כבר לא לבד

חשבתי לי, אולי היא צודקת? אספר לו
על איך שאני חזקה ושורדת. סותמת חורים,
בונה בתי חולים ליד הגשרים שקרסו. אבל
הוא פה? הוא שומע? אבל, בעצם, תגידו
לי אתם, היא נורמאלית???

אז ככה, לילדים שלי, יש רק אמא בבית – כלומר אני. לא ניכנס עתה לפרטים, לספר על מה שעבר עלינו, עד שהמצב העגום הזה נעשה מציאות ברורה. חסדי ה’ מלווים אותנו כל רגע בחיים, והם ליוו אותנו גם לאורך כל תקופת המעבר של ביתנו – מבית רגיל אל בית ש… האמת, למרות הכל נותר ב"ה די רגיל.

אם כבר מדברים על "רגיל": יש לי דודה שהייתה גרה בשדרות, ובתקופות שהעיר הייתה מופגזת הייתה רגילה לומר תמיד: ‘ה’, תן לי יום רגיל. כזה יום שלפעמים מעצבן קצת, לפעמים מצב רוח ירוד קצת, לחוץ קצת, יום רגיל. אני לא מבקשת יותר מזה, רק יום רגיל’.

אז הבית שלי, איך אומרים, שרד ב"ה, נשאר רגיל, איכשהו. נעשיתי נושאת יחידה לעול הפרנסה, לצד העול המורכב של גידול הילדים במצב זה. נעשיתי מכריעה בהכרעות הגדולות של החיים, כמו שידוכים לילדים, וגם מבינה גדולה בחינוך של לומדי גמרא ומשנה. מצאתי את עצמי מתמודדת מול נטל אדיר של חובות כספיים, לצד הפרנסה השוטפת, ויחד עם זה – עוד חייבת לשבת ולשחק לגו ודופלו עם קטנים שאין להם מקור אחר לקבל חום לשיקום הנפש הכאובה. וזאת אחרי שלקחתי אותם אישית מהלימודים עד הבית, ובירושלים זה סיפור של חצי שעה לפעמים, בשעות העמוסות – כי הם קצת פוחדים עדיין לבד.

בכל זה, הייתי לבד – עם כל הכבוד לכל הסובבים שהטו שכמם במסירות גדולה, לבד, כי ידעתי שיש לכל אחת מאחיותיי וגיסותיי וחברותיי והוריי – את החיים שלו. אחרי הכל, אני היא זו המתמודדת מול המטלות, שאם אמצא את עצמי בלתי מצליחה באחת מהן – הכל יתמוטט עלי. אני אשא בעול ואשלם את המחיר המלא. אם לא אצליח למלא מכסה של כספים חודשיים שחייבים להיכנס. אם לא אצליח לעקוב אחר התפתחותם הנאותה של הקטנים. אם לא אעשה נכונה את בירורי העומק לשידוכי הבן הגדול. אם לא אשמור על קשר חם עם שאר הבנים והבנות – אני אפול, אני אפיל, אני זו שאעמוד מול השוקת השבורה.

ומה כבר יכולות מילים טובות לעזור במצב כזה, אם כי איני מבטלת ואיני חדלה להודות לכולן על הכל. אבל ברגע של אמת – מה הן מול כל מה ש’מונח לי על השולחן’, שמצפה אך ורק לי, ואיש מלבדי לא ירים את המשא, גם לא חלקיק ממנו. וכל זה – עוד בלי לדבר על הקושי הנפשי האישי, הכאב הנורא, שאין לי אפילו זמן להתמודד איתו בצורה מושלמת. וכי אני לא בן אדם? וכי רק הילדים שלי זקוקים למשענת? אומרים לי שזה נס שאני עסוקה כל כך. אולי. לא אולי, ודאי, הכל נס, רק מה? הכל משמים, הכל לטובה, מה אנו מבינים, אבל אין לי זמן לכל זה – כי הכל מונח עלי. מרגע הקימה בבוקר, עד מאוחר בלילה, אני מוצאת את עצמי רק נדרשת לתת. ולתת. ולתת. ולתת. לדאוג לא’, לפעול בתחום ב’, להגיב לג’ ולענות לרביעי, לשלוח צ’קים להוא ולחזיר טלפונים לשני, להתמודד עם בעיות ישנות ולתת פתרונות מיידיים לחדשות. ככה זה, עד הצהריים, עד אחרי הצהריים, עד הערב, עד הלילה, עד מחר, עד מחרתיים, עד שבת, עד סוף שבוע הבא, עד סוף החודש, והבא אחריו. אלו החיים שלי. בשלג הירושלמי, בחום של הקיץ, בסתיו, באביב, בפסח, בסוכות, תמיד.

