למה הוא לא בא?

למה להגיע למסקנה ש"זו המציאות"?
שצריכים לקבל אותה וזהו זה? שמעכשיו
צריכים רק לשרוד, איכשהו, "לסחוב את
החיים", כמו שאומרים כולם. למה?

אנו נמצאים בפתחו של חודש שבט והחיסרון בגשמים נעשה בולט. שהרי, חודש טבת אמור להיות משופע בגשמים לרוב, אך בקושי ירדו בו כמה טיפות. דבר זה צריך לעורר אותנו, להתבונן על מה באה לנו עצירת הגשמים. הגמרא (מסכת תענית) עוסקת בעניין של עצירת גשמים, ותולה את ירידת הגשמים באופן ישיר במעשיהם של עם ישראל, וכך פותחת את דבריה: "אמר רבי תנחום בר חנילאי: אין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עונותיהן של ישראל"!

מיד לאחר מכן מביאה הגמרא רשימה של כמה מהעוונות המעכבים את ירידת הגשמים כתקנם, ונציין קצת מדברי חז"ל שם: "אמר רב חסדא: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות. אמר רבי שמעון בן פזי: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע. אמר רב סלא אמר רב המנונא: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים. אמר רב קטינא: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל ביטול תורה. אמר רבי אמי: אין הגשמים נעצרים אלא בעוון גזל. ואחרי רשימה חלקית זו, אומרת הגמרא: ומה התקנה לכל זה? ירבה בתפילה"!

המסר מדברי חז"ל ברור: כולנו צריכים לעשות תשובה ולהתפלל כדי לעורר רחמי שמים עלינו. והרי אנחנו כבר אמונים על היסוד שאין ייסורים ללא עוון, וממילא אנחנו יודעים שהן על ייסורים שיש לכלל ישראל, כגון עצירת הגשמים, והן על ייסורים שיש לכל אחד ואחד בפרטיות בחייו, צריכים לעשות תשובה ולהרבות בתפילה.

בעניין התשובה עלינו להתבונן: סוף כל סוף, גם בלי שום ייסורים, הרי כל עם ישראל רוצים לחזור בתשובה, כי כולם "חפצים ליראה את שמך". אז מה אם כן מעכב את התשובה של עם ישראל? מדוע רק מעטים זוכים לעשות תשובה ונעשים צדיקים ועובדי ה’? ואילו רוב בני אדם בשלב כלשהו מתייאשים ועוזבים את השאיפה לעשות תשובה באמת?

ההסבר לכך הוא, שהדרך התשובה אינה קלה והיא צריכה לימוד מיוחד והתחזקות גדולה ללכת בה. שהרי כלל בידינו, כדי שהאדם יחזור בתשובה צריכים לעבור עליו אלפים ורבבות של עליות וירידות בלי שיעור. וצריך שיהיה גיבור וחזק בלבבו לבלי להניח מקומו ולבלי להתייאש. ורוב האנשים, בתחילת דרכם אל ה’, כשעוברים עליהם ירידות, הם אולי עוד נלחמים וממשיכים לנסות להיות כרצון ה’, אבל כאשר המלחמה ממשיכה ומתחזקת, אז בשלב מסוים הם נשברים ומגיעים לכל מיני מסקנות של נפילת הדעת, כגון: זה לא בשבילי. זה קשה מדי. אני כנראה לא מסוגל. אין לי סיכוי, וכן הלאה. במקרה הטוב הם נשארים שומרי תורה ומצוות, אבל בלי לשאוף ל: לתשובה שלמה ולתקן את כל מה שצריך, למלא את כל החסרונות הרוחניים שלהם, לעשות תשובה על כל מה שחטאו, לתקן את כל המידות הרעות שלהם – פשוט מגיעים למסקנה ש"זו המציאות" שצריכים לקבל אותה, ‘אני לא אהיה בעל תשובה אמיתי, וזהו זה’. מעכשיו צריכים רק לשרוד, איכשהו, וכמו שאומרים "לסחוב" את החיים…

