תפסיק להתבכיין!

אדם יכול לראות ולחוות ניסים עצומים
בחייו. גלי חיים סוערים עוברים עליו,
אבל בורא העולם עוזר לו להתגבר עליהם.
ובסופו של דבר, מה הוא עושה? מתבכיין!

השבת האחרונה הייתה "שבת מברכין", בה בירכנו את חודש אדר הבא עלינו לטובה שיחול השבוע, ומשנכנס אדר – מרבין בשמחה! אכן, כדי שהאדם יוכל להרבות בשמחה, ולא רק בחודש אדר אלא כל ימי חייו, ישנה מידה רעה אחת שהוא חייב לעקור ממנו ועליה נלמד במאמר זה.

בפרשיות התורה, בהן אנחנו קוראים את כל המהלך של עם ישראל במדבר עד כניסתו לארץ ישראל, אנו נתקלים כמה וכמה פעמים בבכיות ותלונות של עם ישראל כלפי משה וכלפי ה’. בפרשת ‘בשלח’, מיד לאחר ניסי המכות ובסופם הנס העצום של קריעת ים סוף ואובדן האימפריה האדירה של מצרים, כשהקדוש-ברוך-הוא מנסה את אמונתם של עם ישראל במשך שלושה ימים – מה קורה לעם ישראל כשהם לא מוצאים מים לשתות? הם מתלוננים, כמו שכתוב: "וילונו העם על משה לאמור מה נשתה"? על הפסוק שאחריו: "שׁם שׂם לו חוק ומשפט ושם ניסהו" כותב רש"י את הדברים הבאים: "ושם ניסהו – לעם, וראה קשי ערפן שלא נמלכו במשה בלשון יפה – בקש עלינו רחמים שיהיו לנו מים לשתות – אלא התלוננו".

בדבריו של רש"י אנו רואים את הקו הדק שבין בקשת רחמים לבין תלונה, שהרי מדברי רש"י מובן שאילו היו העם מבקשים בלשון יפה ממשה, שיבקש עליהם רחמים, לא היה בזה שום פגם או חסרון. אולם, מכיוון שהתלוננו בזה הראו את מידתם הרעה וקשי ערפם. קו הדק זה, שמתאר כאן רש"י הקדוש, הוא גם הקו הדק בין תפילה נכונה בעזרתה אפשר לפעול כל ישועה, לבין "תפילה" (אם בכלל אפשר לקרוא לה כך) שלא רק שאינה נענית, אלא אף מעוררת יותר דינים על האדם, ר"ל.

עלינו לדעת שהתורה אינה ספר היסטוריה או סיפורי מעשיות ח"ו, אלא כל דבר ודבר שכתוב בה בא ללמדנו מה ה’ רוצה מאיתנו. אדם שלומד את התורה בתור סיפור מבלי להפיק את הלקחים ממנה – אין זו תורה כלל, והזוהר הקדוש, בשם רבי אלעזר בנו של רבי שמעון, מקלל את מי שלומד כך את התורה בתור סיפור או עובדות היסטוריות. לכן, עלינו ללמוד מהו המסר של התורה כשהיא מתארת את התלונות של העם, שהרי אנחנו רואים כאן דבר נורא: לאחר שעם ישראל ראו ניסים ונפלאות שלא נראו כמותם מעולם, לא בכמות ולא באיכות, אולם ברגע שהיה להם ניסיון או קושי הם התלוננו! מיד לאחר הישועות הנוראות הם כפרו בטובה של ה’ שהוציא אותם מעבדות נוראה לחרות אמיתית, ושכחו את כל מה שראו וחוו.