ואז באה הדלקת בסחוס. כאבים, לחצים, רופאים, הומיאופתיה, רפלקסולוגיה, טבעית, קונבנציונאלית, כימית, צילום, כמעט ניתוח. החלמה, חלקית או כמעט חלקית. אין זמן, אין זמן להישאר כבולה בבית. צריך כסף, עשייה, פעילות, אני חייבת להתמודד, לא להתמוטט, לשרוד. להראות לכולם שעברתי את זה בשלום, שלא כשלתי, שלא נפלתי, שהכל כרגיל. שאני אותה אחת. להראות לילדים שהבית שלנו ממשיך, מתפקד, שאנו לא מסכנים.

ואז צצו החובות הגדולים שלא ידענו לפני כן על קיומם. ואז נודע לי שהקטנה צריכה פלטה לשיניים, דחוף. שידוכי הגדול מתעכבים, אני מדברת כבר על יותר כסף מצידנו. עוד תקר, עוד אחד. למה תקר? אלו החיים שלי, אני אשרוד, חשוב לי לשדר את זה. תראו, לא בחרתי את זה, אבל אם זה המצב, אני אוכיח את עצמי. בעזרת השם, ודאי, רק בעזרת מי. מי עוזר לי בחיים, הא? תגיד מתוק, איך אמר הרבי בחיידר, מה השם אמר ליהודים במצרים, שהוא תמיד יהיה איתם, נכון? ודאי, אני עדה על זה. נס שהתחנכתי על זה שנים בבית יעקב, גם בבית ההורים. בלי ה’, לא יודעת מה. נו, ככה זה, מה אנחנו יודעים. זו הייתה השפה. זה היה קו החשיבה. זה היה הסגנון. עד… עד לאותו רגע שבו התחלתי לחשוב – אולי בכל זאת יש משהו במה שטובי אומרת. היא הבת שלי, טובי, בת 19 הייתה כשהתחילה עם העניין הזה.

"אמא", ככה זה התחיל, "השם מדבר אלינו, השם מחכה לנו, השם קורא לנו". נו, ודאי, הנה אני פה, עושה מעל ומעבר. כן – עדינה הטובי הזאת – "אבל מעבר לפעולות, הוא רוצה את הלב שלנו, את הדיבור אליו, שנרגיש איתו קרובים, אהובים, שנדבר אליו, שנחיה איתו".