אבל מי שיש לו את יסוד ההתחזקות, הוא חזק לבלי להניח את מקומו וחזק בדעתו, שמה שלא יעבור עליו הוא לא יעזוב את הרצון ההשתדלות והמאמצים כדי להתקרב לה’, והוא זוכה לעשות תשובה באמת. וכל הצדיקים, שכן זכו לעשות תשובה באמת, זה רק משום שהייתה להם התחזקות, כי גם עליהם עבר כל מה שעובר על כל אחד ואחד: קשיים וירידות, ניסיונות בלי שיעור וכו’, אבל הם היו חזקים ורצו להמשיך הלאה, וסופו של דבר – זכו לתקן כל מידה רעה ולצאת מכל תאווה ולהיות דבוקים באמת בה’ ובתורתו.

כי כל מה שזוכה, כל אדם ואדם לפי מדרגתו, וגם כל צדיק וצדיק לפי מעלתו, זהו פועל ישיר של ההתחזקות, כמו שהיה רבי נתן נוהג להזכיר ולמנות צדיקים ועל כל אחד היה אומר: זה זכה לכך וכך – כי היה לו כך וכך התחזקות, וזה זכה ליותר – כי הייתה לו יותר התחזקות וכו’. ועוד היה רבי נתן רגיל לומר: רק התחזקות! כי על כולם עובר מה שעובר, ובלי התחזקות אי אפשר להתגבר על מה שצריך להתגבר.

אז מהו עיקר ההתחזקות? מה הדבר הכי חזק שנותן לאדם את הכלים להישאר קיים על עמדו לעולם, שלא לעזוב לעולם את הרצון, הן בעליות ימשיך לרצות ללכת הלאה והלאה והן בירידות לא ייפול בדעתו וימשיך לעבוד? ההתחזקות הכי גדולה בעולם היא שעת ההתבודדות! כי שעה ממתיקה גזירות – ראשי תיבות גשם. לכן עיקר התשובה היא בזמן ההתבודדות.

כאשר יש לאדם בכל יום שעה "פגישה עם ה’", בה הוא מספר לבורא עולם כל מה שעובר עליו, בלי שום ספר אלא במלים שלו, אז כל מה עובר עליו, וגם אם עד לשעה זו עברו עליו נפילות וייאוש, בלבולים ועצבויות וכדומה – עכשיו, כשהגיע ל"שעת ההתבודדות" והוא עומד מול ה’ – הוא חוזר לאמונה שלו! כי מול ה’ בודאי אין שייכות לייאוש או כל דבר ממשפחת המרה השחורה. ומול ה’ בודאי אין שייך לומר "זה לא בשבילי". כי הנה, ה’ מולו. ה’ הכל יכול והרחמן איתו, והוא יעזור לו להתגבר על כל קושי ולמלא כל חסרון.

כאשר אדם עומד מול ה’ הוא מגיע ישר לשכל של האמונה: שאין מצב בו ה’ נותן לאדם ניסיון שלא יוכל לעמוד בו, ובעזרת התפילה בודאי יכול לזכות לפעול ולתקן. זו המציאות – שעה זו מחזירה את האדם לנקודת האמונה. בשנים הראשונות של התשובה הייתי מגיע לפעמים לשדה שבור כל כך, שאפילו לא יכולתי לפרש את שיחתי, אבל אחרי השעה יצאתי מעודד, רק מעצם העובדה שעמדתי שעה מול ה’, בלי לדבר מילה! בסוף השעה ראיתי שחזרה לי האמונה והשמחה.

