידי (חוץ מטרומפלדור), פתחתי בריצה אל עבר מקורות הירי, תמות נפשי עם פלשתים…

הזמן עצר מלכת. קולות הקרב נשמעו באוזניי כמנגינה ערבה. ראיתי את חבריי רצים אחרי ומנסים לעצור את הסתערותי קדימה. דילגתי מעליהם בקלילות, והמשכתי קדימה כשרוח הנקמה זורמת איתי. נראה שהמחתרת התוקפת הופתעה מהתפנית בקרב, הן פתחו ביללות, צעקו משהו על כללים הוגנים ופסקו מלירות, הרגשתי את נצחוני הגדול, מכת המחץ שתרשם לעד בדפי ההיסטוריה, התחלתי בירי ישיר אל המקורות, זרקתי מכל הבא ליד סוכריות, סטנדרים, ספרים, כסאות וילדים קטנים. סוכריות וחפצים שונים חלפו מעל לראשי, נראה שהאויב התגבר על ההלם הראשוני, רוקנתי את כיסי מכל, נעליי כבר נזרקו, ונשארתי פרוע ואובד אל מול ההתקפה, הפגיעה הייתה ישירה וחדה…

והרופאים המליצו על מנוחה של שלושה שבועות לכל הפחות.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

אתר ברסלב ישראל מברך את כל ילדי ישראל היקרים בשנת לימודים פורייה, מוצלחת עם ציונים טובים, בריאות ובעיקר עם התנהגות נאותה כיאה לעם הנבחר שבו יהיה קידוש שם שמיים

Featured Products