לא, רק לא זה. אין לי זמן לשלוש תפילות ביום, גם לא לשתיים, ואני חוששת לומר למה עוד אין לי זמן. אני מרגישה קרובה גם ככה, קרוב ה’ לנשברי לב, ולמרות שאני לא כזו, ברוך השם, רק זה לא, "נשברי לב" זו ממש לא אני. אני חזקה, שורדת, ממשיכה הלאה ועומדת בהכל, אבל ה’ קרוב, בהחלט, כל נשימה ונשימה, תודה לא-ל. באמת, אין לנו טענות. שורדים, ממשיכים. שתהיה בריאה, טובי, אבל אני ממש לא חושבת בשלב כזה של החיים, להיות רבנית ליד הכותל. אין לי זמן לדברים האלה. לא הייתי כזאת מעולם וגם לא אהיה. הייתה לה סבלנות עד לכוס תה הבא, בליל שבת לאחר הסעודה, כדי להקריא לי מתוך ספר, קטע ששבה את ליבה – על ההתקרבות לה’. נס שהנחו אותי להקשיב לה במצב המשפחתי שלנו, אחרת הייתי כבר ישנה עכשיו. בתת-הכרה שמעתי אותה אומרת שדיבורים לה’ בשפה האישית זו התפילה המעולה ביותר שדוד המלך השתמש בה. כן, אני נזכרת בדוד המלך, משיעורי הרב קליין בסמינר. דוד המלך, עיפרון ומחברת, בוחן, תעודה. מה היא רוצה ממני, ובכלל – האם זו לא חולשה שהיא מטיפה לי, במקום שאני אטיף לה. אני צריכה לשדר חוזק, יציבות, שדרה.

"וכאשר אדם מדבר לבורא יתברך את מה שבליבו, ומגולל משא נפשו בפני האוזן הקרובה ביותר, בשפת המילים שרגיל בה כתינוק לאמו, נכמרים רחמי שמים עליו לחוננו בישועת השם". דבריו הנעימים של הרבי מברדיטשוב, ה"חפץ חיים", ה"אמרי אמת", ה"חזון איש", הרב דסלר או הרב פינקוס, או גדול אחר שכתב את הדברים ואני לא זוכרת עכשיו בדיוק מאיזה דור הוא – היו לי כשריקות רוח מבין חרכי החלונות, שמורות עיניי כמעט נעצמו, כשטובי הוסיפה ואמרה: "לדבר, אמא, זה לחזק את התחושה שהוא פה, שהוא איתנו, שהוא שומע, שהוא שומר, שהוא עושה הכל, שהוא מיטיב. לבר פשוט, לדבר, למצוא מקום, למצוא זמן, כל יום קצת, ולדבר אליו, לספר לו, כמו אל מי שמצוי מעבר לקו, הרבה יותר קרוב". קמתי, קצת חסרת סבלנות והרבה חסרת כוח, פיהוק אחרון ותגובה: "תראי, טובי, אני חיה את זה כבר, מקטנות. בלי זה, מי יודע איפה הייתי היום. זה טוב שאת קוראת את הספרים האלה, גם אני בגילך הייתי כך. אין לי כל כך ראש להגיה את חומר הקריאה שלך. ב’כללי’ זה עושה רושם טוב, אבל תשגיחי על עצמך. אני רק מקווה שאת לא מתחילה קצת מדי, איך קוראים לזה? שאת לא קיצונית בזה, תמיד הכי טוב דרך המלך". היו לי מילים בתוכי, אלא שלא היה לי כוח לשלוף אותן.

למחרת, בהיותי לבד בשעה יפה של בוקר של שבת, אחזתי בסידור וצצה בי מחשבה – אולי לדבר אל השם. איך היא אמרה, לספר לו קצת, על איך שאני חזקה ושורדת ועומדת ומשדרת ויציבה. סותמת חורים, בונה בתי חולים ליד הגשרים שקרסו, עושה עבודה מצוינת. אולי באמת אפתח את הפה, הוא פה, הוא שומע? הוא לידי? אדבר? נחל דק של דמעות טיפס לי פתאום במעלה הגרון, והרי אני צריכה להיות חזקה, לבכות? רק בלילות, עוד מעט יקומו הילדים ואני אפתח להם בעיניים אדומות? תגידו, היא נורמאלית, טובי?

כשדיברתי עם טובי בבוקר היא נפגעה קצת. "ואני מדברת מתוך ספרי אמונה יסודיים, ספרי החסידות, תלמידי הבעל-שם-טוב הקדוש, ראשית חכמה, אלשיך, של"ה הקדוש, יש פה לקט אדיר, אמרתי רק לספר להשם, לדבר אליו, להיעזר בו".