מכאן למדתי יסוד חשוב – שכך הוא טבע האדם. למרות שיראה ניסים עצומים לנגד עיניו ממש – כמו עם ישראל במדבר ששמעו את ה’ מדבר מהר סיני, קיבלו את התורה ולמדו אותה מפי הצדיק הגדול ביותר – דבר לא יעזור לו לתקן את מידותיו ולצאת מכל העצבות והייאוש והבכיינות, אלא אם כן ייקח את עצמו בידיים ויעבוד על מידה זו באופן יסודי, כמו שמבואר בספר "בשדי יער" שעל האדם לקחת מידה אחת כפרויקט ולהתבודד עליה לפחות חצי שעה בכל יום. בלי עבודה מרוכזת ועקבית דבר לא יעזור לאדם לצאת מהאנוכיות והכפירה שלו. ואף מאמר זה – אם הקורא לא יבין שעליו לקחת עצמו בידיים – לא יעזור לו דבר והוא ימשיך להתבכיין ולהתלונן.

העבודה הראשונה של האדם היא לעקור ממנו את המידות הנוראות של הבכיינות, העצבות, הייאוש ושות’, שהן בעצמן בכיינות אחת גדולה. זאת, משום שהבכיינות היא המידה הרעה ביותר בעולם והמכעיסה את ה’ יותר מכל דבר אחר. מדוע? מכיוון שהיא באה מתוך כפיות טובה. אדם לא רואה את גודל הטובות שה’ עשה ועושה עמו מיום היוולדו ובכל עת ורגע, וממילא ברגע שמשהו קצת לא הולך לו או שיש לו ניסיון הוא מיד מתעצבן ומתלונן, נופל לעצבות ובוכה, כאילו שכל מה שחווה בחייו הן רק צרות ואין לו שום דבר טוב להודות עליו. הייתכן??? לעומת זאת, אדם שרואה את הטובות של ה’ ומכיר לבורא טובה על כל הדברים היפים שבחייו, אז ברגע שלא הולך לו משהו הוא לא מעלה בדעתו כלל שהוא צריך להתלונן או להתייאש. אדרבה, מרוב הכרת הטוב שיש לו לבורא הוא אפילו מתבייש לבקש ממנו על חסרונו, וכשהוא בכל זאת מבקש, מכיוון שהוא באמת זקוק לרחמי שמים, הוא מבקש בהכנעה ובלב מלא שמחה והודאה, ובטח שאינו מתלונן.

כי מה בכך שהדרך לגאולה, הן הפרטית והן הכללית, היא קשה ויש בה ניסיונות? במקום לבכות עלינו להסתכל על הישועות והניסים שאנו רואים בכל רגע ורגע, להודות ולהלל ולשבח! רק אז אפשר לבקש מהבורא מתוך בושה, הכנעה ואהבה שימלא גם את החיסרון עליו אנו מתפללים. אדם שיש לו הכרת הטוב כלפי הבורא שרק מיטיב איתו בלי סוף, מרגיש שהוא אסיר תודה כל הזמן! ואם בכל זאת חסר לו משהו, הוא יכול לבקש בהכנעה ורחמים.

הבכיינות והעצבות הינן מידות הנובעות מאנוכיותו של האדם שחושב שהכל מגיע לו וחייבים לו, כמו המן הרשע, עליו אנו למדים בחודש זה ובפרט מתוך המגילה. לכן, כל מי שעדיין חושב שיש לו על מה להתלונן ויש לו סיבה להיות עצוב ומיואש, ידע שזה נובע רק מחוסר הכרת הטוב. אך ביהדות הכל ניתן לשינוי, וכל מידה רעה ניתן לתקן – בעזרת התפילה כמובן.