וגם כשאין מילים, עצם העמידה שעה מול ה’ מעודדת את האדם ומשמחת אותו, כל שכן כאשר אדם מדבר עם ה’ בודאי השעה מוציאה אותו מכל החושך שנפל אליו. כי כשזוכרים את ה’ מבינים שבאמת אין שום ירידה, כי לכל מקום שירד האדם גם שם ה’ נמצא. ולמעשה, הירידה היא רק דמיון והנפילה היא רק נפילה מהדעת, כאשר אדם מאבד את שכלו, כלומר את האמונה בה’. אבל כשיש לאדם דעת שה’ נמצא איתו תמיד, כמו שכתוב: "אם אסק שמים – שם אתה, ואציע שאול – הינך", אין שום שייכות לירידה, כמו שכתוב: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע – כי אתה עמדי". אפילו אחרי יום של ירידות ונפילות, כשאדם חוזר לשעה הקבועה מול ה’, הוא יוצא הוא קם מנפילתו, ששכח את ה’.

הסבר נוסף לכך שעיקר ההתחזקות היא שעת ההתבודדות, ועיקר התשובה תלוי בתפילה, נבין משתי הסיבות הבאות:

א. כיוון שכל החסרונות ברוחניות שיש לאדם הם בגלל שחסרה לו תפילה על זה, כמו שאמר רבי נתן: בכל מקום שאני רואה חסרון, זה מחסרון תפילה, וכאשר יש לאדם שעה שלמה של התבודדות להתפלל על חסרונותיו הוא יכול להשלים אותם, זאת בעצם פעולת החזרה בתשובה, כי אז הוא מתקן את פגמיו וחסרונותיו. וממילא כבר אין לו שום קשר לייאוש מכיוון שרואה ומרגיש שהוא עובד על נקודות מסוימות, והוא בדרך לקנות את אותן נקודות שחסרות לו.

ובאמת, מכל החסרונות הדבר שהכי חסר לאדם היא התפלה עצמה, שהרי חסרות לו תפלות על זה או אחר. לכן צריך להתפלל על התפילה עצמה – שיזכה להתפלל ולהקדיש לפחות עשר דקות ביום לזה ולבקש: ‘ריבונו של עולם, זכה אותי להתפלל כראוי על כל דבר ודבר, שאבין שכל החסרונות שיש לי הם משום שלא התפללתי מספיק’.

ב. לאדם יש יצר הרע שמתגבר עליו בכל יום מחדש, והוא לא יכול להתגבר עליו בלי העזרה של ה’. כלומר, בלי התפילה שבעזרתה הוא מבקש את עזרת הבורא להתגבר על יצריו הרעים. לכן, זה חלק גדול מההתחזקות של האדם – שידע מראש שהוא לא יכול לחזור בתשובה בלי עזרתו של הבורא, כי כך כתוב: "אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו". אבל על ידי התפילה, כשמבקש מה’: ‘עזור לי להתגבר על היצר הרע’, אז הוא בודאי יכול לחזור בתשובה. לכן במקום לרדוף את עצמו ולכעוס על עצמו שיש לו יצרים רעים, במקום להתייאש ולהתלונן, על האדם לבקש מהבורא בכל יום במשך שעה שיעזור לו להתגבר על יצרו הרע, ואז יראה איך הוא מצליח לחזור בתשובה.

עתה מובן מה שהבטיח רבינו הקדוש – שהוא יעשה אותנו כמוהו ממש. כי כל מה שרבינו זכה בו היה רק על ידי התפילה, ובעיקר על ידי ההתבודדות, וממילא כשלימד אותנו את דרך ההתבודדות, וציווה עלינו שלא יעבור עלינו יום בלי שעת התבודדות, יכול הוא להבטיח שגם אנחנו נזכה לבוא לשלמות מדרגתנו, כמו שהגיע הוא לשלמות מדרגתו.

זו העצה לכל הישועות שעם ישראל זקוקים להם, הן הגשם שאנו זקוקים לו והן ביטול הגזירות השונות, וכמובן הגאולה שאנו מצפים לה. העצה העיקרית היא שירגיל כל אדם את עצמו לדבר בכל יום עם הקדוש-ברוך-הוא בתפילה אישית היוצאת מהלב. ובזכות ההתחזקות בשעת ההתבודדות, נזכה לשפע של גשמי ברכה ועמם שפע של ישועות בגשמיות וברוחניות לכלל ישראל, אמן כן יהי רצון.