"נכון, התכוונתי רק שתישמרי מקיצוניות". אני חייבת להיות צודקת, והצדיקה הזאת נתנה לי את התענוג: "בסדר, בלי נדר", הבטיחה, וחמתה את העניין, ולאחר שתי דקות הוסיפה: "אתפלל על זה". צדיקים הילדים שלי, מושלמים, פרחים, אין כאלה, אין, אני אומרת את זה יום ולילה לשדכנים, לא יודעת למה כלום לא זז. הטובי הזאת, מי שייקח אותה יעשה את עסקת חייו, ועוד צריכה להמתין לאח. אני חייבת לעסוק בזה יותר רציני, מיד במוצאי שבת, בלי נדר. לחתוך עניינים. חייבים לפנות לזה זמן.

* * *

עליתי לאוטובוס לנסיעה בינעירונית, ישבה שם מכרה שלי, למדנו בעבר ביחד, היום גם היא חווה מצב דומה בחייה. התיישבתי לידה, שאלתי לשלומה במילים קצרות, לא הארכתי יתר על המידה עד שבאתי אל הנקודה: "איך זה ככה לבד?", כזאת אני, גישה ישירה, מה יש להתחבא מהמצב. "את יודעת", הוספתי, "גם אני היום לבד". כלומר, אל תסתכלי עלי כמו אחת שבאה לחטט בפצע – כי גם אני שם, לא בפצע, חס וחלילה, איני פצועה, אבל – איך אומרים, גם אני בעניין. גם אני לבד. זו הרי מציאות. היא הפתיעה אותי, המכרה, "אני לא לבד, בכלל לא". הו, כמה שאני שמחה לשמוע, ברוך השם, מתי התחדשו? איזה יופי. "לא, לא התחדשו דברים, אבל אני לא לבד, יהודי אף פעם לא לבד", השיבה. לא בדיוק הבנתי, ומשהבנתי – נדהמתי. הנה זה שוב ‘קופץ’ עלי. במהלך השיחה פשוט הסבירה לי שהיא מרבה לשפוך את ליבה לפני השם, גם באופן שוטף, כפי המזדמן – והרי יוצא לה כל כך הרבה להיות לבד – וגם באופן של קבע. כלומר, קביעת זמן קבוע, מדי ערב, שאז מגוללת לפני השם את כל הקשיים, העלבונות, ההתמודדויות הקטנות שהן כל כך גדולות, הניסיונות, הכישלונות, הרצונות, והתקוות, התפילות וסתם כך – ההרגשות.

"ברור", אני אלופה בלשתף פעולה עם כל נושא, "זו הרי מציאות החיים". סיפרתי לה (בשמי כמובן) את כל מה שידעתי לצטט מטובי. צריך אכן להקשיב לה יותר, לפעמים זה בא לשימוש. בתוך כדי שיחה, שמעתי את עצמי שואלת: "אבל סתם כך, רק כדי להבין, הרי בעצם השם יודע מהכל, מה את מחדשת לו בזה שאת מספרת ומדברת?" הדיבור שלה היה פשוט כל כך: "אני לא מחדשת לו, אני מחדשת לי את ההכרה בזה שהוא יודע הכל, שהוא מלווה אותי הכל לפרטי פרטים, עושה הכל. אני מחדדת לי את המציאות שאני פשוט לא לבד. בכל תפילה שאנו מתפללים, איננו מחדשים לו דבר. כל פסוקי דזמרה, שאינם בקשות, לא מחדשים כלום – אלא גורמים לנו על ידי הדיבור אליו, להכיר בו יותר מקרוב. הבקשות הן רק חלק מהתפילה, אבל סיפור הדברים לפני השם, שפיכת הלב בפני הכוח היחיד היכול לעזור – בפה, בקול, ולא רק במחשבה – כל זה מאיר מאוד בחיים האישיים".