ספרים ומאמרים רבים נכתבו בעניין זה, אולם עלינו לשנן זאת היטב עד שזה יחדור לליבנו, מכיוון שאין דבר המכעיס יותר את הבורא מבכיית חינם. בכל פעם שאני נזכר בחטא המרגלים, שחטאו העם בבכיית חינם והקדוש-ברוך-הוא קבע להם בכייה לדורות, אני מזדעזע מחדש! וכך אני אומר לקדוש-ברוך-הוא: ‘ריבונו של עולם, אני מאמין בך באמונה שלמה שאתה צדיק וישר וכל מעשיך אמת. אבל אני לא מבין: בגלל פעם אחת שעם ישראל בכו בכיית חינם מגיע להם כזה עונש נורא? בכייה לדורי דורות? חורבן שני בתי-המקדש, מותם של מיליוני יהודים במיתות משונות ובעינויים קשים לאורך כל הגלות, ובימינו – הפיגועים, הצרות בצרורות, הבעיות הקשות בשלום הבית, מחלות ר"ל וכן הלאה – והכל בעוון של בכיית חינם?! עד כדי כך?! מה הם עשו בסך הכל? בכו קצת! לא חטאו בעריות, לא עבדו עבודה זרה, רק בכו. על זה מגיע לנו עונשים שלא נגמרים? הרי אין עוון בתורה שיש עליו עונש מר כזה, ואף לא אחד מחלקי מיליון מהעונש הזה?’

אולם מתוך השאלות הקשות עולה גם התשובה עליהן: הקדוש-ברוך-הוא למעשה מגלה ואומר לנו, שהדבר שהכי מכעיס אותו יותר מכל עוון אחר זו כפיות הטובה! הבכיינות! כל עבירה אחרת, גרועה ככל שתהיה ואפילו במזיד, מתקבלת אצל ה’ אחרת לגמרי. ה’ יודע שיש לאדם יצר רע והוא מגושם בתאוות וכו’ – וזה גם נורא, אבל אין זה מתקרב למידה הרעה של חוסר הכרת הטוב. ה’ בטובו מחייה את האדם, מיטיב עמו, מוציא אותו מהשאול תחתיות ממש, מרפא את גופו ונפשו, מוציאו מבית עבדים, בקיצור – ה’ ממלא אותו בישועות. והאדם? בוכה בכיית חינם! אז הקדוש-ברוך-הוא, כביכול, אומר: חייבים ללמד אותם שהבכיינות היא הדבר הכי גרוע שיש, לכן הוא יתברך מראה לנו את הנהגתו בעניין זה, והעונש בהתאם לזה.

זו הסיבה לכך שהעונש של אותה בכייה שבכינו במדבר מתמשך עוד ועוד, משום שזהו רצונו של הבורא – שאנו נתקן עוון זה ונעקור מאיתנו לגמרי את מידת כפיות הטובה. וכל עוד שלא תיקנו זאת, נמשכת הגלות על כל צדדיה הקשים. אבל כאשר נשים זאת לנגד עינינו ונדע שכל העונשים שיש בעולם הזה – מחלות, גירושין, צרות וכו’ ר"ל, הם רק בגלל שלא תיקנו עדיין עוון זה ומשום שאנו עדיין בוכים ומתלוננים כל הזמן. והעצה לכך? להודות, להיות מכירי טוב וחסד כי אז הגאולה תגיע ובצעדי ענק.

כעת מובנים עוד יותר דברי רבי נתן (ליקוטי הלכות) וזו לשונו: "כי באמת אם היו הכל שומעים לקול צדיקי אמת ללכת בדרך זה, להאמין תמיד בה’ יתברך שהכל לטובה וליתן שבח והודיה תמיד לה’ יתברך בין בטיבו בין בעקו, כמו שכתוב: "בה’ אהלל דבר באלוקים אהלל דבר", בודאי היו מתבטלים כל הצרות וכל הגלויות לגמרי וכבר הייתה גאולה שלמה!"

דבריו של רבי נתן מהווים יסוד חשוב אותו עלינו לחקוק בליבנו. רבי נתן מבטיח לנו שאם נלך עם תודה והודאה יתבטלו כל הצרות וכל הגלויות – אותן צרות וגלויות שבאו בעקבות בכיית חינם – ונזכה לגאולה השלמה. ומכיוון שכל הגלות, על כל כאביה, נגזרה בשל עוון זה, אם כן ברור שהתיקון לזה הוא עקירה וביטול מוחלט של פגם זה ולהודות כל הזמן.

ה’ יתברך יזכנו ללכת עם תודה והודאה ולהרבות בשמחה, ונזכה לגאולה השלמה בחסד וברחמים, אמן.