הסתכלתי עליה ולא בדיוק האמנתי שאני לא חולמת. אישה אינטליגנטית, חכמה ופקחית, מנהלת חנות ביד רמה, בכלל אחת עם רמה, מהמשפחות הנכבדות בחצר שלנו. הדיבורים האלה פשוט לא התאימו לה. "את לא מרגישה קצת התבודדות בכל זה?…" והיא המשיכה: "אני חיה את החיים שלי עם מה שטוב ומועיל, עם מה שנראה לי תכליתי וחיובי. נכון, אבל אחרי הכל, בסמינר לא דיברו על זה, החוג שלנו שם דגש על פרטים אחרים, דיברו על אמונה ב’כללי’, על ביטחון, על תפילה, אבל לא ממש על דיבור ישיר אל השם. זה קצת מרתיע, לחדש דרכים בעבודת השם". הו, כמה שהרגשתי חשובה עם המילים האחרונות. "בקיצור", לימדה אותי פרק, "אני מבינה שעדיף לך להישאר לבד?!"… לא עניתי לה. הנהנתי בראשי ושתקתי.

באותו לילה, עלתה במוחי לראשונה המחשבה, שאולי טובי כן צודקת. אולי יש משהו במה שהיא אומרת, אולי יש לקטנה הזאת מה ללמד את אמא שלה. פתחתי את הפה וניסיתי להתחיל לדבר. רגע, הוא שומע בכלל? ברור, רק מה. מלא כל הארץ כבודו. הוא פה, הוא נמצא, הוא כאן. מה קורה לך, אין לך אמונה, גם יהדות פשוטה אין בה? ברור שהוא פה, רואה, שומע, ממתין. טוב: "אבא, אומרים שאתה פה, שאתה נמצא", הרגשתי קצת טיפשה, כמו מי שמדבר אל קו מנותק. נזכרתי משום מה בדיבורים שלי אל חולה קלינית ששכבה פצועה. אמרו לנו לדבר אליה, ופתחתי אז לומר באוזנה את אותן מילים: ‘אומרים שאת שומעת, שאת מאזינה, אז ככה… אספר לך, אתמול נסעתי…’ מילים שנועדו לשכנע אותי שאני לא מפגרת שמדברת אל עצמי. מילים שנועדו לשכנע אותה, שאני משוכנעת שהיא שומעת – למרות שאני לא כל כך משוכנעת. האפיזודה הזאת חזרה על עצמה. נחרדתי מההשוואה.

נחרדתי לגלות שבעצם אני לא כל כך מאמינה – לא, לא. ברור שאני מאמינה. ודאי שאני מאמינה בת מאמינים, אבל לא כל כך ברורה באמונה, שהשם פה, כאן, עכשיו, רואה, שומע, מציאותי. "ריבונו של עולם", רק את זה אמרתי באותו לילה, לא יכולתי יותר: "אני רוצה להאמין שאתה שומע, תעזור לי להאמין שאתה שומע אותי, שאתה איתי, יש לי כל כך הרבה מה לדבר". הקול הפנימי צעק לי: דברי, בתי, דברי אני פה, שומע תפילת כל פה – אבל אני לא כזאת שביום אחד הופכת למה שאני לא.

עוד יום עבר, עוד יומיים, דחקתי את זה. אני מרגישה הרבה יותר חזקה כשאני לא צריכה להיות תלותית. ככה לגבי אנשים – וככה לגבי האלוקים. שוב נחרדתי לראות כמה אני רחוקה מיהדות בסיסית. שאני לא רוצה להרגיש את התלות שיש לי בהשם. לא, זה לא שאני רחוקה, חס ושלום, סבא שלי היה אחד הפוסקים הגדולים בדור שלפני השואה. אחי הוא גבאי של אדמו"ר ידוע. אבל, נאמר כך – אני לא ממש קרובה. אני כן קרובה, אבל אני לא יודעת מה קורה איתי.

המכה השנייה לא איחרה לבוא. ריחמו עלי משמים, מי יודע, אולי זכות אבות, אולי רחמי שמים על נפשי. עמדתי בתחנה לבדי, כאשר נודע לי על תשלום ענק האמור לצאת היום מהבנק, ואני אנה אני באה. הבנק נסגר עוד שעה וחצי, אני צריכה להזרים כסף, וגם להסדיר היום עוד אלף דברים. התחלתי להריץ טלפונים לימין ולשמאל, וחוץ מ"ממתינות", תאים קוליים ומרכזיות מנגנות, איש לא התייחס. מהבית התקשרה בתי בת העשר, שהיא מתפוצצת מכאבי אוזניים. טבעת לחץ סגרה עלי. "ריבונו של עולם", הפעם זו הייתה אמירה, לא מחשבה: "תעזור לי, תחלץ אותי, תראה כמה אני מסכנה, אל תעשה לי את זה. לא, אני מאמינה שאתה עושה הכל לטובה, עשה את שאתה רוצה, אבל תעזור לי". נחלץ הפקק הכבד, ואני – על ארבעים וחמש שנותיי – התחלתי לבכות פתאום. התעופפתי אל חדר מדרגות סמוך, עמדתי שם בלי מילים. בכי, בכי, בכי. הטלפונים חזרו אלי, המכשיר צלצל ורטט, רעש וזמזם, אבל לא הרמתי לאיש. אני אצל הבוס עכשיו, לא להפריע.

אילו היו לי אז המילים, הייתי אומרת: "ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי", אבל איזה מילים, איזה תהלים, לא היה לי כלום חוץ מפקעת שבר שהלכה והתמוססה לפני מי שיצר ועושה אותה. בכיתי אז על הכל, על הכל, ובעיקר – על עצמי. "ואני רוצה כך לבכות אליך תמיד, לדבר אליך, ולא ממש מצליחה". אני תמיד כאן, מתי שאתה רוצה. "אבא שלי, אבא שלי, אבא שלי". רק המילים האלה רצו לי בראש. "אבא שלי".

הצ’ק, הבנק, אלף הסידורים שעל ראשי, הפסיקו לעניין אותי באותה שעה. יהיה מה שיהיה. אני לא יכולה יותר. לא רוצה להיות לבד. "לא אירא רע כי אתה עמדי". רק אחרי שלושת רבעי שעה, נרגעתי קצת. הרשיתי לעצמי לצאת מהצינוק, לכבוש פנים בקרקע ולברוח הביתה, שרק לא אפגוש איש. עזור לי אבא, שלא אפגוש אדם. יום קשה היה זה. יום מאיר. יום לחץ ודחק. יום נפלא.

* * *

"אז תראה, אבא. הרי רק אתה יודע כמה אני שבורה", אמרתי לראשונה את האמת, בקול, והמילים יצאו לי כל כך בטבעיות. זה היה למחרת בבוקר, לפני תחילת היום. התחלתי לפתוח את הפה. "אנוכי ה’ אלוקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו". אז ככה. אבא. יש לי ‘על השולחן’ שלוש הצעות לגדול, ואני מתלבטת ולא יודעת להחליט. אני אמורה להעביר היום תשלומים חשובים, ואני מוטרדת. הקטן לא רצה אתמול ללכת ללימודים, ואני מרגישה חסרת אונים מולו. הופ. מה אני מספרת לו עלי, אולי אספר לעצמי עליו. טוב, אנסה: "אז אבא, אתה מניח לפני שלוש הצעות שידוכים לגדול, אתה רוצה שאחליט. אתה גם נותן לי את הכוח לזה. אנא תעזור לי. אתה בורא את הקטן, אתה הרי עושה הכל, אתה יכול לעשות שילך ללימודים, או שאשאר איתו וכל השאר יבוא על מקומו בשלום. עזור לי. אבא, עול הכספים מכריע אותי, מה עושים? הרי הכל בידך". ושוב בכי: "אתה יודע, אני מרגישה שרק אתה מבין אותי, הרי אתה עשית איתי את מה שאני עכשיו. רק אתה יודע את האמת: שאני לא מסתדרת עם הבן, עם הבת, עם המטלות, עם החובות. שאני לא שורדת, בכלל לא".

למחרת באו עוד מילים, פחדתי לומר אותן אבל הן נאמרו: "בעצם, אני מרגישה ש"סימנת" אותי. מכה, עוד מכה, זעזועים כאלה, אישה אחרת בגילי לא עוברת אפילו מחצית מהם. האם אוכל לבקש ממך, קצת הקלה, קצת עזרה". הבכי הגדול שוב בא. נס שאני בבית עכשיו. טוב, זה היה מספיק בשביל הפעם השלישית.

לא בקלות, אבל בעקביות – מצאתי את עצמי הולכת ומתנקה, הולכת ונעזרת. ולא אצל פסיכולוג, ולא אצל חברה, ולא אצל הורים או בני משפחה – שאחרי הכל ידם קצרה מלעזור. פשוט אצלי בבית, בארבע אמות שלי, שם מצאתי את המנתח הגדול שעושה לי את הכאבים, באהבתו, וגם מצוי איתי שם. ובאותה שעה, אני אצלו – חולה יחידה במחלקה, רק אני והוא. "וכמה אני מודה לך על שהיום היה לי יותר קל, שהיום עבר לי יותר טוב, שהיא הייתה פחות עקשנית והוא הביא מבחן טוב, שלמרות הכל שרדתי את היום". ולפעמים: "אבא, רפא חולי עמך", סתם כך, כי זה עולה לי ואני משוחררת לדבר. ולפעמים: "אני קשורה בך, חזק, תלויה בך. אין לי חיים בלעדי הדיבור אליך. תפילה לא-ל חיי". וגם: "היום סגור לי הפה, אבא. אין לי כוח, גם לא לדבר. אני מותשת, העברת אותי ביום קשה כל כך, ולא זכרתי ממך כלל. אין לי כוח, אפילו לחשוב עליך, תראה מה קורה איתי. אני הולכת לישון עכשיו, ותעזור לי שמחר אדבר אליך, כי אני חייבת את זה, ואתה רוצה את זה". וגם עוד הרבה הרבה סוגי דיבורים ואמירות שמעולם לא האמנתי שהפה שלי ימלל אותן. אני לא יודעת אם יפה לדבר ככה, אבל מה אעשה, אין לי על מי להישען אלא על אבי שבשמים.

מה שאלתם? אם הוא עונה? הו, עונה. כשאני זוכה להיות עקבית – בלהתרכך אליו, בלהישען עליו, בלהפסיק לברוח ממנו, בלדבר איתו ישיר – ההרגשה, הלב, מקבלים מרגוע, עצה, כיוון.

מה קורה היום בחיים שלי? הרבה מאוד. לא מה שנקרא בחיים "ישועות גלויות". הבן לא מאורס עדיין, הקשיים עוד פה. אבל יש מי שעושה את זה ואני סמוכה ובטוחה בו. הוא איתי. כאן, עכשיו. הרבה מאוד קורה בחיי. לא נהפכתי, נותרתי מי שאני, אותו טיפוס, אבל עם מתנה חדשה בחיים.

טובי אמרה לי אתמול שהיא מודאגת מדבר מסוים, שאלתי אותה אם כבר ביקשה על כך ממנו, וענתה לי שלא מצליחה לדבר את זה כראוי. אמרתי לה שאנסה לעזור לה בכך. אבקש ממנו לעזור לה להיפתח בפניו. זה כבר ברור לנו, שזו המטרה של הקשיים, להביא אותנו אליו. לא רק ב’רשמי’, שניקרא ‘בנים’ שלו, אלא באמת בנים – בלב, במציאות, בחיים.

שכחתי לספר לחברתי על שינוי מסוים שאירע בחיי. "ככה?", היא התפלאה, "ואת לא מספרת? לא מרימה טלפון?". צודקת. ומה אעשה שמצאתי אוזן קרובה יותר. למה אספר לה, כבר יש לי עם מי לדבר.

(באדיבות מגזין "הבית שלנו")